שי קנטור היה מפקד טנק צעיר בגדוד 71 בשריון, כאשר תוך כדי קרבות הבלימה הקשים מול הכוחות הסוריים ברמת הגולן, קיבל פקודה לאתר ולחלץ שני טנקים מגדוד 53 של חטיבה 188 שניתקו משאר הכוח. היה זה בלילה שבין 8 ל־9 באוקטובר, קצת יותר מיומיים מאז שפרצה במפתיע מלחמת יום הכיפורים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הניתוק של יפה בן דוד יתפוצץ לה בסוף בפנים
– מדינה על הקצה: כשהפוליטיקאים מלבים את אש הקצוות
– הערכת צה"ל: באוקטובר נבצע 80 אלף בדיקות ביום
בימים הראשונים למלחמה שימש קנטור נהג בטנק של סמג"ד 71, גדעון ויילר. מלווים בשני טנקים נוספים הם החלו מתקדמים בשטח, בחושך מוחלט וללא אמצעים לראיית לילה, למשימת החילוץ. המסלול: מאזור מוצב חרמונית לעבר היישוב הדרוזי בוקעאתא.
בדרך, נפגעו שלושת הטנקים שלהם מירי של חיילי קומנדו סורים. בשל מבנה הטנק, קנטור הנהג ישב בתא מופרד משאר חבריו שישבו באזור הצריח, חשופים ופגיעים ממנו, והוא החל לקרוא לחבריו ברשת הקשר.
"אני זוכר ששאלתי את גדעון מה קרה", משחזר קנטור. "הטנק הזדעזע כולו, עשן בכל מקום, ריחות נוראיים התפשטו סביב. גדעון לא ענה. עברתי למאיר יערי־מישליבורסקי, הטען־קשר, ושאלתי בקשר: 'מאיר, מאיר, מה קורה? נפגענו? עלינו על מוקש?' אין תגובה. המשכתי לתותחן, יהודה רוימי. כל הזמן בדקתי את חוטי הקשר לוודא שהם לא נקרעו, קיוויתי שאולי התקלה אצלי.
"כיביתי את מנוע הטנק, ורק אז הסתובבתי לאחור והבחנתי בחלקי גופות פזורים בצריח. תחשבי מה קורה לבחור בן 19 וחצי במצב כזה. לראות את יהודה ואת מאיר, שהיה בן מחזור שלי, מוטלים מתים בפניי, ודם זורם בכל מקום. את גדעון לא ראיתי, וזה הדאיג אותי מאוד. החלטתי שאם באים סורים לטנק לשבות אותי, אעמיד פני מת".
קנטור בילה שעות בטנק, שומע את הדי הקרב של אותו לילה שזכה לכינוי "ליל הבזוקות", מוקף בחבריו המתים, מטיל שתן לתוך מימייה ולא יודע מתי יחולץ.
אבנר לנדאו, אז מ"פ ותיק בן 27 של פלוגה ב' בגדוד 53, הוא שהגיע בבוקר, למעשה כדי לחלץ את המחלצים. כלומר, את קנטור ושאר אנשי שלושת הטנקים שנפלו קורבן למארב הסורי, בדרכם לחלץ שני טנקים שהשתייכו לכוח שלו, של לנדאו.
"הגעתי לשלושת הטנקים שלהם", הוא מתאר. "סביבי הפגזה כבדה, ואני הולך ללא כל פחד, כאילו שום דבר לא קורה. בטנק הראשון וגם בשני נוכחתי לדעת שאיש לא שרד. בטנק השלישי הקשתי עם שאקל הברזל על גוף הטנק, לראות האם יש בו מישהו שיכול לשמוע אותי".
קנטור: "בשלב מסוים הבחנתי בטנקים. הזזתי בתנועות מדודות את הפריסקופים על מנת להסתכל החוצה, כי ידעתי שאם הסורים יבחינו בתזוזה, זה יהיה הסוף שלי. הבחנתי בטנקים חומים כמו הטנקים הישראליים, ובהמשך זיהיתי את הסרבל הישראלי. ואז שמעתי גם את הדפיקה של השאקל ושאגתי: 'אני כאן!'"
"כולנו שרוטים"
סיפור הקרב של קנטור נבחר לפתוח ספר חדש, "בשדה הקרב של הזיכרון" (הוצאת דביר). הספר מביא את סיפוריהם של 53 לוחמי שריון המשחזרים את שעבר עליהם במלחמת יום הכיפורים. את הפרויקט יזם השריונר עופר פרעם, את העדויות גבה וכתב תומר לויסמן וערך פרופ' יגאל שוורץ, אף הוא יוצא שריון.
קנטור (66) מתגורר בכרמי־יוסף. הוא נשוי, אב לשלושה וסב לנכדה. בשנים האחרונות עובד בתחום הנדל"ן והתעשיות הרפואיות. כמויות הדם שראה בטנק גרמו לו לסלוד עד היום ממראה של דם. לנדאו, כמעט בן 76, נשוי, אב לשלושה, סב לחמישה ומתגורר בקריית־חיים. כיום הוא עוסק בחקר ספינות טרופות במסגרת החוג לציוויליזציות ימיות באוניברסיטת חיפה.
השניים לא היו בקשר כל השנים. רק בשנת 2014 אזר קנטור אומץ להתמודד עם סיפור הקרב במלואו, ויצר קשר עם לנדאו. זוהי הפעם הראשונה שהם מתראיינים יחד על סיפורם המשותף. הפגישה נערכת במוזיאון יד לשריון בלטרון. השניים מזהים שם מיד את סוג הטנק שעליו לחמו: "שוט" (סנטוריון סימן 5), ומזנקים עליו.
נדמה שעבור לנדאו גם המלחמה היא מעין ספינה טרופה שלאורך השנים הוא העדיף לאפשר לה לשקוע. סיפורו הוא אולי סיפורם של מפקדים רבים שדאגו לפקודיהם, אך שכחו לטפל גם בעצמם, שכחו לחוש ולהרגיש. "ליל הסיוטים חלף! כמה יהיו כאלה עוד?", כתב לנדאו ביומנו האישי בין ימי הקרבות ההם."…יום התארגנות לקראת ההתקפה. הנה הגיע היום אשר כולנו מחכים לו – להיכנס ולהכות בסורים. היום כבר חושבים על הנופלים. אין גבול לכאב, אך כלפי חוץ כולנו גיבורים".
לנדאו: "כמו ההורים שלנו, שחוו את מלחמת העולם השנייה והשאירו הכול מאחוריהם, כך גם אנחנו. רק אחרי שלושים שנה נפגשתי עם החיילים שלי לדבר על המלחמה. התברר לי שחוץ מהפצועים וההרוגים יש לי שבעה חיילים הלומי קרב עם תעודות. ולמה אני אומר עם תעודות? כי כולנו שרוטים, כולל כאלה שלא הודו בזה. לאורך הקרבות לא ידעתי מה זה פחד בכלל, כי אני דפוק בעניין הזה. מ"פ פלוגה ו' – נהרג, מ"פ פלוגה ז' – נהרג, כך גם מ"פ פלוגה ח'. מפקדי הפלוגות ג' וא' כבר היו פצועים. אני הייתי המ"פ האחרון שנשאר, וידעתי שמיד יגיע גם התור שלי. ידעתי שאני הולך להיהרג, ולא פחדתי אפילו פעם אחת במלחמה".
האפיזודה המשותפת שעברו התרחשה בימים הראשונים של המלחמה, בקרבות הבלימה בחזית הגולן. מיד לאחריה התרחש הקרב המפורסם על עמק הבכא, שבו הסתער בראש הכוח אביגדור קהלני, אז מפקד גדוד 77, כשראשו מחוץ לצריח הטנק. על הקרב הזה הוא זכה בעיטור הגבורה. קרב נוסף הוא הקרב הטעון בתל א־שמס, שבו נפגעו שישה טנקים שלנו ממארב סורי. בכל אלו לחם לנדאו, ובקרב תל א־שמס אף נפצע קשה.
לנדאו מצביע על כך שמלכתחילה היו הכוחות פרוסים בצורה שגויה לחלוטין אל מול הכוחות הסורים. בקיץ שקדם למלחמה הוא פגש כמ"פ צעיר את נשיא המדינה דאז אפרים קציר, שהגיע לבקר את הכוחות בנוכחות הרמטכ"ל רב־אלוף דוד אלעזר (דדו). קציר שאל את לנדאו כיצד ייערך כמ"פ למקרה שהסורים יתניעו את הטנקים שלהם. לנדאו הציג את הנחיתות המספרית שלו ללא כחל ושרק: אלף טנקים סוריים מול 11 טנקים בלבד שלו. הוא הסביר כיצד יגיעו, אם וכאשר, טנקים נוספים לתגבור.
"אמרתי לקציר, 'נהיה 36 טנקים מול אלף, ויחד עם כוחות מילואים נהיה כבר מאתיים טנקים'. קציר אמר לדדו, 'תגיד, דדו, ככה אתם רוצים לעצור את הטנקים הסוריים?' דדו ענה לו: 'הנשיא, הרי שמעת בפיקוד את סקירת המודיעין. לפחות 48 שעות לפני שהם יניעו – אנחנו כבר נדע מזה".
פלוגתו של לנדאו, שהיטיבה להכיר את רמת הגולן, קיבלה פקודה כבר באמצע ספטמבר לעלות לכוננות באזור. כאשר פרצה המלחמה, ב־6 באוקטובר, לחמו אנשי הפלוגה בנחישות רבה מול הסורים, שאכן היו רבים מהם בסדר גודל של פי עשרה ואף יותר. זאת בעוד הנפגעים סביבם הולכים ומתרבים, בהם צוות הפיקוד הבכיר של החטיבה, שבהמשך נהרג כולו בקרב על נפח.
אנשי הגדוד של קנטור, גדוד 71, שהוקם יום וחצי בלבד לפני הקרבות, לא הכירו את הגולן כמו חייליו של לנדאו. "הם גם לא הכירו אחד את השני כי הם קובצו משלל מקומות", אומר קנטור. "כל זה היה בעוכרינו. כחיילים חשבנו שאנחנו הולכים להיכנס ליום קרב מול הסורים, קובצנו כולנו יום לפני מלחמת יום כיפור, כאשר איש לא מעלה בדעתו את המילה מלחמה".
ואכן, כבר בארבעת הימים הראשונים של הקרבות ספג גדוד 71 הטרי הרוגים כה רבים, עד שמ־31 טנקים נותרו בו שישה בלבד. הגדוד פורק תוך כדי המלחמה, וניצוליו חולקו בין גדוד 77 של חטיבה 7 ובין חטיבה 188.
ציידי הטנקים
לנדאו מתאר מנקודת המבט שלו את ליל ה־8 באוקטובר שבו פתחנו, כאשר שני טנקים שלו הלכו לאיבוד ונזקקו לחילוץ: "זה היה לילה חשוך במיוחד. הפלוגה שלי הייתה בחניון לילה, וקיבלנו הודעה במכשיר הקשר שיחידת קומנדו סורית נמצאת באזור הלחימה שלנו. לקראת שלוש לפנות בוקר אחד החיילים שלי שמע קולות בערבית. מולנו ראינו רק סוללה של עפר, ומאחוריה תעלה נגד טנקים שהסורים לא יכולים לעבור אלינו דרכה. מיד פתחתי באש וכולם אחריי. בהמשך, כשנתתי את הפקודה 'נתק מגע. נוע אחריי', נוכחתי לדעת ששניים מהטנקים שלי לא עונים ברשת הקשר".
משולם רַטֶס, מפקד גדוד 71, שלנדאו היה תחת פיקודו בקרב, ביקש מלנדאו שייסע מיד לאתר ולחלץ את שני הטנקים. לנדאו: "אמרתי לרטס: 'השטח רווי בקומנדו סורי, אסור להתקרב לשם, אני לא נוסע אלא מחכה לאור יום, בעוד כחצי שעה'. רטס אמר לי 'אתה מסרב פקודה', ונתן פקודה לסמג"ד שלו, גדעון ויילר: 'קח שלושה טנקים ונוע לחלץ את הטנקים של אבנר'". גם רטס ז"ל נהרג בקרבות, ב־9 באוקטובר. לאחר מותו עוטר בעיטור העוז.
ההחלטה של רטס לשלוח טנקים לחילוץ דווקא בנקודת זמן זו הייתה בעוכרי הכוח, כפי שמתאר קנטור, שכאמור היה נהגו של ויילר בדרכו לחלץ את שני הטנקים: "בנסיעה גדעון דיבר על ערך הרעות, ובה בעת היה מתוח כולו. מאוד פחדתי. ידענו שאנחנו מתקרבים לאזור מסוכן עם אנשי קומנדו סורים רבים, שאני מכנה 'ציידי טנקים'. פתאום הרגשתי רעד נוראי בטנק, ואני בתוך תא הנהג בטנק, לא יודע מה קורה בחוץ, אבל הבנתי שנפגענו".
לנדאו, מי שצפה את הסכנה האורבת לטנקים, נאלץ גם לחזות בהם נפגעים, שכן הוא ניצב עם הכוח שלו במרחק קטן משם: "שלושת הטנקים נעו על הציר, וראיתי כיצד עלו על המארב הסורי", הוא מתאר. "ראיתי הבזקים, להבות וטנקים מתפוצצים. מיד כשמתחילים לירות עליהם, אני מקבל הודעה שאנשי שני הטנקים שלי שאותם נסעו לחלץ, חילצו את עצמם, פרט לאפרא גורן שנשאר הרוג בטנק. כלומר, היה מיותר לשלוח את שלושת הטנקים האלה מלכתחילה. חיילי הפלוגה שלי, פלוגה ב' מחטיבה 188, נלחמו באומץ, נחישות וגבורה עילאית, ולכן באותה נקודת זמן הפלוגה שלי נשארה כמעט שלמה, פרט לאפרא שנהרג, בעוד לגדוד 71 היו הרוגים רבים. כמפקד הייתה לי אחריות לשמור על הפקודים שלי, אבל לצערי לא הצלחתי לשמור על חייהם של ההרוגים מגדוד 71".
בשעות הארוכות שבילה בטנק לבדו, המציא לעצמו קנטור סיפור כיסוי כאילו הוא שריונר שהפך לטבח, למקרה שייפול בשבי. קנטור: "בדקתי את כל הגוף ונוכחתי לדעת שאני לא פצוע. בדקתי גם אם המוח שלי עובד, על ידי שחזור המשוואה הריבועית במתמטיקה, כמה זה איי פלוס בי בריבוע. אחר כך שחזרתי את שמות כל השכנים שלנו, ואמרתי לעצמי 'וואלה, אתה זוכר טוב'. בה בעת, כל דקה הייתה נצח של פחדים נוראיים, עד ששמעתי את הדפיקה של השאקל ושאגתי את אותה צרחה של חיי".
לנדאו: "שמעתי את הזעקה והבנתי שהנהג חי, אבל הצריח של הטנק חסם את המדפים של תא הנהג. צודדתי את הצריח, הזזתי את הגופות, פתחתי את המדפים ואז ראיתי בתוך הטנק ילד בעל גוון עור צהוב, מפחד ומפויח. שלפתי אותו ואמרתי לו 'רוץ לטנק שלי'. הוא לא היה מסוגל לדבר. במרחק מהטנק שכב גדעון ויילר. כתוצאה מהדף הטיל הוא הועף מספר מטרים מהטנק, נחת עם העורף על סלע, ונהרג. בעוד אני רץ לטנק שלי, ראיתי שני מטוסי מיג סוריים משגרים רקטות לעבר שלושת הטנקים ומפוצצים אותם".
שיר הרעות עם יוני נתניהו
קנטור פונה לבית החולים לבדיקות, אך נמלט וחזר להילחם, אם כי בנקודות פחות קדמיות. הוא חזר למלחמה, ולדבריו זה מה שסייע לו לחזור לתפקוד. לנדאו המשיך לקרב על עמק הבכא ולקרב בתל א־שמס, וממנו פונה פצוע. מיד לאחר המלחמה יצא קנטור לקורס קצינים וחזר לגדוד 71, ששוקם בפיקודו של יוני נתניהו ז"ל והפך סופית לבשר מבשרה של חטיבה 188. לנדאו, ששוקם מפציעתו, היה לקצין האג"ם שלה.
ביום העצמאות בשנת 1974 ביקש נתניהו שלנדאו יבוא לספר לחיילי החטיבה סיפור קרב. לנדאו החליט לספר דווקא את סיפור החילוץ הזה. לנדאו: "לפתע, בקצה השני של המדורה, נעמד קצין ואמר לי: 'אני הייתי הנהג שהצלת בטנק'. שאלתי איך קוראים לו, הוא ענה: 'שי קנטור'. יוני התחיל לשיר את שיר הרעות. כששרנו אז את שיר הרעות לא עלו בי דמעות. חלילה, אסור לקצין לבכות".
קנטור: "אחרי הגוף, בדקתי גם אם המוח שלי עובד על ידי שחזור המשוואה הריבועית במתמטיקה. ואז שמעתי את הדפיקה של השאקל ושאגתי את הצרחה של חיי"
במהלך הריאיון מצטרף אלינו דור ההמשך מהשריון: סרן מנחם גוטנברג ("גוטי"), מי שמשמש כיום כמ"פ פלוגה ב' בחטיבה 188, וככזה הוא המקבילה הצעירה של התפקיד שמילא לנדאו במלחמת יום הכיפורים. בקרוב יעלה גוטי עם חייליו לאימון ברמת הגולן, בשטחים שבהם לחמו קנטור ולנדאו, והם מחכים לקבל את הטנק החדיש מרכבה סימן 4 ברק, המצויד במערכת מעיל רוח.
לשאלתנו מה הוא חושב על המחדל המודיעיני של מלחמת יום הכיפורים שרבים כל כך שילמו עליו בחייהם, משיב גוטי: "אנחנו, ברמות הפיקוד הבכיר בשטח, יכולים לנתח מכאן ועד אוגנדה אם היה או לא היה מחדל, אך בסופו של דבר אנחנו אלו שנמצאים בשטח ותפקידנו לעשות את המשימה על הצד הטוב ביותר כמו שעשו אבנר וחבריו. הסורים נהרו לכיוון שלהם, והם עשו את המוטל עליהם, ובלמו את השפיכה של הסורים לכיוון הרמה. בכך הם מנעו במו ידיהם ובמו טנקיהם את כל הפלישה הסורית לתוך רמת הגולן".
גוטי שולף את כובע הבד ספוג הזיעה שליווה אותו במסלול, ומעניק אותו ללנדאו הנרגש. לנדאו מביא לפגישה את תיק המ"פ שלו, תיק חאקי קטן, שבו עדיין מונחים כל הפריטים ממלחמת יום הכיפורים, כאילו רק אתמול חזר. יש שם היומן שניהל, משקפי המ"פ שלו וגם שקף מקופל של מפה שנושאת את הכותרת "מפת היערכות צבא סוריה נכון ל־2 באוקטובר 1973, סודי".
"יומיים לפני המלחמה הגעתי לעליקה לקבל את השקף של מפת המודיעין מחיילת שתפקידה הוא לשרטט את השקף", מספר לנו לנדאו. "הילדה הזו אומרת לי 'שמע, אבנר, אתה האחרון שבא לקבל את השקף, אבל אתה יודע שתהיה מלחמה'. הרב"טית אומרת לרב־סרן שתהיה מלחמה. שאלתי אותה 'מאיפה את לוקחת את זה'. היא אמרה שבקורס שרטוט היא למדה שאם היא משרטטת בקו הראשון רצועה של הסורים עם אלף טנקים, זה סימן ראשון למלחמה. אם היא משרטטת אלף קני ארטילריה, זה סימן למלחמה. אם היא מסמנת על גבי המפה טילי קרקע־אוויר, אז תהיה מלחמה. אמרתי לה 'בחייך, איזו מלחמה תהיה'. שבועיים אחרי זה היא באה לבקר אותי בבית החולים".
צפו: גוטי מעניק ללנדאו את הכובע שלו
אנו פורסים את המפה, נוכחים לדעת שוב באיזו נחיתות אדירה לחמו כוחות השריון הללו אל מול ריבוא הטנקים הסוריים, ועל אף המחיר הכבד יכלו להם. "היו שנים שהיה לך קשה לפתוח את התיק הזה?" אנו שואלים את לנדאו, מרימים את הראש מהמפה ונוכחים לדעת שעיניו שטופות בדמעות.
"לא סיפרתי לך", אומר לנדאו לקנטור. "אחרי המלחמה הגעתי לבקר פצועים שלנו בבית לוינשטיין. ראיתי שם מפקדים שוכבים במחלקה לפגועי ראש, שממנה כבר לא יוצאים כפי שהיית. שם פרצתי בבכי", הוא מתאר ובוכה שוב. "אבל עוברים את זה. אולי לא דיברנו כל השנים כי בחרנו לשים מין מחסום לדברים כדי שנוכל לחיות את החיים הנורמליים, חיי משפחה, חיי חברה, ואני אלוף בעניינים האלה. הסבא הטוב בעולם".
תודתנו לעמותת יד לשריון על האירוח והאכסניה להכנת הכתבה
