הרבנית מרים לוינגר, ממובילי מפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון, הלכה השבוע לעולמה בגיל 83. רבים במערכת הפוליטית ספדו לה, ובהם גם ראש הממשלה בנימין נתניהו שכתב בחשבון הטוויטר שלו: "מרים הקדישה את חייה, במסירות נפש גדולה, ליישוב ארץ ישראל ולאהבת עם ישראל. נזכור אותה תמיד כסמל ודוגמה לציונות וחלוציות". נשיא המדינה ראובן ריבלין כינה אותה "האם הראשונה של שבי חברון".
היא הייתה אלמנתו של הרב משה לוינגר, ממקימי גוש אמונים ואבי היישוב היהודי המתחדש בחברון, שנפטר לפני כחמש שנים. בגיל 18 עלתה ארצה מארה"ב, לבדה. כאן היא למדה לימודי אחיות, ונישאה לרב משה לוינגר. הם התגוררו בקיבוץ לביא: בעלה היה אז רב הקיבוץ, והיא עבדה בקיבוץ כאחות. בהמשך עברו למושב נחלים. לאחר מלחמת ששת הימים העלה הרב לוינגר בפני אשתו את הרעיון להתנחל בחברון, ומרים, שחשה שהחמיצה את ימי החלוצים והקמת המדינה, השיבה מיד בחיוב.
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
לבקשת ח"כ מארק: רשימת המועמדים "המסוננים" הועברה לוועדה למינוי שופטים
הזכות לאנונימיות: לרב לא מדובר במקרה קצה כמו אביעד משה
"צריך להתייחס להפרעת קשב כמו לסוכרת וללחץ דם גבוה"
בני הזוג לוינגר היו מראשי קבוצת מתנחלי חברון שהתכנסו בליל פסח תשכ"ח (1968) במלון "פארק" בעיר. מרים הביאה איתה לסדר החגיגי מקרר ומכונת כביסה: חברי הקבוצה האחרים הבינו כך שבני הזוג לוינגר רציניים בכוונתם להתנחל במקום. במהלך החג הכריז הרב לוינגר שהמטרה היא להישאר בחברון ולכונן מחדש את היישוב היהודי בעיר. רחל ינאית בן־צבי, ששמעה על דבר ההתנחלות, הגיעה לבקר, וכשראתה כי המתנחלים החדשים מתביישים במספרם המועט, אמרה להם ש"כל התיישבות בארץ התחילה ממעטים המשוגעים לדבר, והם סללו את הדרך לרבים". המשפט נחקק בזיכרונה של מרים והיה נר לרגלה בשנים הבאות.
כעבור 11 שנים, ב־1979, עמדה לוינגר בראש קבוצת הנשים שנכנסה לבית הדסה עוד בטרם אישרה ממשלת ישראל את ההתיישבות היהודית בחברון. הקבוצה, כעשר נשים וילדיהן, התנחלה באישון לילה בבניין, ורק בבוקר התגלה דבר ההתנחלות בידי הצבא. דני דיין, לשעבר קונסול ישראל בניו־יורק ויו"ר מועצת יש"ע, ציין בהספדו ללוינגר את כניסת הנשים והילדים לבית הדסה, ואמר שזהו "אולי המהלך הציבורי הנשי המשפיע ביותר שהיה כאן, תהא דעתך עליו אשר תהא".
לבדה בלי אש ומים
בית הדסה היה בית החולים של היישוב היהודי בחברון בתרפ"ט. לאחר חורבן הקהילה בטבח בידי הערבים הפך הבניין לבית ספר לבנות, עד 1967. כעת החליטה ממשלת ישראל לאפשר לנשים המתנחלות להישאר בבניין, אך קבעה שמי שתצא ממנו לא תוכל לשוב ולהיכנס. הנשים, בהנהגת לוינגר, החליטו להישאר. שבועות ארוכים הן התגוררו בבניין הפרוץ, בלא חלונות ודלתות, בלא חשמל ומים זורמים ובלי ריהוט כמעט. רוב הנשים עזבו במשך הזמן, אך לוינגר נשארה כמעט לבדה עם ילדיה, נחושה לדבוק ברעיון ההתנחלות בחברון.
"זה היה האות", קובעת שרה אליאש, מראשוני המתיישבים בקדומים, שהייתה בת 19 בימים ההם. "הפריצה לבית הדסה הייתה סמל המאבק בעיני רבים מצעירי גוש אמונים. הנשים הללו חיו שם תקופה ארוכה, בלי בני הזוג, בתת־תנאים, במסירות נפש שלא תיאמן, והיא הייתה הרוח החיה והמנהיגה הבלתי מעורערת. לא היה אכפת לה מה אומרים עליה ולא היה בה פחד. היא הייתה שלמה עם עצמה. הייתה בה איתנוּת. נראה לי שזו המילה הכי טובה לתאר אותה, היא הייתה סלע. היא נראתה אלמותית בעינינו. סמל לכל הדבר הזה".
הקשר של ראש מועצת קדומים לשעבר דניאלה וייס עם מרים לוינגר נמשך חמישה עשורים כמעט. וייס מתארת קשר חם ויומיומי, שכלל שיחות, התייעצויות אישיות ולאומיות וביקורים הדדיים ותכופים. גם היא נזכרת בתקופת המגורים של לוינגר בבית הדסה: "היינו מגיעים לבקר ולעודד, מוציאים אוטובוס מקדומים. רוב הפעמים המפגשים כללו צעקות מהמרפסת אל הרחוב כי לא היה אישור להיכנס פנימה, אבל לפעמים הצלחתי גם להיכנס", היא נזכרת ומשחזרת. "המקום היה מזוהם מאז תרפ"ט. הצטברו שם לכלוך וזוהמה של שנים, ולא נתנו לנקות כמו שצריך, מה גם שלא היו שם מים זורמים. התפתחה שם צהבת ונוצר לחץ גדול לעזוב את המקום.
"מרים לוינגר אמרה אז – והיא הייתה מספרת את זה לקבוצות שהגיעו במשך השנים לבקר ביישוב היהודי בחברון – שכמו בחדרה וביסוד־המעלה, חלוצות ידעו לעמוד מול הקשיים גם כשהייתה קדחת ומלריה ותמותת ילדים. כך היא ראתה את המאבק שלה בחברון". "מסירות, נחישות וביטחון בצדקת הדרך", נהגה הרבנית לצטט דברים שכתב לה הרמטכ"ל רפאל איתן בעת שהייתה בבית הדסה.
במאי 1980, כשנה לאחר שנכנסו הנשים לבית הדסה, ביום שישי בערב, ארבו מחבלים סמוך לבית הדסה למתפללים יהודים ששבו ממערת המכפלה. בפיגוע נהרגו שישה, ובעקבותיו החליטה ממשלת ישראל לאשר את ההתיישבות בחברון. לוינגר עברה לפיכך אל היעד הבא: מגורים סמוך לבית הכנסת אברהם אבינו, בקצה שוק הירקות של חברון. בית הכנסת שוקם מחורבותיו זמן קצר לפני כן לאחר מאבק ארוך של תושבי קריית־ארבע, שדרשו לפנות את דיר העיזים שהוקם על שרידיו, ולבנותו מחדש.
לא פמיניסטית, גדולה
מאבק נוסף שהובילה לוינגר, לאחר חתימת הסכמי אוסלו, התחולל סביב ציון קבר רחל בפאתי בית־לחם. בהסכמים היה כלול ויתור על מתחם הקבר, ולוינגר ארגנה נשים לשביתת שבת בצומת גילה הסמוכה, ויצאה ממנה לצעדות רגליות לאתר. לאחר חודשים של מאבק הוסדרה השליטה הישראלית על ההגעה למתחם. "היא הובילה את המאבק", אומרת וייס. "היא התגוררה בצומת על מזרנים מתחת לסככה במשך שבועות, ולולא המאבק המוני המבקרים שמגיעים כיום להתפלל בקבר רחל לא היו יכולים לעשות זאת. כשברקע הצריבה של נטישת קבר יוסף, החליטה מרים שהיא לא מוכנה שדבר דומה יקרה בקבר רחל אמנו. היא ללא ספק חוללה מהפכה במקום הזה".
בערב יום הכיפורים שוחחה וייס עם לוינגר, ולאחר מותה הפכה בעיניה השיחה למעין צוואה: "השיחות שלנו עסקו בהשתלטות של ערבים על קרקעות מדינה. היא פרשה את המניפה ההיסטורית במלוא הרוחב ואמרה: 'תראי איך התחלנו ואיפה אנחנו נמצאים היום – זה ייתן לך כוח להמשיך'. לא הייתה לי שום מחשבה שזו השיחה האחרונה. אהבתי אותה מאוד. הרגשתי שהיה בינינו קשר של ידידות אמת".
הרב שלמה אבינר, אחד מ־82 המתנחלים שחגגו את ליל הסדר המפורסם בחברון, אומר שלוינגר "הייתה פעילה מאוד, ולצד זה עדינת נפש. כמו שדוד המלך היה קשה כעץ אבל עדין מאוד. זה לא סותר. גם הרב לוינגר היה כזה. היא התאפיינה במידת הגבורה. במאבקים קשים, מי שאינו גיבור פורש. אבל היא הייתה גיבורה. מנהיגה, של הנשים ושל כולם. בשתי מילים, אישה גדולה".
"האם היא הייתה דמות פמיניסטית?" שואלת מנורה חזני, יוצרת הסרט "דרך הרוח" שעסק בראשי המתנחלים. "זה מושג שלא שייך אליה, אבל אין ספק שהיא הייתה אישה חזקה, משפיעה ומוערכת. מעניין לשים לב שבתחילת הדרך של גוש אמונים, בחברון, היה מקום מאוד מכובד לנשים. שמעו לדעתן, התחשבו בצורכיהן, כל מי שרצתה להנהיג הייתה יכולה להגיע לכל עמדה הנהגה. אני חושבת שמה שעשתה מרים הוא ביטוי לכוח ועוצמה נשית – גם כשעבדה לצד הרב לוינגר ותמכה בו, וגם כשהיא הובילה מאבקים. הייתה לה אמירה ברורה ודרך משל עצמה".
לצד מאבקיה הציבוריים גידלה הרבנית 11 ילדים. "היא הקפידה להשקיע בכל אחד ואחד, וראתה באמהוּת את התפקיד העיקרי שלה ושל כל אישה באשר היא", מספרים ילדיה. "בעידן הזה רבים מגלגלים את האחריות אל האחרים, אך לוינגר לקחה אחריות, יזמה ופעלה. הדומיננטיות שלה כמובילת מאבק נבעה מתחושת שליחות עמוקה: היא חשבה שכעת, למען הצלחת ההתיישבות היהודית בארץ ישראל, תורן של נשים להתייצב לדגל ולהוביל".
