37 שנים אחרי שיקירם משה תמם נרצח בידי חוליית מחבלים ישראלים, הפצע בלב המשפחה נפתח בשבוע שעבר מחדש כאשר אחד מחברי החוליה, רושדי אבו־מוך, שוחרר מבית הכלא. וכך, רגע לפני יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, נאלצת משפחת תמם לחוות שוב את השכול.
בריאיון מיוחד למקור ראשון מספרים אורן, אחיו של משה תמם ז"ל, והאחיינית אורטל, איך נאלצו להסביר להורים בני ה־80 שהמחבל שלקח להם את הילד יחגוג ביממה הקרובה את חירותו במסיבת שחרור המונית שתיערך כמה מטרים מביתם, בעוד הם נערכים לעלות גם השנה לפקוד את קבר בנם ביום הזיכרון הממלכתי.
בני המשפחה מבטיחים להילחם בכל כוחם בשחרורם המוקדם של שאר חברי החוליה, שאחד מהם, וליד דקה, העומד מאחורי הרצח המתועב, צפוי לצאת מהכלא כבר בעוד ארבע שנים. "זה לא יקרה", אומר נחרצות האח אורן תמם. "אנחנו נלך עם זה עד הסוף, נשב על המחוקקים, נמריד צרכנים מול כל החברות שמימנו את מסיבת השחרור השערורייתית וניאבק בכל הכלים שיש לנו כדי לעצור את שחרור שאר חברי החוליה".
כשאורטל נולדה, הדוד משה היה חלק בלתי נפרד מהמשפחה. כשהייתה בת ארבע כבר סיפרו במשפחה על הדוד יפה התואר שנרצח בידי מחבלים רק בגלל היותו חייל במדים. היא לא הכירה את משה, אבל הבטיחה השבוע שתשקיע את כל כולה, במקביל לעבודתה כרופאה, במאמץ המשפחתי שמוביל אביה אורן.
היא ראתה בכאבם של הסבא והסבתא על מות בנם ובכאב אביה על אובדן אחיו, ולא מבינה איך המדינה שלהם מאפשרת לשחרר את המחבלים. "כשיצאתי למאבק על תיאטרון אל־מידאן בחיפה, בגלל ההחלטה ההזויה להרים מחזה ('הזמן המקביל', נ"א) – אתה מבין, מחזה זה משהו שנתפס כחיובי, כתרבות נאורה, רק שכחו להגיד שהתסריט הוא על מחבל רוצח – ידעתי שאנצח. ננצח גם הפעם", מבטיחה האחיינית.
"תבין את האבסורד", מחזק אותה אורן, "יש ארבעה רוצחים תושבי ישראל מבאקה אל־גרבייה שנשפטו בבית דין צבאי בלוד ונגזר עליהם מאסר עולם. זו הייתה הנחמה היחידה שלנו, שהם יישבו בכלא עד יומם האחרון. אנחנו משפחה שכולה ולמדנו לחיות עם השגרה הזו, אבל בסיפור שלנו המחבלים לא מעזה או מאיו"ש, הם מפה, מבאקה. גדלנו בחבצלת־השרון, 10 דקות מבאקה, גדלנו עם ערבים, הם חברים שלנו ואין לנו בעיה עם ערבים. ההורים שלי מתוניסיה ולא דמיינו שניכנס לסרט הזה".
"הכול התחיל בשנת 2012, אז חטפנו את הסטירה הראשונה", הוא משחזר. "מתקשר אליי עיתונאי, בדיוק כמו שאתה מתקשר עכשיו, ושואל אותי 'מה דעתך על קציבת העונש של הרוצחים של אחיך'. נפלתי, לא הבנתי על מה הוא מדבר. לא ידעתי מה לענות לו. התחלנו לברר, וגילינו שעשו לנו מחטף מאחורי הגב. הופעל על המערכת לחץ, ואחד הרוצחים פנה לבג"ץ על זה שלא מוכנים לדון בקציבת עונשו. בג"ץ זרק אותו מכל המדרגות, אבל המדינה לא. הגענו לבית הנשיא דאז שמעון פרס עם שר המשפטים יעקב נאמן, והתברר לנו שהמחטף סגור ותפור ואנחנו לא יכולים להשפיע. בדקנו אפשרויות לפנות לבג"ץ, והבנו שזה אבוד. לא עבר זמן רב ולכל אחד מהם קצבו מספר שונה של שנים, ואז הבנו שאם הם לא ימותו בכלא, הם ישתחררו.
"ידעתי שהמחבל הראשון ישתחרר באפריל, אפילו בדקתי את זה לפני חודש", ממשיך אורן. "בראשון בבוקר מתקשרים אליי מהשב"ס ואומרים לי שמחר המחבל משתחרר ושאני צריך להודיע למשפחה. אף שידעתי שזה צפוי, פתאום נפלו לי האסימונים והתחלתי לראות את החגיגות ברחוב הערבי. ואתה יודע מה מדהים? בדיוק באותו רגע הייתה דפיקה בדלת, כמו ביום של ההודעה, נכנס נציג של יד לבנים ונתן לי נר זיכרון להדליק בעוד שבוע, ביום הזיכרון. אני מנסה לעכל את הידיעה ומבין שאם פעם הנחמה הייתה שהרוצחים בכלא, אז גם את הנחמה הזו לקחו לנו", הוא חוזר ומדגיש. "הלכתי להורים והסברתי להם שהמחבל הראשון משתחרר ואין כרגע מה לעשות".
אדישות מקוממת
כבר לפני שנה, כשהמשפחה הבינה שאבו־מוך עומד להשתחרר, פתחה אורטל תמם בהליך לשלילת אזרחותו. "ועדיין", היא מספרת, "כלום לא מכין אותך לרגע שהעורך דין מתקשר ואומר שהמחבל משתחרר מחר. זו תחושת חוסר אונים. בדיוק סיימתי 26 שעות תורנות בבית החולים, וזה התחבר עם העייפות והאנרגיות. הבנתי שהמאבק לא צלח, ושהמעבר שלו מהתא בכלא לשכנות אלינו הוא עניין של שעות".
"הדבר הראשון שעבר לי בראש זה איך המשפחה תקבל את הבשורה", היא מוסיפה. "ניסיתי בשבועות האחרונים לטפטף להם את זה, אבל האסימון לא נפל אצלם. סבא וסבתא שלי מעל גיל 80, לקח להם זמן להבין מה המשמעות של זה".
המעבר מהלם וחוסר אונים לכעס על המערכת היה מהיר. "אתה מבין מיד שהוא רק הראשון מבין ארבעה בחוליה ששוחרר. יש לנו ארבע שנים לעצור את שחרורו של וליד דקה. אני מאמינה שהשחרור של אבו־מוך יעיר את המערכת, כי זה באמת לא נתפס שקוצבים עונש למחבלים ישראלים שרצחו חייל".
"פה גילינו את עם ישראל", מספר אורן, אביה. "זה מדהים, ההתגייסות של האנשים שהתחילו להעביר לנו כל שביב מידע בנושא: החל במה ניתן לעשות, ועד לתיעוד של מה קורה בעיר שלו. אני מקבל לנייד שלי כמויות עצומות של תוכן, ואתה רואה איך עיר שלמה מתארגנת למסיבת שחרור. רואים את ההכנות והשלטים והשטיחים האדומים".
"מאוד הרגיזה אותי האדישות של כולם", אומרת אורטל. "למעט בצלאל סמוטריץ', אף אחד לא פצה פה. איפה חברי הכנסת, איפה הממשלה? איך יכול להיות שדבר כזה קורה והמדינה לא רועדת?"
"אף אחד לא התקשר, לא צייץ, לא הגיב כלום", מופתע גם אורן, "איך יכול להיות שבמרכז המדינה זה (החגיגות של שחרור המחבל, נ"א) קורה? מילא בעזה, שם אין לך שליטה, אבל במרכז הארץ? הרגשנו חוסר אונים ומועקה שאף אחד לא עושה כלום. הראיתי להורים שלי את הסרטונים, ואבא שלי שואל בתמימות: 'למה שחררו אותו? הוא לא צריך להיות במאסר עולם?'. הזכרתי לו שקצבו למחבל את העונש, והוא אמר, 'זה מה שהילדים שם רואים? זה הגיבור שלהם? מה זה מסמל להם? כשהם יגדלו הם ישנאו יהודים וירצו לרצוח אותם".
השחרור הוא כבר עובדה מוגמרת, אך בני המשפחה לא איבדו תקווה באשר לשלילת האזרחות. "גם אחרי השחרור עדיין אפשר לשלול אזרחות, זה לא מאוחר", אומרת אורטל. "אני הולכת לטפל בזה בכל הכוח. עברנו מאבקים במשפחה בנושא, וזה גבה מאבא שלי ומסבא וסבתא שלי מחיר כבד מאוד. כשהנשיא שמעון פרס החליט לקצוב את עונשם לא הבנו למה הוא עושה את זה. מה מביא נשיא מדינה לקצוב עונש של מחבלים ישראלים שיצאו מתוך הארץ שלנו לעשות פיגוע? זה שבר אותנו, אבל במקום להתפרק כי עשו לנו מחטף מאחורי הגב, החלטנו להתחזק במאבק".
"נמשיך בכל הכוח במאמץ להשאיר את שלושת המחבלים הללו בכלא או ללא אזרחות", מוסיף אורן. "הבא בתור זה כאמור וליד דקה בעוד ארבע שנים, ואנחנו לא נוותר. אנחנו חדורי אמונה שהפעם נצליח למנוע את השחרור שלהם. נילחם עד הסוף לשלילת אזרחות ולגירוש. נרכז חברי כנסת חדשים שיילחמו על שאר הקורבנות. את אחי לא נחזיר, אבל נרתיע מחבלים ישראלים אחרים, שידעו שרוצח על רקע לאומני אזרחותו תישלל והוא יגורש. הם לא יודעים שאנחנו משפחה חזקה ואיתנה ויש לנו תמיכה אדירה".
השלב הבא במאבק של משפחת תמם יתמקד כאמור בחברות המסחריות שלקחו חלק במה שהמשפחה מכנה "פסטיבל השחרור של המחבל". בעוד בני המשפחה השכולים מנסים לעכל את השחרור, הם ראו דרך הרשתות החברתיות כיצד חברות גדולות וקבלנים הזרימו כספים לבאקה לצורך מסיבת השחרור.
"אנחנו פועלים לחרם צרכנים על באקה־אל־גרבייה, ואני מאתר אותם אחד אחד", אומר אורן. "אני יודע איזו חברת בנייה תרמה את הציוד הלוגיסטי ואיזו חברה תרמה את האוכל והכיבוד, ואנחנו נגיע לכל הלקוחות שלהן. נרדוף את כל מי שלקח חלק במסיבת הניצחון הזו, שתרמו לה עסקים רבים.
"אני חושבת שזה לא סיפור של משפחת תמם, זה סיפור של מדינת ישראל", מבקשת אורטל להבהיר. "כשלא שוללים אזרחות של מי שבחר להצטרף לארגון טרור ולרצוח חייל במדים, ואז כשהוא משתחרר הוא מתקבל כגיבור, זה סיפור של כולם".
