משושן ועד פולארד: התנהלותם של יהודים תחת שלטון זר

כיצד אמור יהודי להתנהל תחת עולו של שלטון זר, וכיצד עליו לנהוג כשערכיו ונאמנותו לשלטון אינם עולים בקנה אחד? רק לאחרונה התוודענו לשאלה מעין זו, עם שובו של יונתן פולארד לארץ, לאחר שנים רבות שבהן ישב בכלא האמריקני באשמת ריגול. אבל ייתכן שזה גם הסיפור המרכזי של מגילת אסתר. עם כל הפער שבין פרשת פולארד בארה"ב לסיפור מרדכי ואסתר בשושן הבירה, קיים ביניהם מכנה משותף – התנהלותם של יהודים תחת שלטון זר.

מגילת אסתר עצמה מקמצת במילים על דרך התמודדותם של מרדכי ואסתר עם המציאות הפוליטית, וניסיונם לחיות חיי תורה ומצוות תחת שלטון זר. חוסר זה הותיר כר נרחב לחכמינו להתייחס לנושא. ספרות חז"ל נוצרה ברובה במצב של חוסר עצמאות מדינית, כשיהודים חיו תחת עולו של שלטון זר, הן בבבל והן בארץ ישראל.

אולם כפי שנראה, אינה דומה התייחסותם של חכמי בבל להתייחסותם של חכמי ארץ ישראל לשאלת התמודדותם של גיבורי המגילה עם השלטון הזר. הדבר ניכר בפרשנותם למאבקו של מרדכי בהמן, כמו גם לדרך התמודדותה של אסתר עם קיום מצוות היהדות בארמונו של אחשוורוש.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– המוח היהודי: הפיתוחים הישראליים שמדהימים צבאות בעולם
– למחנה השמאל דרוש אפיפיור חילוני
– פרס־פקטיבה: מצעד הספרים המועמדים לפרס ספיר לשנת 2020

ביקורת קשה על מרדכי

נפתח בסירובו של מרדכי להשתחוות להמן. האם נהג מרדכי כראוי כאשר לא השתחווה להמן, וכמעט הביא בכך כליה על עם ישראל?

חכמי ארץ ישראל מצדיקים את מרדכי. לדבריהם, המן עשה עצמו עבודה זרה או תלה על עצמו חפצי עבודה זרה, כך שהשתחוויה לו הייתה מעין עבודה זרה, שדינה ייהרג ואל יעבור. כך למשל נאמר במדרש אסתר רבה:

מה אמר להם מרדכי למי שאומר לו מדוע אתה עובר על מצוות המלך? ר' לוי אמר: אמר להם מרדכי, משה רבינו הזהיר לנו בתורה "ארור האיש אשר יעשה פסל מסכה", ורשע זה עושה עצמו עבודת כוכבים (אסתר רבה ז, ח).

וכך גם בפרקי דרבי אליעזר, במימרה המיוחסת ככל הנראה לרבי פנחס בר חמא, אמורא ארץ־ישראלי:
רבי פנחס אומר: ומה עשה המן? עשה לו צלם מרוקם על בגדו ועל ליבו, וכל מי שהיה משתחווה להמן משתחווה לעבודה זרה שעשה, וראה מרדכי ולא קיבל להשתחוות לעבודה זרה, שנאמר "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחווה" (פרקי דרבי אליעזר מט).

אמירות דומות מובאות בשם אמוראים ארץ־ישראליים אחרים כרבי שמואל בר נחמני (מגילה י, ע"ב) ורבי יוסי בר חנינא (אסתר רבה ז, ו).
בשונה מאמירות אלה, המצדיקות את מעשהו של מרדכי, בתלמוד הבבלי ניתן למצוא ביקורת קשה על מרדכי משמו של האמורא הבבלי רבא (בתרגום חופשי):

רבא אמר: כנסת ישראל אמרה… ראו מה עשה לי יהודי ומה שילם לי ימיני: מה עשה לי יהודי [זה דוד] שלא הרג את שמעי [ובעקבות זאת] נולד ממנו מרדכי שגרם להמן לקנא בו [וזה גזר גזרה על עם ישראל]. ומה שילם לי ימיני – [זה שאול] שלא הרג את אגג [ובעקבות זאת] נולד ממנו המן שציער את ישראל (מגילה יב, ע"ב).

רבא טוען שטוב היה שמרדכי כלל לא היה נולד, מאחר שכמעט הביא כליה על עם ישראל. זו גישה הפוכה לחלוטין מזו שראינו למעלה, המבוטאת על ידי חכמי ארץ ישראל. רבא מבקר את מרדכי באופן קשה ונחרץ, ואף יוצר מבנה שמעמיד אותו ואת המן באותו מישור.

היחסים בין אסתר ואחשוורוש

מחלוקת דומה קיימת גם בקשר להתנהגותה של אסתר, המתמודדת על פי חז"ל עם קיום מצוות בבית אחשוורוש. נראה שמה שהטריד את חכמינו יותר מכול הוא ענייני האישות בין אסתר לאחשוורוש, שכן גילוי עריות הוא אחת משלוש עבירות שעליהן נאמר ייהרג ואל יעבור, ובמיוחד כאשר הדבר נעשה בפרהסיה.

בתלמוד הבבלי אנו מוצאים קביעה שאסתר נהגה על פי ההלכה (סנהדרין עד, ע"ב):
והא אסתר בפרהסיה הואי? אמר אביי: אסתר קרקע עולם היתה. רבא אמר: הנאת עצמן שרי.

האמוראים הבבלים אביי ורבא מצדיקים את מעשה אסתר. אביי מנמק זאת בכך שאסתר הייתה פסיבית, ואילו רבא טוען שאחשוורוש התכוון להנאת עצמו ולא להעבירה על דתה, ועל כן הדבר אינו אסור.

במקור אחר בבבלי (מגילה יג, ע"ב) קיימת מחלוקת בין האמורא הארץ־ישראלי רבי ירמיה לאמורא הבבלי רבה בר לימה, באותו עניין:
"ואת מאמר מרדכי אסתר עושה". אמר רבי ירמיה: שהייתה מראה דם נדה לחכמים. "כאשר היתה באמנה איתו", אמר רבה בר לימה (משמיה דרב), שהיתה עומדת מחיקו של אחשוורוש וטובלת ויושבת בחיקו של מרדכי.

רבי ירמיה, האמורא הארץ־ישראלי, טוען שאסתר הייתה מראה דם נידה לחכמים. כלומר, לדבריו היא שמרה על דיני נידה בבית אחשוורוש. המסר הסמוי הוא שאף אם אנו ניקלע למצב דומה עלינו לנהוג כך, גם אם הדבר יהיה כרוך בהבעת התנגדות וסיכון עצמי. לעומת זאת, רב קובע קביעה מרחיקת לכת, כי בבואה לארמון אחשוורוש הייתה אסתר אשת איש ונשואה למרדכי. רב אינו מבקר את אסתר על כך שקיימה יחסי אישות עם אחשוורוש בהיותה אשת איש (במיוחד כאשר טבלה). ללמדך שלעיתים אישה נשואה אינה מחויבת למסור נפשה על גילוי עריות, ואולי מפני שקידושי נוכרי אינם קידושין ובעילתו בעילת זנות.

נמצא אפוא שאמוראים בבלים (אביי, רבא, רבה בר לימה בשם רב) מצדיקים את אסתר שלא סיכנה את נפשה על דיני אישות, ואילו רב ירמיה ומקורות ארץ־ישראליים נוספים (אסתר רבה ו, ח; א, ג; מדרש תהילים כב) טוענים שאסתר שמרה על דיני אישות ועל דינים נוספים בבית אחשוורוש, שאם לא כן מנין ההיתר שלא למסור נפשה על קיום המצוות.

בבל, וושינגטון וירושלים

לפנינו אפוא גישה בבלית מול גישה ארצישראלית, בעניין דרך השתלבותו של היהודי והתנהלותו מול שלטונות הגויים. ייתכן שהבדלי הגישה הללו נעוצים במציאות השונה שבה חיו שתי הקהילות: יהודי בבל וחכמיה היו נתונים מרצונם החופשי תחת שלטון זר, וזכו לחיי שלווה באופן יחסי, ואילו תושבי ארץ ישראל וחכמיה היו נתונים בכפייה למרותו של שלטון זר בארץ מולדתם, וחייהם תחתיו היו קשים ביחס ליהודי בבל.

וכך, בעוד שאמורא בבלי מבקר קשות את התנגדותו של מרדכי ומאבקו בהמן, ואמוראים בבלים אחרים מציגים את אסתר כמי שמשתלבת עם אורח החיים הקיים בארמון אחשוורוש, אמוראי ארץ ישראל תומכים בהתנגדותו של מרדכי ומציגים את אסתר כמי שעומדת על שלה ומתאמצת לחיות חיי תורה ומצוות בארמון אחשוורוש. לא דומה המסר שאותו רצו ללמד חכמי בבל לצאן מרעיתם, למסר שאותו רצו להנחיל חכמי ארץ ישראל לשומעי לקחם.

אולי זהו שורש ההבדל שמתקיים גם כיום בין גישתם של יהודי ארץ ישראל לגישתה של יהדות ארה"ב לסיפורו של פולארד. לעומת התמיכה שלה זכה בארץ, בארה"ב ניכרו המבוכה והקונפליקט שחשו רבים מיהודי ארה"ב. דילמת היהודי תחת השלטון הזר מהדהדת מימי שושן הבירה ועד ימינו.