בראש חודש תמוז שעבר, במהלך הלימוד היומיומי שקיים עם בנו הוד דרך זום, ביקש ד"ר רחמים מלמד־כהן להכתיב לבנו משפטים שייאמרו בהלווייתו. במשך 26 שנה התעקש איש הרוח להילחם בגבורה על חייו, אך כעת חש שקיצו קרב. כמו יותר מעשרה ספרים שפרסם בעשור האחרון, גם את הדברים האלו הכתיב – מילה אחר מילה – בתנועות עיניו בלבד.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– העלייה בהוצאות הממשלה הזניקה את הגירעון לכמעט 123 מיליארד שקל
– רגעים קטנים גדולים: האומללות המפוארת של פרק ב'
– הקרב בין טראמפ וביידן הוכרע כשפוקס הצטרפו להכרזה
מלמד־כהן, שנפטר ביום שלישי, והוא בן 83, היה איש חינוך מוערך, מורה, מנהל, מפקח על החינוך המיוחד ומרצה, שהתפרסם בעקבות התמודדותו מעוררת ההשראה עם ALS, מחלת ניוון השרירים חשוכת המרפא שחלה בה בשנת 1994.
הרופא שבישר למלמד־כהן את הבשורה המרה העריך אז את תוחלת חייו בשלוש עד חמש שנים. הוא תיאר באוזניו איך יגיע יום שהוא לא יוכל לגרש זבוב שיעמוד על אפו, ואפילו רמז לו שאולי כדאי לו לקצר את חייו. שנתיים לאחר מכן הלך הרופא לעולמו; מלמד־כהן המשיך לעבוד כארבע שנים נוספות בפיקוח ובהרצאות, עד שגפיו התחתונות והעליונות חדלו לתפקד, והוא הזדקק לכיסא גלגלים. בשנת 1999 הוא הובהל לבית החולים בעקבות חנק ועבר החייאה, ומאז הוצמד במשך כל שעות היממה למכשיר הנשמה.
"לפני שהובהלתי לבית החולים רמזתי לבני משפחתי שלא יעשו מאמץ עילאי לחבר אותי למכונת הנשמה", הוא סיפר לי בעבר. "למזלי הרב בכל זאת חוברתי למכונה, ועכשיו אני שמח שלא שמעו בקולי, כי כך הייתי מפסיד את השנים היפות ביותר בחיי". בנו הצעיר יעקב סיפר בהלוויה שלאחר ההחייאה הוא הזדרז להינשא לחברתו כדי שאביו יזכה להיות בחתונתם: "זכינו שתראה את ששת ילדיי, ובהם בני בכורי שקרוי רם רחמים על שמך, ומשרת היום בצה"ל".
בשנות מחלתו היה מלמד־כהן דוגמה ומופת לחולים רבים שביקשו ללמוד ממנו כיצד מתגברים בכוח הרוח והרצון על מגבלות הגוף. רבים פקדו את ביתו, ואלפים התכתבו איתו באמצעות הדואר האלקטרוני. הוא גם זכה למעטפת תומכת ומחבקת שסייעה לו בהתמודדות הקשה. אשתו המסורה אלישבע, אחיו ואחיותיו, ששת ילדיו, עשרות נכדים ונינים ומעגל לא קטן של חברים, שכנים ותלמידים מסורים מימיו כמחנך בבית הספר חורב ששמרו לו אמונים, והגיעו תכופות לבקרו.
מלמד־כהן היה אחד הלוחמים הגדולים נגד קיצור חייהם של חולים חשוכי מרפא, במה שמכונה "המתת חסד". הוא ניהל ויכוח בנושא עם רופאים בכירים ואנשי תקשורת, והיה לפֶה לאנשים שרוצים לטענתו להמשיך לחיות, אבל החברה "הנאורה" דורשת מהם במובלע לסיים את חייהם. מלמד־כהן טען שעידוד התאבדות כזה פוגע בערכי משמעות החיים וקדושת הנשמה. מתן לגיטימציה להפסקה מכוונת של החיים, הזהיר, עלול להשליך גם על תפיסת ערך החיים של צעירים.
במקום המונח "חולה הנוטה למות" העדיף לומר "חולה הנוטה לחיות". גם המושג "חולה סופני" לא היה מקובל עליו. "אני לא חולה סופני כי כולנו סופניים", אמר לי בעבר. "אני גם לא מגדיר את עצמי כחולה וכמטופל, אני בן אדם שיש לו מחלה ומקבל טיפולים". גם על המושג "המתת חסד" הוא התקומם. "הפסקה מכוונת של החיים אינה יכולה להיקרא חסד. עשיית חסד עם חולה פירושה לשמור על פתיל חייו. המסר של היהדות הוא: תתמודד ותתאמץ עד כלות הנשימה. עד הרגע האחרון צריך לחיות ולשמוח, ולהכיר תודה לבורא, לסביבה ולחברה".
הרב פרופ' אברהם שטיינברג, מנהל היחידה לאתיקה רפואית בבית החולים שערי צדק, היה אחד מידידיו הקרובים. כשהספיד אותו בשבוע שעבר, הוא הזכיר את הגמרא במסכת יומא, האומרת על הלל העני שמסר את נפשו על לימוד תורה: "נמצא הלל מחייב את העניים". "אם חז"ל היו מכירים אותך", אמר הרב שטיינברג, "הם היו אומרים 'נמצא רחמים מחייב את החולים והנכים'. היית איש אשר רוח בו, דוגמה ומופת בחייך, גיבור בעל כורחך, ומורשתך המיוחדת תישאר גם אחרי פטירתך".
