ד"ר סקוט סריפלינג החופר בתל שילה נטל לפני שנה וחצי מחפירות המזבח בהר עיבל עפר שנאסף מהאתר עוד בשנות השמונים של המאה הקודמת, ובסינון עכשווי שלו איתר בו ממצא דרמטי. בשלב זה נבצר מאיתנו לחשוף פרטים מדויקים עליו, רק לציין חפץ מתכתי שבסבירות גבוהה מכיל כתב, אולי כתב עברי קדום. מי יודע, אולי אפילו יימצאו שם פסוקים מהתורה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
"אני לא באה לעשות מהפכה": דבורה עברון מונתה למנהיגה רוחנית בבר-אילן
פרק נוסף של "רצח לבנון": מי הרג את לקמאן סלים?
נתניהו יכול לנצל לטובתו את מאמצי ביידן לפגוע בו
כתב עברי מהעידן הערפילי שאתר המזבח בהר עיבל מתוארך אליו, סביב 1200 לפנה"ס, הוא תגלית דרמטית שמעולם לא אותרה כמותה. הארכיאולוגיה הארץ־ישראלית חשפה עד היום ממצאים הנושאים פסוקים מהתורה לכל המוקדם במאה השישית לפנה"ס: הקדום שבהם הוא קמע ברכת הכוהנים מאתר הקבר בכתף הינום שגילה ד"ר גבי ברקאי, המתוארך לימי חורבן בית ראשון.
לדעת צבי קניגסברג, שסייע לפרופ' אדם זרטל ז"ל בחשיפת המזבח בהר עיבל, המקדש הראשון של עם ישראל הוקם בהר הזה. 22 פעמים במקרא מוזכר הביטוי "המקום אשר יבחר ה'", ולהבנת קניגסברג הביטוי התייחס לאתר המזבח בהר עיבל עוד הרבה לפני שמישהו העלה על דעתו את קידושה של ירושלים. 21 מהאזכורים של הביטוי הם בספר דברים, ופעם אחת בלבד בספר יהושע.
את המזבח בעיבל גילה זרטל בסקר ארכיאולוגי שקיים באזור מנשה באביב 1980, אולם הוא לא ידע אז לזהות שזהו מזבח. "הכרתי את זרטל רק שנה וחצי אחרי מציאת האתר", משחזר קניגסברג. "הייתי אז יו"ר המזכירות של שבי־שומרון וסייענו לזרטל בחפירה מבחינה טכנית וגם הרבה מעבר לזה". קניגסברג נזעק השבוע לעורר את דעת הקהל לשערוריית הרס אתר המזבח בידי הרשות הפלסטינית הסוללת שם כביש אל הכפר הסמוך עצירה א־שמאליה.
כיום קניגסברג מתגורר בירושלים, המתחרה של עיבל, אבל הוא נותר חסיד גדול של הר הקללה. קניגסברג מציין שבאופן נדיר כמעט כל החרסים שנמצאו באתר בעיבל הם בני "תקופת הברזל 1", כפי שהיא מכונה בעגה הארכיאולוגית, ומתוארכים סביב שנת 1200 לפנה"ס. "זה נדיר", הוא מציין. "בדרך כלל מוצאים בחפירות יישוב רב־שכבתי שמתגלות בו שכבות של חרסים שונים. העובדה שבעיבל זה אחרת רומזת לכך שהאתר שם פשוט נגנז ונשכח מלב אחרי תקופתו".
עיבל הוא כאב ראש איום לאנשי ביקורת המקרא, ולקניגסברג הדבר מסב קורת רוח רבה. ביקורת המקרא הרי טוענת שספר יהושע – כמו כל מה שמתואר בתנ"ך לגבי התקופה שקדמה למאה התשיעית לפנה"ס לא בהכרח היה ונברא אלא נכתב בתקופה מאוחרת יותר, ונגוע עמוקות בפוליטיקה הסבוכה של הימים ההם. והנה צץ בהר עיבל אתר חד־תקופתי, ובו מזבח שכל ילד שלמד מסכת מידות (שנערכה 1,400 שנים אחרי עיבל) מסוגל לזהות.
"העצמות שנמצאו טמונות סביב המזבח הזה הן כמעט אך ורק של בעלי חיים שכשרים להקרבה על פי התורה", מסביר קניגסברג, "וזה שוחט קודם כול את ביקורת המקרא שבנויה על כך ש'המקור הכוהני' כביכול (ספר ויקרא, א"ס) נוצר רק בימי בית שני ואילו 'בראשית' ו'דברים' הם פרי מוחם הקודח של סופרי יאשיהו".
באמצע עונת החפירה השלישית בעיבל, הוא נזכר, "בסתיו 1983, זרטל שרטט בעיפרון את המזבח וסביבתו. קפצתי כנשוך נחש, רצתי לבית הכנסת והבאתי לו את מסכת מידות, ופתחתי בפרק ג', שמתאר את מבנה המזבח. יש בעיבל כבש, סובב ויסוד, וגם חומה חיצונית ופנימית שדומות למתחמי המקדש בירושלים. המזבח מכוון כשקודקודיו פונים במדויק צפונה ודרומה, באופן שהיה נהוג רק במסופוטמיה. כלומר, ההשראה היא משם. זה רמז לכך שמקור האנשים שבנו זאת הוא במסופוטמיה. אם תרצה, נוכחת כאן השראתו של אברהם אבינו, וזה לא הרמז היחיד באתר לאבינו הקדמון.
"המזבח נמצא בראש שלוחה שיכולה להכיל קהל עצום", הוא מוסיף. "בפינה הצפונית של המזבח קיימת אבן שטוחה גדולה שייתכן ששימשה לשחיטת הקורבנות. זה מזכיר את פסוקי ספר ויקרא, שם נכתב שהקורבנות נשחטו על ירך המזבח צפונה. בבית שני צלעות המזבח והמקדש כולו היו מכוונות לרוחות השמיים, ואילו בעיבל דווקא הפינות מכוונות במדויק על קו צפון־דרום, אבל העיקרון זהה. בספר דברים פרק כ"ז מצווה עם ישראל לכתוב את דברי התורה על גבי אבנים גדולות שסוידו בסיד. והנה, בתחתית המזבח בהר עיבל מצאנו עשרים לוחות אבן שסוידו ונגנזו שם. ייתכן שבעתיד נוכל לזהות אם קיים כתב על הסיד".
קניגסברג מציין שהמתחם בעיבל כוסה במכוון ולא ביקרו בו לאחר מכן. את הפרטים הקטנים שנכתבו לגביו בספר יהושע לא יכול היה לדעת אלא מי שנכח במקום בפועל בשעת המעמד. לא ייתכן שמישהו בימי יאשיהו, 600 שנים אחר כך, יכול היה להכיר את המקום ולתארו במדויק.
לדעת קניגסברג האתר בעיבל הושכח בכוונה תחילה באמצעות שתילת פסוקים בתורה שמאדירים את שילה, מקום המשכן בדורות הבאים, תוך ערפול והשכחה של מרכז הפולחן של עם ישראל באתר המזבח בעיבל. כך, לטענתו, הפסוק בברכת יעקב ליהודה בבראשית פרק מ"ח, "עד כי יבוא שילה ולו יקהת עמים", בא להצדיק את נטישת עיבל לטובת האתר החדש – שילה.
קניגסברג מסביר באופן דומה סיפור תמוה אחר בסוף ספר בראשית – שיכול ידי יעקב בברכתו לאפרים ומנשה. להבנתו העניין נשתל בעידן מאוחר יותר בתורה, כדי לנמק מדוע הועדף משכן שילה שבנחלת אפרים על פני עיבל שבנחלת מנשה. אט־אט, הוא טוען, התפשטה ההתיישבות הישראלית בארץ והתרחקה מאתר המקדש בעיבל, עד שהמתגוררים סביב שילה לא ראו עוד טעם להרחיק עד עיבל והעדיפו לייסד מקדש חדש. ההיסטוריה שופצה ועיבל הושכח מלב.
מכל מקום, הנטישה העתיקה ההיא לא מטרידה אותו כמו הנטישה העכשווית, לטובת הרשות הפלסטינית. כעשרים מטרים מהחומה החיצונית הקדומה של המתחם הוחרבו בידי הפלסטינים, אומר קניגסברג, ומוסיף שכל שטח המתחם מצוי בבעלות פרטית פלסטינית אבל מכיוון שהאתר הוא שטח ארכיאולוגי ("גם להכריז על כך לקח שנתיים", הוא נאנח), הוקנתה חסינות למקום – אך כנראה לא עוד.
קניגסברג מאשים את אחד מקציני הארכיאולוגיה בעבר בהתנכרות להיבט היהודי של המתחם ולכך שהוא "נקלע" לשטח B שבשליטה אזרחית פלסטינית. זאת אף שהאתר סמוך לבסיס הצבאי בעיבל, בשטח C. ההגדרה הזו מקשה כעת על בלימת ההרס.
לדעתך הפלסטינים יהרסו כעת כליל את המזבח?
"עקרונית זה מותר להם. אין לנו שליטה שם".
