הטלפון בביתה של פרופ' ניצה בן־דב בחיפה, סמוך מאוד לאוניברסיטה שבה לימדה בשלושים השנים האחרונות, לא מפסיק לצלצל מזה חודש. בהתחלה, כשהוכרזה ככלת פרס ישראל לחקר הספרות, הוצפה איחולים וברכות מקולגות, מבני משפחה ומתלמידים ותיקים; בהמשך, עם השערורייה שנוצרה סביב הבחירה בה – אחת מחברות ועדת הפרס כתבה לשר החינוך שהיא לא שלמה עם הבחירה בבן־דב, וכי בעיניה בן־דב לא ראויה לפרס – הגיעו טלפונים מחברים שחיזקו את ידיה והפצירו בה להתעלם מהמהומה ולשמוח בבחירה.
"יש בישראל, ובאקדמיה בפרט, תרבות של חוסר פרגון, צרות עין", אומרת בן־דב, פרופסור בחוג לספרות עברית והשוואתית ומן הדמויות הבולטות באוניברסיטת חיפה, כשאנו מתיישבים לשיחה בפינת האוכל, מול המרפסת שצופה להר הכרמל. לא בנסיבות האלה חשבה בן־דב שתזכה בפרס היוקרתי; בהמשך היא תדבר בגילוי לב על תחושותיה בשבועות האחרונים.
היא בת 71, נולדה בתל־אביב כניצה פרוכטמן, גדלה בשכונת הדר־יוסף. אביה, שהיה מורה, עלה ארצה בינואר 1950, שלושה חודשים לפני שנולדה. "לא מזמן חזרתי להדר־יוסף, למחוזות ילדותי", מספרת בן־דב, "גדלתי בבית של עמידר, שגודלו – בדקתי אחר כך – 22 מטרים מרובעים. כך גרנו. לאבא שלי היה רקע יהודי מאוד עמוק, וגם ידע רחב בתרבות הכללית. הוא היה מין משכיל רנסנסי, קרא המון וידע המון, ותמיד היו לו רגשי נחיתות על כך שהוא לא יודע מספיק. אבא אהב לצטט את סוקרטס על כך שככל שאתה לומד יותר, אתה מבין עד כמה אתה לא יודע. הוא לימד עברית בצריף ירוק שהיה במרכז המסחרי בהדר־יוסף, שהייתה שכונה של עולים מרומניה, מתימן ומפולין. אני זוכרת שכילדה הייתי רואה כל ערב אנשים נעים לעבר הצריף הירוק, ללמוד אצלו עברית. לפעמים הייתי נכנסת לצריף ולומדת איתם".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– גם רמי קלינשטיין גילה את מכונת הכסף: מוצרים עבור ילדים
– הקשר הרוסי: ההרעלה שחשפה רשת אפלה
– אמת מים ופראיות של המדבר: הטיולים שיעשו לכם את החג
מאביה ירשה את האהבה לספרות. "הבית היה ספוג בזה. כשלא רציתי לשתות מיץ ענבים שאמא שלי סחטה, אבא שלי היה מספר את סיפור נבות היזרעאלי, וכשלא רציתי לאכול לחם, הוא סיפר על גדעון ועל הלחם שהתהפך במחנה מדיין. תמיד הוא מצא סיפור לספר כדי שאוֹכל, משום שהתפיסה אז הייתה, בעיקר אצל ניצולי שואה – אמי הייתה ניצולת שואה, ולא דיברה על החוויות שלה – שחייבים לאכול כדי שנהיה צברים ובריאים. שם נולדה האהבה שלי לספרות, מהסיפורים של אבא.
"בנערותי קראתי את 'ויהי היום' של ביאליק ואת עגנון. יום אחד, כשכתבתי חיבור, השתמשתי בביטוי 'ההרים הסירו מעליהם את כסות הלילה'. אני בטוחה שזה לקוח מעגנון, למרות שעד היום לא מצאתי את הביטוי הזה אצלו. כשאבא שלי קרא את החיבור, הוא אמר 'זה לא משפט שלך'. הייתי נבוכה, כי אולי באמת העתקתי משפט שהוא לא שלי, אבל אז אבא אמר שזה דבר חיובי, שקראתי דברים והם נספגו אצלי, ויצרתי מהם משהו חדש".
כשהמרצים היו בני אלים
המעבר מאהבת הספרות שבבית ללימודי הספרות באוניברסיטה לא היה מובן מאליו. הוריה של בן־דב רצו שתלמד מקצוע, והיא נרשמה ללימודי רוקחות. אחרי כמה חודשים הרגישה שזה לא המקום שלה, וביקשה להיפגש עם פרופ' שמואל ורסס, אז ראש החוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית. "ורסס התפלא: 'התקבלת ללימודי רוקחות ואת רוצה ללמוד ספרות?'", מספרת בן־דב. "למרות שהוא עצמו היה פרופסור לספרות, הייתה לו אותה השקפה כמו להוריי – צריך ללמוד מקצוע ולא לעשות מהספרות קרדום לחפור בו. אבל אני התעקשתי, ועברתי ללימודי ספרות ומקרא. היו לי מורים נהדרים כמו ורסס, דן פגיס, משה גרינברג וגרשון שקד. המרצים באותה תקופה נראו לנו כבני אלים. היום זה לא כך, לשמחתי. הסטודנטים שלי הם כמו חברים שלי. הם באים להתייעץ, לתנות את צרותיהם, לפעמים גם מערערים על ציונים. אהבתי מאוד את המורים שלי, אבל אני לא מתגעגעת לעידן הזה שבו המרצים הם מין אלים על האולימפוס".
את לימודי הדוקטורט עשתה באוניברסיטת קליפורניה, ברקלי, בהנחייתו של פרופ' רוברט (אורי) אלטר. הדוקטורט שלה עסק בעגנון ובקפקא, והושפע גם מן האופן שבו אלטר, מחשובי חוקרי הספרות העברית באמריקה, מתבונן על הספרות העברית.
"אצל אלטר, וזה ניכר גם בכיתה, הדיון בספרות העברית הוא חלק מדיון בספרות השוואתית", אומרת בן־דב. "זה קשור, בין היתר, לכך שהספרות הזו קדומה ביותר. התנ"ך שלנו משוקע בכל כך הרבה יצירות ספרות קלאסיות, מדוסטויבסקי ועד פוקנר, ואפשר להסתכל על הספרות העברית כעל ספרות קלאסית, לחשוב על התנ"ך לצד הומרוס, כמו שעושה אריך אוארבך. כשלמדנו עגנון עם אלטר, הוא פתח והסביר שעגנון, לצד העובדה שהוא שואב את הידע שלו והחתרנות שלו מהמקורות, הוא גם מודרניסט, וכך צריך לקרוא אותו – לאור הסופרים המודרניסטים של תקופתו. זו צורה אחרת לגמרי של קריאת הספרות העברית, פרספקטיבה חדשה".
בברקלי הצטרפה בן־דב לקבוצה של ישראלים וישראליות שלמדו במחלקה לספרות השוואתית בשנות השבעים והשמונים, וגם הם היו תלמידיו של אלטר: דן לאור, אילנה פרדס, חנה קרונפלד ודוד פישלוב – חוקרים שהשתלבו לאחר מכן באקדמיה הישראלית והאמריקנית. "היינו קהילה לומדת", אומרת בן־דב, "לכל אחד מאיתנו היה קול, במובן הזה ששמעו אותנו והעזנו להגיד דברים שלפעמים היו מופרכים ולפעמים עמוקים מאוד, ולפעמים המופרך התגלה כמקור לפרשנות חדשה. אלטר במיוחד היה כזה – אם הוא לימד קפקא ופתאום העלינו השוואה לעגנון, הוא עצר ואמר 'לא חשבתי על זה', ורשם לעצמו את הרעיון על נייר. היה כבוד לדברים שסטודנטים אמרו.
"ברקלי עצמה אפשרה את הרוח הזו. גם בתוך ארה"ב עצמה, ברקלי נחשבת למקום רדיקלי, פתוח, חדש. הייתה בכיתה פתיחות לשמוע דעות אחרות, הייתה הקשבה לסטודנט. גם כשהוא טועה, אפשר להראות לו איפה הטעות ומה אפשר בכל זאת ללמוד ממנה. אלה דברים שפחות ראיתי בלימודים שלי בישראל. מי שלמד שם חזר אחר כך עם עולם ערכים אחר, לא רק מבחינה אישית אלא גם מבחינה מחקרית ואידיאולוגית".
המחקר של בן־דב עוסק בספרות עברית חדשה – היא כתבה שני ספרים על עגנון (המוכר שבהם הוא "אהבות לא מאושרות"), את "והיא תהילתך" שמתמקד בעגנון, בעמוס עוז ובא"ב יהושע, ושני ספרים שבמרכזם נושא ספציפי – "חיים כתובים" שעניינו אוטוביוגרפיות בספרות הישראלית, ו"חיי מלחמה" על ספרות עברית בצל המלחמה, מעגנון דרך סמי מיכאל ועד "אם יש גן עדן" של רון לשם.
במובנים רבים, בן־דב משתייכת לדור של חוקרים שהפכו את הספרות העברית שאחרי ברנר, אצ"ג ועגנון – הספרות הישראלית – למושא מחקר לגיטימי. "ורסס אמר לי פעם: 'תחקרי את ברדיצ'בסקי, את גנסין, את ברנר. את הספרות החדשה והצעירה תשאירי לדורות הבאים'. אני לא יכולה לומר שהחלטתי באופן מודע לא לעשות כך, אבל בפועל זה מה שקרה. מבחינתי, כל ספר שבא לידי ואני קוראת אותו ומוצאת בו אפשרויות פרשניות, ואני יכולה לפרש אותו ולהראות שיש בו רבדים שמעבר לרובד הנגלה – אני עושה בו שימוש. כשאני פותחת ספר ומוצאת מה אני יכולה לכתוב עליו, אני כותבת. לא משנה מאיזו תקופה הוא.
"כחוקרת ספרות ישראלית, מה שמעניין אותי הוא הרצף. ישנו הספר הידוע של ברוך קורצוויל, 'ספרותנו החדשה – המשך או מהפכה?', שזו שאלה נצחית שעד היום חוקרים מתלבטים בה. בעיניי התשובה היא שהספרות הישראלית היא גם וגם, אך היא בעיקר המשך. חשוב לי להראות שהספרות העברית מתחילה בתנ"ך ומסתיימת ברון לשם או בדורית רביניאן, שמדובר ברצף שיש בו עליות ומורדות ויש בו גם זיקה לרבדים קודמים, אם זה בשירה הדתית האמונית, ואם זה אצל סופרת כמו צרויה שלו שמתייחסת בכתיבה שלה לתנ"ך ולאגדות החורבן".
מדעי הרוח שייכים לכולם
בן־דב, שנשואה לד"ר יוסי בן־דב, מנהל בית הספר הריאלי בחיפה, ואם לשלושה, החלה ללמד באוניברסיטה בעיר ב־1990 ונשארה שם עד צאתה לגמלאות, לפני שנתיים. באוניברסיטה הקימה בן־דב את התכנית ללימודי תרבות ואת התכנית ללימודי מגדר, וכן את הוצאת הספרים של האוניברסיטה; לצד זאת הייתה מעורבת ביוזמות תרבותיות וחברתיות מחוץ לאוניברסיטה, בניסיון לקרב בין האקדמיה ובין הציבור: "הערוץ האקדמי", שמשדר תכנים אקדמיים באינטרנט, וסדרות הרצאות אקדמיות לקהל הרחב.
"בשם השאיפה למצוינות שוכחים לפעמים הרבה מאוד אנשים שגם הם מצוינים, אבל הם מחוץ לאקדמיה", אומרת בן־דב. "בכל מה שאני עושה, גם בכתיבה שלי וגם בפעילות מחוץ לאקדמיה, אני מנסה להיות נגישה. התפיסה שלי היא שצריך לקרב, שהדיכוטומיות בין אקדמיה ללא־אקדמיה הן מיותרות, ושלפעמים לאנשי עסקים תהיה תובנה על טקסט ספרותי שאף חוקר ספרות לא חשב עליה. המטרה היא תמיד לגרות את הקהל, לעודד אותו לקרוא, ולא רק באופן שטחי אלא באופן מעמיק – לקרוא מעבר לנגלה, לפרש, לראות איך הספרות רלוונטית לחיינו.
"חשוב לי לעורר אנשים להסתכל על ספרות ולהבין שהידע הספרותי גורם לבני אדם לחשוב על עצמם ועל זולתם באופן אחר. הספרות מכניסה לחיינו רובד רוחני ולא משאירה אותם ברמה של כלכלה, עסקים ופוליטיקה. אז אני מאמינה בספרות, אבל גם בספרות שעל הספרות – מסות על ספרות, מחקרים, פרשנויות. האפשרות להסתכל על טקסטים בצורה משמעותית, לנתח אותם, לחשוב עליהם, מכניסה עומק לחיים".
ולמרות זאת, יותר ויותר סטודנטים בישראל בוחרים במקצועות אחרים, לא בספרות ולא במדעי הרוח.
"נכון, וזה מצער. אני בהחלט מבינה שסטודנטים רוצים מקצוע, רוצים להתפרנס בכבוד, להיות חלק מאומת הסטארטאפ, לעשות אקזיט. העניין הזה מושך צעירים מכל רחבי העולם, ולצדו יש כנראה עייפות כלשהי מקריאת טקסטים וניתוח שלהם, תחושה שזה לא רלוונטי, שאין מה לעשות עם זה. אבל הבעיה קשורה גם לכתיבה האקדמית. כשהיא יותר מדי אזוטרית ולא מובנת, היא מרחיקה אנשים. לעומת זאת, כשאתה כותב באופן נגיש ורלוונטי, זה יכול לחלחל.
"כתיבה נגישה היא לא דבר מובן מאליו באקדמיה. אני, למשל, מקבלת כל הזמן ביקורות על הספרים שלי שהם כביכול נגישים מדי. פעם אמרו ש'היא חוזרת על מה שכתוב ביצירה'. אבל זה לא נכון; אני חוזרת על העלילה של היצירה כדי שהקורא יידע את המצע שעליו מופיעה הפרשנות, ולא שיקרא את הפרשנות בלי שיהיה ברור על מה מדובר, על מה הסיפור. חזרה על פרטי עלילה נועדה לעזור לקורא למקד את עצמו. אבל זו רק דוגמה. אני תמיד ניסיתי להביא את האקדמיה לקהל המשכיל הרחב, ותמיד יהיו אנשים שירימו גבה על זה, שרוצים להישאר במגדל השן, שחושבים שהאקדמיה נועדה לאנשים מוכשרים ומיוחדים ולא לכל הציבור. זה אולי נכון בסוג מסוים של חוקרים במדעי הטבע, אבל לא במדעי הרוח. מדעי הרוח שייכים לכולם".
ג'יני חשוב לי להראות שהספרות העברית מתחילה בתנ"ך ומסתיימת ברון לשם או בדורית רביניאן, שמדובר ברצף שיש בו עליות ומורדות ויש בו גם זיקה לרבדים קודמים, אם זה בשירה הדתית האמונית, ואם זה אצל סופרת כמו צרויה שלו שמתייחסת בכתיבה שלה לתנ"ך ולאגדות החורבן
אגב, איך הגבת להאשמות של גליה עוז כנגד אביה, עמוס עוז? כתבת על עוז לא מעט, והיית מיודדת אתו.
"עמוס עוז היה אדם חם וקר בעת ובעונה אחת. היה בו מין חום אנושי, אבל גם ריחוק. הוא לא היה סחבק של כולם. וזה בסדר, מותר לו. אני לא יודעת מה קרה במשפחה הזו, קטונתי, אבל אני מבינה שגליה נפלה בין הכיסאות. אני חושבת שהיא מאוד מוכשרת ומיוחדת, ובאיזשהו מקום רצתה לומר: גם אני עוז, גם אני שייכת למשפחה הזו, למרות שהדרתם אותי, ואני אקבל עכשיו את ההתייחסות שלא קיבלתי כל חיי. גליה למעשה נטלה מעמוס עוז את כתר הקורבן. הוא היה היתום האולטימטיבי, ילד אומלל שאמא שלו התאבדה, והוא רצה לחקור את ההיעלמות שלה בכתיבה שלו. עוז הפך להיות אייקון של ילד יתום, וגליה רצתה לומר שאותו עמוס עוז, הקרבן, לא ידע להיות אבא. שים לב שבספר שלה היא כמעט לא מזכירה את העובדה שאביה היה יתום. אני הילדה שנעשה לה עוול, לא הוא. היא ירשה אותו".
יהיה לך קשה מעכשיו ללמד יצירות שלו בכיתה, לכתוב עליו מאמרים?
"אני עדיין מבולבלת. הסיפור הזה נחת עלינו בהפתעה. באופן אישי, אני לא חושבת שהעדות של גליה צריכה להשפיע על היצירה שלו. ברור שאי אפשר יהיה להתעלם מהממד הזה, אבל התקווה שלי היא שיהיה אפשר להפריד בינו לבין היצירה. נצטרך ללמוד להתמודד עם זה".
"לא אני בחרתי בעצמי"
הסערה סביב הפרס של בן־דב מרחפת מעל שיחתנו. כמה ימים אחרי שנודע דבר זכייתה הודיע ד"ר גלעד פדבה, חוקר תרבות ומגדר, כי הוא תובע את בן־דב ואת אוניברסיטת חיפה על פיטורים שלא כדין, אחרי שסירב, לטענתו, לדרישתה של בן־דב להעלות ציונים לסטודנטים. הדברים, שהוכחשו על ידי בן־דב והאוניברסיטה, היו קדימון למהומה שפרצה כמה ימים אחר כך, כשפורסם כי פרופ' יפה ברלוביץ, אחת משלוש החברות בוועדת הפרס לחקר הספרות, שלחה מכתב לשר החינוך יואב גלנט ובו הביעה הסתייגות מהבחירה בבן־דב, שהיא עצמה חתומה עליה: "בן־דב היא חוקרת חרוצה ומגוונת", כתבה ברלוביץ במכתב שנחשף ב"כאן תרבות", "אבל היא לא עומדת בסימן המצוינות של 'משכמה ומעלה', כפי שדורש הפרס". ברלוביץ הוסיפה שרק כשהתכנסה הוועדה הבינה ש"הקריטריון לבחירה הוא קודם כל שוויון מגדרי", וכי הבחירה בבן־דב הייתה "מוכתבת". לסיום מתחה ברלוביץ ביקורת על אחת השופטות, יהודית רותם, וטענה כי אין לה הכישורים לשפוט בפרס שמוענק בתחום מחקר הספרות. לצד המכתב של ברלוביץ נשמעו ברשתות החברתיות טענות על כך שישנם חוקרים וחוקרות אחרים, מבוגרים מבן־דב, שטרם זכו בפרס ישראל, והיה ראוי להעניק אותו לאחד מהם. הפרס בחקר הספרות, אגב, הוענק בפעם הקודמת ב־2009.
"לא אני בחרתי בעצמי", אומרת בן־דב על הפרשה, "ומכיוון שנבחרתי אני גאה ושמחה. אני לא גאה ולא שמחה על כך שלא כולם שמחים אתי, אבל כנראה שזה טבע העולם ואצטרך להמשיך להוכיח את עצמי, שיראו את האור בכתיבה שלי ולא יבקרו אותה. יש אצלנו קצת תרבות של חוסר פרגון, של לעג. זו מדינה קטנה, ואני שומעת דברים לא יפים, קשים, שנאמרו נגדי – 'מה פתאום היא קיבלה', 'יש אנשים מבוגרים ממנה'. אנשים מדברים.
"במובן מסוים, אני חושבת שבבחירה שלי יש גם משהו שאומר שאת הפרס הזה לא מקבלים רק חוקרים בני 95, ושלא בהכרח מדובר בפרס של סוף הקריירה, וגם לא בפרס שעניינו הוא הכמות. אני כתבתי חמישה ספרים, זה הכול, אבל כנראה שזה לא המדד היחיד לפרס הזה, אלא שיש כאן הסתכלות על מכלול אחר – הכתיבה הנגישה, הנושאים שנגעתי בהם, הפעילות החברתית והתרבותית שלי".
את חושבת שהיה כאן גם עניין מגדרי? שאם היית גבר, לא היו מזלזלים בך ובזכייה שלך?
"אני מקווה שלא, אני חושבת שלא. לא התנגדו אליי רק בגלל שאני אישה, נאמר זאת כך. אני חושבת שיש כאן מכלול, וגם דברים שלא קשורים אליי. הפרס הזה חולק בפעם האחרונה לפני 12 שנים, והרבה אנשים רצו לזכות בו. לפני שנתיים פגשתי קולגה שיצא לגמלאות, שאלתי אותו 'מה תעשה עכשיו, בפנסיה?', והוא אמר 'אני רוצה לקבל את פרס ישראל'. הייתי המומה מהאופן שבו הוא הודה בכך, בגלוי, ולא עלה על דל מחשבתי שאגיע לשם לפניו. נעשה לי נס, וכמו בכל נס, הוא מחייב התמודדות. אני, בכל אופן, לא עבדתי בזה. לא קמתי בבוקר ואמרתי 'אני רוצה לזכות בפרס ישראל, ויהי מה'.
"ברור שיש כאן גם ביקורת עניינית, לא רק מגדרית או גילאית. יש חוקרים אחרים שחושבים שהפעילות שלי היא לא בסטנדרטים שמצפים להם מזוכה בפרס ישראל. זה כואב לי, אבל אני מקבלת גם המון עידוד. התרגשתי במיוחד מקולגות שלי, שאני יודעת שקיוו מאוד לקבל את הפרס בעצמם, ובכל זאת בירכו אותי וכתבו לי דברים נפלאים. ולא רק הם. במשך כמה ימים ישבתי ליד המחשב לענות למיילים מהבוקר עד הלילה, עד שלוש בלילה. רק אתמול כתב לי עורך עיתון חשוב: 'שלא יבלבלו את המוח, פשוט מגיע לך'. זה מחמם את הלב".
