תיאטרון צוותא, הבית המסורתי של מטה מרצ, היה שומם כשהגעתי אליו שעה לפני פרסום תוצאות המדגמים. אף דבוקת בלונים ירוקים־לבנים לא קידמה את פניי. האם החשש ממפלה אל מתחת לאחוז החסימה גרם למרצ לבטל את האירוע? התבאסתי על שלושים השקלים ששילמתי לשווא על חניה אבל החלטתי שלא הגעתי לכאן לשווא, ושמתי פעמיי לרחוב יקנעם 5, אל משרדי המפלגה.
לאורך היום עבדה מרצ חזק, הכי חזק שרק אפשר, בבית שלה, במדינת תל־אביב. מכוניות עם פעילי המפלגה חרשו את העיר מהבוקר ועד הלילה וכרזו, שלא לומר התחננו, לתל־אביבים לצאת ולהצביע: "רוצים מדינה ליברלית? חייבים מרצ בכנסת". הודעות קוליות נשלחו אל תושבי העיר: "היי תל־אביבים, אל תנתקו", ביקשה ח"כ תמר זנדברג, ונענתה. מצביעיה נהרו לקלפיות.
בשעה 22:02 עלה קול תרועה רמה ממשרדי מרצ בקומה העליונה של הבניין האפור. המדגמים בכל הערוצים ניבאו למפלגת השמאל כניסה חלקה אל הכנסת ה־24, ונעו בין חמישה לשבעה מנדטים. אנחת רווחה השתחררה במטה. הכניסה לכנסת נראית בטוחה. מרצ לא מגרדת את אחוז החסימה.
ריח זיעה חריף עולה מהמשרדים הקטנים של המפלגה, שיותר מפעילים, גדושים באנשי תקשורת. "זה ריח הניצחון", מנחמת את עצמה אחת הפעילות. מרצ בהחלט הזיעה בסבב בחירות מספר 4, אחרי שהחליטה לרוץ הפעם בכוחות עצמה ולא לגבש רשימה עם מפלגות נוספות. מאוחר יותר אלמד שזו לא בהכרח הייתה החלטה מושכלת, אלא תוצאה של קוצר הזמן להיערך לריצה משותפת יחד עם מפלגות נוספות. סלפיז, חיוכים וכוסיות וויסקי מועפים באוויר. "הספידו את השמאל, אמרו שהוא גמור, אמרו שהעמדות שלנו לא רלוונטיות ולא מעניינות את הציבור, והנה הוכח ההפך", מכריז יו"ר מפלגת מרצ ניצן הורוביץ בנאום הניצחון.
"היה חשש גדול בהחלט", אומר תומר רזניק, מזכ"ל המפלגה. "המשך הדרך שלנו הייתה שאלה קיומית גם עבורנו כמפלגה וגם עבור המדינה. אם חס וחלילה לא היינו עוברים, זו הייתה תוצאה הרת אסון ברמה הלאומית".
את הרציונל מאחורי ההחלטה שלא להתכנס בצוותא, הוא מסביר בחשש מ"תרחיש בנט". הווה אומר, "מצב שבו אנחנו צריכים להילחם על אלף קולות למעלה או למטה ושבו יהיה צורך ללכת להליכים משפטיים. לכן הורדתי הוראה לכל הפעילים שרגילים להתאסף בצוותא בדרך כלל, להישאר בקלפיות. סיפקנו להם תעודות משקיף כדי שיישארו בספירת הקולות, והבהרנו שהמעשה האחראי הוא לא ללכת לשום מקום".
הסקרים שחזו את התנדנדות המפלגה החזירו את המצביעים הביתה, סבור אורי זכי, יו"ר הנהלת מרצ. "אנשים הבינו את אזעקת האמת הערכית והאידאולוגית, ונבהלו מהתרחיש שחלילה לא יהיה להם קול בכנסת וגם מהקשיים לגוש כולו. אחרי שלוש מערכות בחירות, המצביעים נהיו יותר אסטרטגיים".
תוכנית העבודה של מרצ אכן התרכזה במטרופולין תל־אביב ובתחושת החירום, "קמפיין הגעוואלד", שעזרה להעיר את השטח. המיקוד השני של המפלגה היה במגזר הערבי. "אני באופן אישי השקעתי את רוב היום דווקא בחברה הערבית", מספר רזניק. "דיברתי באופן אישי עם כל פעיל בכל כפר. וכמובן שהמועמדים הערבים שלנו עשו בעצמם עבודת שטח מדהימה. אני מעריך שהגענו בחברה הערבית קרוב למנדט, שזה משהו שהיה לנו לפני שנתיים במועד א'. בסבבים האחרונים זה לא היה".
קרוב לשעה אחת אחרי חצות, המשרדים מתרוקנים מיושביהם השמחים, ואני יוצאת הביתה. בירידה לאיילון דרום בדרכי אל גוש עציון, מתנוססים שלטי חוצות גדולים וירוקים: אסור לאבד את מרצ. ואני תוהה לעצמי, האם במפלגת השמאל המובהק מחמיצים את הסיפור הגדול של ערביי ישראל? האם היצמדות לתיוג של הערבים כמדוכאים ונרדפים ו"קורבנות הכיבוש" הנצחיים – משאירה את הסיפור הערבי־ישראלי הרחק בניינטיז? בעוד נתניהו בשל לראות בערבים שותפים עסקיים, וח"כ מנסור עבאס סולל דרך פעולה חדשה ששם הקוד שלה הוא פרגמטיות, במרצ ממשיכים לדבר על הכיבוש.
