שמו של הרומן "קנאת סופרות" לוכד יפה את נושאיו: קנאה, ספרות, סופרים, סופרות, נשים. על שולחן הניתוחים שלו עולים, תוך כדי שמחת העלילה, הטרגדיה של פריצתן הגדולה של נשים סופרות בישראל רק לאחר שמעמד הספרות בישראל צנח; המונח "קנון ספרותי", המהדהד אף הוא משמו של הספר ונידון בעמקות בעלילתו; יחסי קנאה והערצה ואהבה בין נשים בכלל ונשים יוצרות בפרט, יחסים שלפעמים מתחפשים זה לזה; וגם החוכמה שקנאת הסופרים והסופרות מרבה בסופו של דבר. זהו סיפורה של אביגיל שלֵו, סופרת מצליחה למדי אך לא מספיק סגורה על עצמה, הנקלעת למשבר אישי ומקצועי וממנו לשלשלת אירועים מי ישורם.
סקירה זו נכתבת לאחר התלבטות ומתוך איפוק מכוון. אני מיודד עם מאיה ערד בשנים האחרונות ולכן נמנעתי מלכתוב פה על ספרה הקודם. אך בספר הנוכחי נראה לי שההיכרות עם המחברת, נוסף על הכרת כל כתביה, יש בה ערך מיוחד להבנת הספר. ערד הביוגרפית נוכחת בעלילה כגרעינן המציאותי של פרפראזה, פרודיה ופנטזיה. בעלילה מותחת ומבדרת, ובפריסה קריקטורית של דמות עצמה על פני שלוש או ארבע דמויות לפחות, מפגישה אותנו ערד עם המלחמות והחוויות הפנימיות שלה.
הגלעין החווייתי נמצא בין היתר בסיפור כמעט אנקדוטלי. מחזאית חדשה הפציעה בשמי ישראל ב־2015, מאיה ערד שמה; מחזה פוליטי שלה על רצח רבין הוצג ב"הבימה". לכול ברור היה שהמחזאית היא הסופרת המוכרת, ודומה היה שהתיאטרון וקופתו נהנים מהבלבול. לאמן, ששמו הוא כרטיס הביקור שלו, זיהוי עם יצירות של אחרים הוא הרסני. הבלבול פחת במידת מה כאשר המחזאית הוסיפה לעצמה עוד שם משפחה, יסעור. בספר החדש, הופעתה של משוררת לסבית גרועה ורבת־מעריצות ששמהּ אביגיל שלו, כמו זה של הסופרת גיבורת הרומן, היא המנוף הגדול של העלילה, המוליך אותה לגילוייה הקומיים, הסטיריים, הפנטסטיים, הבלשיים והפסיכולוגיים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– ספרו העגמומי של א"ב יהושע
– טיעונים לעוסים לא יהפכו את נתניהו לשמאלני
– בצלאל סמוטריץ': בלי 30 המנדטים של הליכוד, אין ממשלת ימין
אביגיל שלֵו ה"אמיתית" וקוראיה עוברים בספר שינוי לב, במעין מהלך חינוכי. יחסה של אביגיל למושאי הבוז שלה, סופרות דרג ב' וקוראות דילטנטיות – יחס מתוסבך המניב בספר אבחנות שנונות ביותר על הכותבים והקוראים הישראלים בזמננו – מתהפך לכדי חמלה ואפילו הוקרה. במקביל היא עוברת תהליך בתחום נוסף, בסוגיית המשפחה והמגדר, תחום שעל ההתפתחויות העכשוויות בו היא מנסה ללא הצלחה לכתוב רומן. דעותיה ה"מיושנות" של אביגיל עוברות איזה זעזוע מעדכן. אך ערד אינה מאבדת את הביקורתיות שלה גם במהלך הפדגוגי שהיא עושה.
דומני שבשני הנושאים הראשיים שהספר עוסק בהם, ערד מעבדת בעצם את הקונפליקט של מציאות חייה. ערד היא אשת־משפחה "סאחית", וככזו, בסביבתה האידיאולוגית הפרוגרסיבית (ובפרט במקום הימצאה בקליפורניה) היא כמעט עוף מוזר; היא סופרת שמרנית למדי מבחינה פואטית, שלמרות מיקומה המובהק בשמאל מחזיקה בעמדה אירונית כלפי התקינות הפוליטית והפוזות והשיגיונות הקשורים בה; ולבסוף, היא סופרת בעלת סגנון נגיש, כמעט פופולרי, המתבדלת בכל זאת ממסחרת החנף, החנחון והנרקיסיזם של עולם הספרות במדיה החברתית. בכל העניינים הללו, בספר החדש ערד עוקצת את סביבתה הטבעית – אך יחד עם הגיבורה שלה מודה־במקצת בצדקתה ומפנה לה מקום. עושה חשבון עם העולם – ותחת חיפוי ארטילרי זה, גם עושה חשבון נפש.
מתוך חשבון אישי זה, ועל דרך של נשף מסכות ספרותי, היא מכנסת בספר זה למעין פגישת מחזור רטרוספקטיבית את נושאי רוב ספריה הקודמים, וגם את מאפייניהם הז'אנריים, כגון שתילת שירה וסיפורים קצרים בתוך הרומן. מבחינה זו, הרומן החדש הוא סיכום ביניים של כתיבתה. מבחינה אחרת, הוא שיא חדש שלה.
קנאת סופרות
מאיה ערד
חרגול ומודן, 412 עמ'
