זה קרה ביום שישי לפני כשבוע, סמוך לחצות, מול חופי עומאן במפרץ הפרסי: שני פיצוצים נשמעו מכיוון דופן הספינה "הליוס ריי", אבל היא לא טבעה. אלה העובדות הברורות. מכאן והלאה נשמעות לא מעט השערות ותובנות על הזירה הימית הרותחת ביותר בעולם, וגם על מלחמת איראן־ישראל שעולה עוד ועוד מדרגות, עד שמתעוררת השאלה אם ישראל שקועה בתפיסת פעולה שגויה.
האפשרות הראשונה על הפרק היא שהמתקפה הייתה רק עוד חוליה בשרשרת ארוכה של מתקפות במפרץ הפרסי, בים וביבשה, כולל יעדים כמו שדה הנפט המרכזי של ערב הסעודית, שחציו הושבת במתקפה איראנית פראית בספטמבר לפני שנה וחצי. מעט לפני כן, בקיץ 2019, נפגעו גם כמה ספינות סוחר מפיצוץ מוקשים ימיים ומוקשי דופן, שהוצמדו בידי כוח קומנדו של משמרות המהפכה בסירות תקיפה מהירות, שפעילותו תועדה בידי הצי האמריקני.
לכל הצדדים באזור המתוח יש סיבות לתקוף זה את זה מפעם לפעם, ובמיוחד לרפובליקה האסלאמית, החותרת להפעיל לחץ שיקל מעליה ולו במעט את מועקת העיצומים. אך כאשר התברר שהאונייה שייכת לאיש העסקים הישראלי רמי אונגר, מיד התעוררה האפשרות שהמתקפה האיראנית כוונה במפורש ליעד ישראלי. האומנם?
בעת הפגיעה הניפה האונייה את דגל איי בהאמה, והיא הייתה בדרכה לסינגפור לאחר שפרקה מכוניות אירופיות בנמלי עומאן, ערב הסעודית ובחריין. הפגיעה בדופן הספינה הייתה מעל לגובה המים, כנראה במכוון, כדי להימנע מהטבעת הספינה ומתגובה חריפה.
האונייה עגנה לתיקונים בנמל דובאי, ושם נחקרו נסיבות הפיצוץ בהשתתפות אנשי ביטחון ישראלים. מקורות ישראליים אף מיהרו לייחס למתקפה כוונה איראנית, אולי כתגובה לחיסולו של אבי תוכנית הגרעין האיראנית, ד"ר מוחסן פחריזאדה, לפני כחמישה חודשים. אונגר עצמו, הבעלים בן ה־77, העריך שהפיגוע באונייה לא קשור לשייכותה לישות מסחרית ישראלית, אלא היה תגובה איראנית להתקפות האמריקניות בסוריה ובעיראק לילה לפני כן.
נוסף על ההאשמות הישירות כלפי איראן מפי "גורמים ישראליים", בחדשות ערוץ 2 פורסמה הדלפה תמוהה על ויכוח שנערך לכאורה בין ראשי זרועות הביטחון של ישראל: ראש המוסד יוסי כהן דרש תגובה חריפה נגד איראן, ואילו הרמטכ"ל אביב כוכבי הציע להסתפק בתגובה מידתית. בתקשורת הזרה פורסם על תקיפה ישראלית לעבר מטרות איראניות על אדמת סוריה.
אך האם האיראנים ידעו בכלל שהם תוקפים ספינה בבעלות ישראלית? סא"ל במילואים ד"ר איל פינקו, לשעבר איש חיל הים ומומחה לביטחון ימי, כתב במאמר באתר "ישראל דיפנס" שהאוניות המפליגות בים מחויבות לפי תקינת הבטיחות העולמית (של ארגון הספנות העולמי) לשדר ברצף אותות זיהוי אוטומטיים ופומביים; מכשירי הספינה שידרו נתונים על זהות האונייה, מיקומה, נתיבה, יעדה ועוד. חיל הים של משמרות המהפכה עקב אחר האותות ששידרה האונייה, וככל הנראה בחר לפגוע בה הרחק מהחוף האיראני כדי שהפעולה תהיה חשאית. ועדיין, אין המשמעות שהאיראנים חקרו בהכרח את זהות האונייה עד כדי זיהוי בעליה.
האם ייתכן שלישראל היה מניע "להתנדב" ולהכריז שמדובר בהתקפה עליה? מאז חודש נובמבר יש ציפייה דרוכה לפיגוע נקמה, בתגובה לחיסול פחריזאדה שאיראן מייחסת לישראל. לפי תרחיש שאולי הובא בחשבון, אם האיראנים יאשרו שאכן תקפו את ישראל במכוון, בפיגוע ללא נפגעים בנפש, נוכל כך לסגור חלק מהחשבון הפתוח.
זירה רותחת
במסיבת עיתונאים שערכה ביום רביעי עדכנה השרה להגנת הסביבה גילה גמליאל על התקדמות חקירת זיהום הזפת בחופי ישראל: לפי השרה, החוקרים זיהו בסיוע אמצעי מעקב אלקטרוניים, לווייניים ועוד, את הספינה שדלפה נפט גולמי לאורך החוף, וקבעו שזוהי המכלית אמרלד ששימשה להעברת נפט ממסוף האי חארג' באיראן לסוריה.
"נבוא חשבון עם הפושע הסביבתי שזיהם את חופי ארצנו, ונתבע פיצויים בשם כל אזרחי ישראל על הפגיעה בבריאות, בטבע, בחיות ובנוף", הצהירה גמליאל וטענה כי הזיהום הוא מעשה טרור איראני.
במערכת הביטחון מתחו ביקורת על השרה והכחישו שדליפת הנפט הייתה פיגוע טרור סביבתי מכוון. כך או כך, האירוע מספק המחשה נוספת להתלהטות הזירה הימית בכל העולם.
בשנים האחרונות נרשם גידול עצום במכירת צוללות, אוניות ונשק ימי לתקיפה ולהגנה. "יכול להיות שזה קשור למתיחות באסיה סביב ים סין הדרומי, או לסטטיסטיקה המצביעה על גידול ניכר במספר הצוללות שמשייטות בעולם. בכל מקרה, יש 'הייפ' לא נורמלי בכל הקשור ללוחמה התת־ימית. זהו גידול דרמטי, שלא ראינו כמותו במשך שנים", אומר רן קריל, סמנכ"ל השיווק הבינלאומי של אלביט מערכות. ארבעה כוחות עוינים – סין, רוסיה, קוריאה הצפונית ואיראן – אחראים ל־47 אחוזים מכוח צי הצוללות העולמי.
"אני לא יכול לשים את האצבע על אירוע ספציפי", ממשיך קריל, "אבל הרוסים הודיעו על השקעות גדולות מאוד בצוללות, וזה קצת הכניס ללחץ את ארה"ב. כבר שנים הסינים בונים נכסים, מכתרים את הודו, והיו כמה חיכוכים במפרץ הפרסי, בין השאר עם האמריקנים. וזה עוד לפני שדיברנו על קוריאה הצפונית, סין ויפן – אזור שרוחש פעילות ימית ועימותים אינסופיים".
ייתכן שיש מחיר כבד שהאיראנים יכולים לגבות מאיתנו, ושמעליו עדיף לישראל להשלים עם הפיכתה של איראן לגרעינית; ואם הפרסומים בדבר הימצאות נשק גרעיני בידי ישראל נכונים – לעבור לעידן של "הרתעה גרעינית הדדית"
חגי צוריאל, לשעבר ראש חטיבת המחקר במוסד ומנכ"ל משרד המודיעין (שם ניסח תפיסה מרתקת בכמה תחומים), מספק הסבר מעניין נוסף לתופעה העולמית. לדבריו, "התחום הימי רותח בשל התלכדות של כמה מגמות עולמיות, בדגש על המהפכה הטכנולוגית ושינויי האקלים. לאלה מצטרפות מגמות־על כמו השינויים הדמוגרפיים ומגמת העיור, שיוצרים צפיפות רבה בערים גדולות בעולם, כולל בישראל. רבות מהערים הללו מרוכזות כידוע לאורך החופים. מצד אחד, טכנולוגיה מתקדמת מאפשרת נגישות למשאבי הים והקוטב הצפוני. מצד שני, שינויי האקלים מביאים למחסור במים ומזון ברחבי העולם".
אגב, המעבר הצפון־מזרחי – נתיב שיט מסין לרוסיה הארקטית ולאירופה – נחצה בימים האחרונים לראשונה באמצע החורף: שוברת קרח גרעינית רוסית הובילה בו מכלית גז מונזל בדרכה לאירופה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מקורבים, עיתונאים ובני משפחה: קומבינת החיסונים של אבו מאזן
– "איראן מריחה פחד וחולשה אצל ממשל ביידן"
– על גג העולם: כך כבש דתי צעיר את שוק האנרגיה הירוקה
"כל אלה מביאים למעין מהפכה כחולה, שבמסגרתה גובר השימוש בים", אומר צוריאל ומדגים: "גז, אנרגיה מהים, התפלת מי ים, חקלאות ימית וחומרי גלם לתרופות, הקמת איים מלאכותיים. זאת כמובן מלבד השיט באוקיינוסים, כולל המעבר הצפון־מזרחי.
"ממשלות מבינות שהעתיד נמצא בים, וההישענות הגוברת שלהן על הים ומשאביו מביאה להקצאה מתרחבת של משאבים להגנה על המים הכלכליים ועל הנכסים הימיים, ולהגדלת ההשקעה בציים בהתאם. המגמה של הגדלת הציים מתחזקת עוד יותר על רקע התפתחות תחרות על המרחב הימי ומשאביו – למשל הסכסוך בין טורקיה ליוון וקפריסין, וכמובן המחלוקות בים סין הדרומי".
לפי הניתוח של צוריאל, העימותים בימים צפויים להעמיק ולא רק במפרץ הפרסי.
הפרדיגמה האיראנית
בינתיים ראוי לשים לב כי חילופי המהלומות המתמשכים בין ישראל לאיראן (בין שהאיראנים התכוונו לתקוף יעד ישראלי ובין שלא) נובעים משתי הנחות יסוד של ישראל, שאיש אינו מערער עליהן כרגע. ההנחה האחת היא שישראל חייבת לעשות כל שביכולתה כדי למנוע מאיראן לרכוש יכולת תקיפה גרעינית. ההנחה האחרת היא שהסכם הגרעין בין איראן למעצמות רע לישראל.
זוהי תפיסת הפעולה של ישראל כלפי איראן בסוריה ובלבנון, בגלוי ובחשאי, בזירה הצבאית ובזירה הדיפלומטית. אך בניגוד לרושם האחיד המצטייר כלפי חוץ, אפשר לערער על שתי הנחות היסוד של התפיסה הזו. ייתכן שיש מחיר כבד שהאיראנים יכולים לגבות מאיתנו, ושמעליו עדיף לישראל להשלים עם התגרענות איראן; ואם הפרסומים על הימצאות נשק גרעיני בידי ישראל נכונים – נוכל לעבור לעידן של "הרתעה גרעינית הדדית", כמו זו שהתקיימה בין ברית המועצות לארצות הברית במשך עשרות שנים.
ייתכן גם שהדרך הטובה ביותר לעכב את תוכנית הגרעין האיראנית היא דווקא הסכם, או שילוב בין "תקופת הסכם" ל"תקופת לחץ", ולא לחץ כלכלי בלתי פוסק בלי שום הסכם. לחץ כזה ממריץ את האיראנים להאיץ את תוכנית הגרעין, בלי לחשוב אפילו על הבלמים. בישראל לא נערכו דיונים ציבוריים נרחבים על שתי הנחות היסוד הללו, אבל יש מי שמערער על הקונספציה, בינתיים רק בתוך הממסד הביטחוני והמדיני. זאת מתוך עמדת מיעוט מזהרת, בדרך כלל.
