אחרי בר רפאלי וזמרי הפופ המזרחי, הגיע תור המקובלים ליהנות מהשירות לידוענים מטעם רשות המיסים. פסק הדין של שופטי העליון מזוז, וילנר וקרא – אשר דחה את ערעורו של האדמו"ר יקותיאל אבוחצירה על שומת המס הכבדה שנקבעה לו – לא היה תקדימי, לכאורה. העיקרון שרבנים המקבלים תרומות עשויים להתחייב בתשלום מס נקבע כבר בפסיקה מנחה קודמת, שעסקה בדיווחי המס של הרב הליטאי ישראל פסח פיינהנדלר ז"ל.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– המבחן של בנט: כיצד יוכל לשמר את האהדה הציבורית?
– הנדל והאוזר לא ינסו הפעם לעצור את הבחירות
– אנטישמיות בטיקטוק: אל תשאירו את דור ה-Z לבד במאבק
אבל רק לכאורה. השוואה מדוקדקת בין המקרים מלמדת שבית המשפט הציב רף חדש שיחולל כאב ראש רציני לרבנים המנהלים חצרות. בתיק של הרב פיינהנדלר – שזכה להיחקק בהיכל הנצח לא בזכות ספריו אלא כי כל הסטודנטים למשפטים בישראל מכירים את שמו – זיהה פקיד השומה פער בין הפקדות בנקאיות בסך כמיליון שקלים בשנה ולבין דיווחי מס בסך 84 אלף שקלים. הרב טען להגנתו שאין לו הכנסות והכספים בחשבונותיו הם תרומות ללא תמורה, אך בית המשפט דחה את הטענה לאחר שפקיד השומה הוכיח שהרב מקבל אנשים לייעוץ ומעניק לתורמים את הספרים שכתב. אין הבדל בינו ובין עוסק מורשה, קבע בית המשפט, אף שלא היה לפיינהנדלר תעריף קבוע לייעוץ ולספרים וכל אחד נתן "כנדבת ידו". בשורה התחתונה הוא הציע שירותים ומוצרים וקיבל עליהם שכר ותמורה.
אצל הרב אבוחצירה הסיפור שונה. מצד אחד, המשפחה גלגלה סכומים לא קטנים. הכנסותיה בשנים 2003־2009 עמדו על סך 13.8 מיליון שקלים, בחלוקה הזאת: הפקדת כסף לחשבונות הבנק של הרב ואשתו, בסך כ־3.245 מיליון שקל; 14 נכסי נדל"ן שנרכשו על שם הרב ובני משפחתו בשווי כולל של כ־9.2 מיליון שקלים; 141 נסיעות לחו"ל בעלות כוללת של כ־1.25 מיליון שקל; וכלי רכב בשווי כ־140 אלף שקל. אל מול השפע הזה, דיווחי המס בכל השנים האמורות עמדו על אפס עגול.
הרב מצידו הצהיר: איני מוכר דבר – לא שירותי ייעוץ, לא ספרים, לא קבלת קהל, לא תעריפים או שעות ביקור. הכספים ניתנו לי במתנה, "כמחווה רגשית על רקע חברי ואמוני, וללא תמורה". רוב פסק הדין של מזוז הוקדש לדיון משפטי ארוך על כך שכדי למסות הכנסות מעסק, יש להגדיר מהם המוצר או השירות שנמכרים בו. אולם נדלג על הדיון הזה ונגיע לגלעין הדוקר שבתוכו.
בשורה התחתונה, קובע בית המשפט, באבא או אדמו"ר העומדים בראש חצר מנהלים עסק. התרומות אינן "מתנות על רקע אישי־חברי, מנדיבות ליבו של הנותן וללא תמורה מצד המקבל", כי החצר מנהלת עם חסידיה יחסי תן וקח. הם אינם משלמים מתוך נדבת לב אלא מצפים לקבל משהו מוחשי בעיניהם. ה"קח" הוא "הן ברמה הקהילתית הכללית הן בהקשר של פעולות ספציפיות מצד המערער, של מתן ברכות, עצות והשתתפות באירועים משפחתיים של המעניק". ברכה או קמע אמנם אינם מוצר מדף אבל הם בהחלט שירות בעל ערך מסחרי, שיש לו שוק ויש לו קונים. ככזה הוא מחויב במס כמו כל פעילות אחרת.
השופט מזוז, שגדל כילד בין חצרות רבנים, הבין את נפיצות דבריו והוסיף פלפול משפטי שיקהה את העוקץ: "אין בקביעה שמדובר בפעילות שהיא בגדר 'משלח יד' משום זילות מעמדו או פעילותו של המערער כרב וכמנהיג רוחני… (אלא) קביעה פורמלית של סיווג הכנסותיו". בסוף דבריו הציע לרשות המיסים לסווג את ההכנסות כ"הכנסות ממקור אחר", כי "יהא בכך כדי לשכך את התחושה של המערער… בדבר זילות מעמדם".
