שלוש פעמים בשבוע יוצאת הינדה הקלמן (59) עם בעלה חיים מביתם בירושלים, בשעה שש וחצי בבוקר, לעבר מחלקות הקורונה בבית החולים הדסה עין כרם. השניים מתנדבים בעזרה לעשרות החולים המאושפזים במחלקות הבידוד. מאז החלימה מהקורונה בחודש אוגוסט היא רואה בליווי החולים שליחות: "אני מגיעה בבוקר, ומתלבשת במדים הירוקים, בסרבל האטום ובשכבות של כפפות ומסכות", היא מספרת. רק אז היא נכנסת למחלקה, "מגישה לחולים שתייה חמה ועוזרת להאכיל את מי שאין להם כוח אפילו להוריד את הניילון מהאוכל הארוז שהם מקבלים".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– דעה: אין ימין ושמאל: כל הטוויטר מובך מדני דנון
– התקבלה הסכמה שקטה בגוש הימין שלא לתקוף את בן גביר
– עשו היסטוריה: גשושית אמירותית הגיעה למאדים
"החוויות במחלקות הקורונה לא מרפות ממני לרגע, ומלוות אותי בחלומות", היא אומרת. "כמה שזה קשה, אני יודעת שאני צריכה להיות שם. כשאני מגיעה עם בעלי אנחנו מתפצלים וכל אחד הולך למחלקת קורונה אחרת". בשבועות הראשונים של ההתנדבות, לדבריה, פגשה בעיקר זקנים. בגל התחלואה הנוכחי מאושפזים במחלקות יותר ויותר צעירים, ובהם נשים הרות ויולדות. חלקם נזקקים להנשמה ולהרדמה. "בחיים לא ראיתי כל כך הרבה אנשים שנפטרו", היא בוררת את מילותיה בכאב. "אני רואה איך הרופאים קובעים את המוות ויוצאים החוצה לבכות. נקרעים מול כל חולה".
לדבריה, המוות במחלקות הקורונה מפתיע, בלתי צפוי. "לפני שבועיים נכנסתי למחלקה והיה שם בחור בן 35 בערך", היא מתארת. "כשבאתי הוא הסתובב והתהלך, אבל למחרת שכב במיטה. אחרי עוד יום ביקרתי אותו והוא בקושי נשם. למחרת כבר עדכנו אותי שלקחו אותו לטיפול נמרץ והוא מורדם ומונשם".
המפגשים עם החולים, שרבים מהם לא זוכים לביקורים ולא מוצאים בני שיח בחדרי האשפוז, הופכים את עולמה. "הייתי עם אמו של יהודה משי־זהב זכרה לברכה, שנפטרה מקורונה. היא הייתה אישה חיונית ומקסימה והכול נראה טוב, עד שברגע אחד היא נעלמה לנו. אני יושבת וממררת בבכי כשאני יוצאת מהמחלקות, כשאני רואה איך ברגע אחד חלה הידרדרות והם מתים".
הקלמן חברה במערך של למעלה ממאתיים מחלימי קורונה שמתנדבים בבתי החולים מטעם ארגון עזר מציון. מיזם ביקור החולים החל בהדסה והתרחב כמעט לכל בתי החולים בישראל. בעזר מציון תרמו למחלקות האשפוז מחשבי לוח המאפשרים שיחות וידאו ועגלות קפה, שהמתנדבים מסיעים בין החדרים כדי לחלק בין החולים שתייה חמה ומאפה. לא אחת הם גם צריכים להאכיל ולהשקות את החולים החלשים.
"בט"ו בשבט נכנסתי לחדר הראשון במחלקה, ושכב שם חולה חרדי מורדם ומונשם", מתארת הקלמן. "ראיתי שאין לי מה לעשות שם. אמרתי פרק תהילים בכניסה לחדר והמשכתי הלאה. אני לא יודעת למה, אבל בסוף הסיבוב במחלקה חזרתי לחדר וראיתי שהמדדים שלו מתחילים לרדת. קראתי לאחות וישבתי לידו בוכה, אומרת פרקי תהילים. הרגשתי שאלו רגעיו האחרונים. זה קרע לי את הלב לראות אותו גוסס כשאף אחד לא מלווה אותו ברגעיו האחרונים. קראתי את הווידוי עם יציאת נשמתו ואז הגיעה הרופאה וקבעה את מותו.
"ביקשתי שיודיעו למשפחה שמישהו היה לצידו ואמר וידוי, ונסעתי לעשות קניות לשבת. בעלי סיפר לי שקרא באחד האתרים שהנפטר היה גר צדק שאין לו אף אחד בעולם, והלוויה שלו יוצאת בתוך עשר דקות מבית הלוויות שמגר. החלטנו שנמשיך במצווה ונלווה את מיטתו לקבורה. לא היה אף אחד בלוויה שלו חוץ מחברה קדישא. בעלי אמר עליו קדיש, ויגיד עליו קדיש כל השנה".
רות גואטה (44), אם לשלושה מטירת־יהודה, מתייצבת אחת לכמה ימים, לובשת את המדים האטומים ונכנסת אל מחלקות הקורונה בבית החולים שיבא תל־השומר. בחודש ינואר אשתקד תרמה כליה דרך עמותת "מתנת חיים". במשך חודשים נזהרה מאוד לא להידבק בקורונה, אך המחלה הגיעה אליה. היא חלתה באורח קל והחלימה. בשבוע החולף היא התנדבה במחלקת קורונה פסיכיאטרית, ונתקלה שם ברגעים קשים וכואבים במיוחד.
"הגעתי לאוטו ופשוט פרצתי בבכי. נורא קשה שם, אבל אני יודעת שזקוקים לי שם", היא מספרת בקול רועד. "בלי מתנדבים, החולים היו מתים מצמא. אני לא מגזימה. המצב שם קשה עד כדי כך שאין מי שיעזור להביא להם תה ולהשקות אותם. הם זקוקים לעזרה בדברים הכי בסיסיים. לפני כשבוע ביקרתי אישה בסוף שנות החמישים והיא ביקשה ממני שאפנה לצוות כי היא מתחננת שיחליפו לה טיטול ואין להם זמן לגשת אליה. קראתי לצוות, ובינתיים הצעתי לה כוס נס קפה ועוגייה ביתית שהחבר'ה של בני עקיבא ועזרא מכינים ומביאים לבית החולים. החזקתי לה את כוס הקפה והיא שתתה ממנו בקשית. הקפה היה בשבילה פשוט נס".
"יש לנו צורך בעוד מתנדבים, ומחלימים עם כמות נוגדנים גבוהה בבדיקה סרולוגית יכולים להתנדב", אומר זאב פרוינד מעזר מציון, הממונה על מערך ההתנדבות במחלקות הקורונה. פרוינד עצמו חלה בקורונה עוד בגל הראשון, ולדבריו החליט להוביל את מבצע ההתנדבות לאחר ששמע ממחלימים על התנאים הקשים והטראומה שחוו באשפוז במחלקות. "הצוות הרפואי מעולם לא נדרש להעניק תמיכה כזו לחולים וללוות אותם. אין תחליף לבן משפחה צמוד, החל בדברים הפשוטים כמו להביא כוס מים ועד לקרוא לאחות. במחלקות הקורונה זה לא קיים.
"הבדידות זועקת במחלקות הללו. חולים שוכבים על המיטה במשך שעות ומסתכלים על התקרה ואין להם מושג אם יום או לילה. הם זקוקים למישהו שישב וידבר איתם ולו משפט או שניים. לא אחת המתנדבים מתבקשים לשבת לצד נשים וגברים שצופים בלוויה של בני משפחתם במחשב".
פרוינד וחבריו בעזר מציון ביקשו להקים מערך מתנדבים אך נתקלו בקשיים מול משרד הבריאות: הפקידים חששו להתיר לאנשים בריאים להיכנס למחלקות. "הם לא ידעו איך לאכול את הרצון להיכנס מבחירה חופשית למחלקות הללו", מסביר פרוינד. "בהדסה עין כרם פרופ' רוטשטיין הרים את הכפפה, בלי לחכות למשרד הבריאות, ולאט לאט הצטרפו עוד בתי חולים, עד שפנו אלינו רשמית ממשרד הבריאות וביקשו שנתגייס לכל בתי החולים הממשלתיים בארץ. נרשמו מאות מתנדבים".
השבועות האחרונים, לדבריו, היו קשים במיוחד: "המוטציות מביאות להידרדרות מהירה. קשה לראות איך בתוך יום החולה הכי מחויך וערני פתאום מונשם ומורדם, או חלילה נפטר בגלל הידרדרות במצבו. ביום שישי לפני כשבוע הגענו, כמה חברים, למחלקות הקורונה לפני כניסת שבת, ברגעים הכי קשים בבית החולים, כאשר המשמרות מתחלפות, הצוות מצטמצם ואחרוני המבקרים עוזבים לקראת השבת. שימחנו את החולים במוזיקה ורקדנו עם כמה מהם. ביום ראשון הגעתי שוב למחלקה וגיליתי ששלושה מתו במהלך השבת. זה מאוד קשה".
פרוינד מעיד שהמתנדבים במחלקות הקורונה, מחלימי הנגיף, שמחים להיות יחידי הסגולה שיכולים להיכנס למחלקות ולסייע לחולים. "אלו אנשים שמעולם לא היו בבתי חולים סתם ככה ולא התנדבו במקומות כאלו, אבל הם רואים בכך שליחות וייעוד. הדבר שהכי משמח את המתנדבים זה לראות חולה שמשתחרר".
בשבועות האחרונים החלו כמה מהמתנדבים לפתח מצוקה נפשית, אומר פרוינד, והוא הבין שיש צורך במתן תמיכה למתנדבים עצמם. "בתל־השומר כבר הרימו את הכפפה וקיימו שלושה מפגשים של פסיכולוגים עם המתנדבים. אנחנו בודקים מי מהמתנדבים בכל הארץ זקוקים לסיוע נפשי. יש לנו אחריות מולם, ונהיה שם ונלווה אותם בכל צורך שיתעורר".
