הם נולדו באי קטן לחופי סוריה, בנים למשפחת דייגים ענייה. היום הם אנשי עסקים אמידים, בעלים של צי בינלאומי הכולל עשרות אוניות ומכליות נפט. העשור האחרון דווקא האיר להם פנים. הם חיים טוב בחסות המשטר בדמשק, חוגגים חתונות וימי הולדת כאילו אין מלחמה בסוריה. האם אלו הפנים של בעלי המכלית "אמרלד" האחראים לאסון זיהום החופים בישראל?
חודש עבר מאז התעוררה מדינת ישראל לבוקר תכול, וגילתה שקו החוף שלה הפך לשחור. השבוע הגיע לישראל מומחה מטעם קרן הפיצויים הבינלאומית לזיהומי ים, כדי לאסוף דגימות של הזפת. הדגימות נלקחו בסיוע מפקחי היחידה הארצית להגנת הסביבה הימית, במשרד להגנת הסביבה. מטרת הבדיקה: לאשש כי אכן מדובר בנפט גולמי, לאפיין את תכונותיו, מוצאו וכל פרט אחר – כזה שיוכל לקשור אותו לגופים החשודים בשפיכת הדלק, ולקדם תביעת ביטוח מטעם מדינת ישראל נגד האונייה המזהמת.
מחקירת היחידה להגנת הסביבה הימית, עולה כי המכלית "אמרלד מארין" הרשומה באיי מרשל היא החשודה בזיהום החופים. על פי ממצאי החקירה, בסוף ינואר העמיסה המכלית נפט גולמי באי חארג' שבמפרץ הפרסי, חצתה את תעלת סואץ ועברה מול חופי ישראל, שם שפכה נפט גולמי בהיקף של עשרות עד מאות טונות. היא המשיכה לכיוון סוריה, שם העבירה נפט בלב ים לאוניות אחרות, בהן גם למכלית בשם לוטוס הנושאת את דגל איראן. את ההעברה תיעד הלוויין סנטינל 2.
אבל מיהם הבעלים של האמרלד מארין? שאלה בלתי פשוטה לפיצוח. במיוחד שמדובר בעסקים הרשומים באיי מרשל. הרשויות באיי מרשל דורשות מידע מינימלי ביותר להקמת חברות אצלן. זהו מקור הכנסה משגשג בעבור מדינת האיים הזערורית, הידועה כמי ששומרת בקנאות על פרטיות הלקוחות.
לכתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– לא רק נתניהו: כיצד פירק השמאל את המשותפת?
– ריבלין למשלחת החילוץ: "ערבות הדדית היא צו השעה ואתם ההוכחה לכך"
– דע מה שתשיב: כיצד יפעלו המפלגות בנושא הפזורה הבדואית?
בתחילת השבוע פרסם המשרד להגנת הסביבה הודעה, ולפיה המשרד "משתף את הציבור במידע שהעבירה לו חברת 'בלאק קיוב' בעקבות בדיקה שביצעה באופן עצמאי". על פי בדיקת הבעלות שערכה בלאק קיוב, המכלית אמרלד שייכת לחברה שלה ספינה אחת הרשומה באיי מרשל. החברה נושאת את השם אמרלד מרין. אולם בפועל, האמרלד שייכת לחברת אוריקס שיפינג, שכתובתה רשומה בפיראוס, והבעלות עליה היא של משפחת מלאח הסורית מטרטוס.
באותה כתובת רשומה שורה של חברות קש נוספות, בעלות מבנה דומה של חברה אחת ולה ספינה אחת. בעליהן הרשומים כיום הם עבד אל־ג'ליל מלאח ואחיינו לואיי מלאח. לפני כן היא הייתה שייכת לחברת הספנות הלובית הממשלתית, וזו מכרה את האמרלד בשנה שעברה. היא שייטה תקופה ארוכה בין נמלים שונים, ממלזיה וסינגפור ועד איראן ועומאן, שם המתינה בנמל דוקם במשך 80 יום עד להעברת הבעלות למשפחת מלאח. מאז עשתה כמה וכמה סיבובים להעברת נפט מאיראן לסוריה.
המשרד להגנת הסביבה נעזר עוד קודם לפרסום השבוע במידע על תנועת המכלית, שמקורו בחברות פרטיות – בהן חברות למודיעין ימי, ווינווארד הישראלית וטנקר טראקרס, חברה בינלאומית העוקבת אחר תנועת אוניות ומכליות. אך להתנסחות הזהירה של משרד ההגנה, שמזכירה קצת הליכה על ביצים, יש כנראה סיבה. בלאק קיוב היא חברה למודיעין עסקי בעלת יכולות איסוף מידע גבוהות. בעבר שכרו את שירותיה גם גופים ממשלתיים ובהם משרד הביטחון; אולם בשנים האחרונות נקשר שמה בלקוחות פחות מחמיאים, כמו הארווי ויינשטיין ודיקטטורים באפריקה.
מאז, הקימו בחברה סוג של ועדת אתיקה, הבוררת את משימות החברה ומבצעת פרויקטים פרו־בונו, התורמים בין השאר לדימויה הציבורי. לא מן הנמנע כי ההתנסחות המדוקדקת במשרד לאיכות הסביבה מגיעה מכיוון שהשרה, גילה גמליאל, כבר חטפה ביקורת קטלנית בעקבות מסיבת העיתונאים שבה הכריזה כי זיהום החופים הוא פרי מזימת טרור אקולוגי מתוצרת איראן. אמירות שגרמו ליותר מהרמת גבה במשרד הביטחון.
קפטן עבדו חושף פרטים
הבדיקה שביצעה חברת בלאק קיוב והוגשה למשרד להגנת הסביבה, נשענת בבסיסה על עבודת מחקר אינטרנטית, ושימוש במאגרי מידע הנמצאים ברשת. אבל לא רק בכך. בלאק קיוב התחקתה אחר משרדי החברה של משפחת מלאח בפיראוס, שהתגלו כדירה בבניין מגורים. היא הקליטה שתי שיחות טלפון. האחת עם קוסאיי מלאח, אחיו של לואיי הרשום כבעל החברה, ועם אחמד עבדו, קברניט העובד בעבור החברה.
לפני השיחה עם הקפטן עבדו נעשתה עבודה מקדימה, שגרמה לו להניח שהמתקשר אליו הוא חבר של בן דודו אחמד העובד בדובאי. המתקשר שאל את הקפטן במה הוא עובד היום.
– "אני על הספינה, אצל מלאח בספינה", עונה עבדו.
– "איזו ספינה?"
– "בסט גלורי".
– "מה שמות החברות שלהם?"
– "לא יודע, אבל יש להם צי גדול, בערך 34 אוניות של לפחות 50 אלף טון, ומכליות. בקשר לחברות אני לא בטוח".
– "אבל מה שם החברה?"
– "הם קוראים לזה אוריקס שיפינג והמשרד שלהם ביוון".
– "אילו ספינות יש לאוריקס?"
– "יש להם הם בערך 34 ספינות ומכליות".
המתקשר מכווין את הקפטן עבדו, המשתף בתמימותו פעולה, ושואל אותו על הברחות נפט לוונצואלה, שגם עליה מוטלות סנקציות, ושהיא צלע במשולש המצורעים איראן־סוריה־ונצואלה.
– "תגיד, הם יכולים לעזור לי בוונצואלה אם אני רוצה להזיז נפט או משהו כזה?"
– "בטח, תשמע, בינינו הם היחידים שעובדים בוונצואלה. אף אחד אחר לא הולך לשם. יש להם השיטות שלהם ויש להם גם סוחרים מיוחדים. יש לו שלוש מכליות שהוא שולח לפעמים לוונצואלה ואז חוזרים דרך קוריאה. ולפעמים עובדים במפרץ, יש לו שלוש מכליות ושלוש קטנות".
– "המכליות, אתה יודע מה השמות שלהן?"
– "אני מנסה לברר. שכחתי. בכל מקרה הם מחליפים כל הזמן את השמות. בינינו, יש הסוואה כל הזמן. כשאתה עובד באיראן ובוונצואלה לא תמצא את השם".
– "שמעת על האמרלד?"
– "אמרלד?", שואל עבדו.
ה"אמרלד" כבר לא תוכל לעבור שוב בתעלת סואץ בדרך לסוריה, ודאי לא בזמן הקרוב. אם לא תימצא דרך יצירתית במיוחד לשינוי השם והבעלות, היא נדונה כנראה לגריטה בפקיסטן
בשלב זה השיחה נקטעת, אך בהמשך, קפטן עבדו האדיב שולח לחבר לכאורה של בן הדוד אחמד את פרטי האמרלד, כמו גם של שתי מכליות נוספות, קונפידנס וריבאל, שכמו האמרלד רשומות גם הן באיי מרשל באותה צורה: חברה שברשותה מכלית אחת שכתובתה בבית דירות בפיראוס, יוון. בשורה התחתונה, כאשר בודקים את המסלולים וצורת הרישום של שתי המכליות האחרות שסיפק הקפטן, עולה דפוס ברור של הפרת הסנקציות.
עבריינים וכוכבי רשת
אפשר היה להניח שמי שעוסקים בהעברות נפט מאיראן לסוריה ולוונצואלה יקפידו על פרופיל נמוך. אפילו נמוך במיוחד. אבל מתברר שדברים שרואים מכאן כנראה לא רואים משם. כלומר מטרטוס. בני משפחת מלאח המופיעים כבעלים של חברות הרשומות באיי מרשל, פנמה ואפילו בריטניה, מנהלים חיים פתוחים לגמרי.
מה אפשר ללמוד על משפחת מלאח מהרשת? מקור המשפחה הוא באי ארווד, כשלושה קילומטרים מנמל טרטוס. במקור, ארווד היה כפר דייגים, יורדי ים ובוני ספינות ששורשיו נטועים בהתיישבות הפיניקית. הבנים, לואיי וקוסאיי, העדיפו לעבור להתגורר בטרטוס, שם יושבת האליטה הכלכלית, התומכת במשטרו של בשאר אסד.
לואיי מלאח הוא גם צלם חובב, הנוהג לצלם את הספינות והמכליות בים הפתוח, בעגינה ובשקיעה. הוא ככל הנראה מעדיף לבלות את זמנו בלבנון. אחיו קוסאיי, עבד בעברו כקברניט בחברה והיום הוא עצמאי. בבעלותו חברה שנקראת שבעה ימים (Seven Seas). הוא נוהג להעלות לדף הפייסבוק שלו תמונות משפחתיות של הילדים, מעריץ את נשיא רוסיה ולדימיר פוטין, וערוץ הטלוויזיה המועדף עליו הוא ערוץ אל־מיאדין של תנועת חיזבאללה. אחת הספינות של הצי המשפחתי נקראת על שמה של אשתו היפה סומאיה.
האונייה סומאיה מופיעה ברישומים של מה שמכונה "רשת אודסה", המתעדת העברות נשק מרוסיה ואוקראינה לסוריה בשנים הראשונות למלחמה. כלומר, עוד לפני שנכנסו לעסקי הברחות הנפט, עבדו בני משפחת מלאח גם בהעברות נשק. וזה מעניין, מכיוון שלא מדובר בהברחות משוקי הנשק במזרח אירופה, אלא מייצוא של ממשלת רוסיה.
מי שמתחזק דף פייסבוק פעיל במיוחד, הוא הפיגורה המרכזית במשפחת מלאח, קפטן עבד אל־ג'ליל מלאח, דודם של לואיי וקוסאיי. לואיי אמנם מייצג כלפי חוץ את החברה, אבל הבוס האמיתי הוא ככל הנראה עבד אל־ג'ליל. הוא כבר הספיק לחצות את האוקיינוסים והימים הלוך ושוב לא מעט פעמים, הוא חובב אוכל טוב, חוטא בשירה, ונוהג לצטט פסוקים מהקוראן. הוא אפילו ממליץ על ספר הבישול השאמי. בין חבריו לדף הפייסבוק מופיע גם הנשיא בשאר אסד. זה דף ישן מאוד, שבו יש לבשאר רק קצת יותר מ־500 עוקבים.
כל בני המשפחה למדו באקדמיה הערבית למדעים וטכנולוגיה ימית באלכסנדריה, שיש לה קמפוס פעיל גם בטרטוס. והם לא היחידים במשפחה, שככל הנראה פועלת בתוך רשת של כמה עשרות דודים ובני דודים שכולם באותו תחום עסקי, ושומרת על דינמיקה של מערכת יחסים וקשרים עסקיים במעגלים מצומצמים. החיבור שלהם למשטר בדמשק, על פניו, הוא כנראה עסקי נטו. אין עודף סנטימנט לאומי. הם אמנם תומכים במשטר, כמו שאר האליטה הסורית, אבל בשורה התחתונה מדובר בכסף. הרבה כסף. בעבורו הם מסכנים את עצמם ואת צי המכליות שלהם בהברחות באוקיינוסים ובימים.
"הם מחליפים שוב ושוב את השמות של האוניות", סיפר הקפטן למתקשר שהתחזה לחבר של קרוב משפחה. "יש הסוואה כל הזמן. כשאתה עובד באיראן ובוונצואלה לא תמצא את השם"
לכן, שפך הנפט בחודש שעבר הוא מבחינתם אסון כלכלי. לפי שעה, האמרלד כבר לא תוכל לעבור שוב בתעלת סואץ בדרך לסוריה, ודאי לא בזמן הקרוב. אם לא תימצא דרך יצירתית במיוחד לשינוי השם והבעלות, היא נדונה כנראה לגריטה בפקיסטן. עניין שהחברה של משפחת מלאח עושה לא פעם, כי רוב המכליות שמעבירות נפט בחשאי הן ישנות ורעועות. מהשבוע גם מופיע באתר של חברת "ווסל טראקר" כל סיפור האמרלד, מה שמעמיד את כל עסקי משפחת מלאח והספינות השייכות לה באור הזרקורים. וזה הדבר האחרון שנחוץ למי שמעביר נפט בין איראן לוונצואלה ולסוריה. ובמאמר מוסגר – גם מטיל ספק בתיאוריית הפיגוע האקולוגי.
מכל הסיפור הזה אפשר ללמוד שהחיים בסוריה הם סוג של פלנטה נפרדת. קרובה, אך כל כך רחוקה. משפחת מלאח חיה כבר שנים חיים פתוחים לגמרי, בתחושה של ביטחון מלא. זה כנראה עומד להשתנות בקרוב. במיוחד כאשר מדינת ישראל תיכנס להליכי דרישת פיצויים מהחברה המבטחת של משפחת מלאח, שלא במקרה היא חברה היושבת בדובאי, המוכרת כמפלט הביטוחי האחרון של חברות העושות עסקים עם איראן.
