המגפה העולמית שנחתה עלינו תסתיים במוקדם או במאוחר, אבל השלכותיה יישארו עמנו זמן רב. אנחנו שומעים על ניתוחי פרשנים בנוגע למקצועות שייעלמו לאחר הקורונה, על התיירות שתשתנה, על שינויים בצריכה, על כך שכולנו נהיה עניים יותר וסבלניים יותר. מעניין במיוחד לחשוב איך יגיב הדור הצעיר למגפה, הניתוק החברתי, ההסתגרות בבית, הפחד והדאגה של ההורים, הקשרים שהתחזקו או התרופפו בתוך התא המשפחתי, לכל אלה משמעויות ארוכות טווח על הדור הצעיר.
הדיון הוא לא על ילדי החינוך המיוחד שזקוקים לטיפול רציף במסגרת תומכת, וגם לא על משפחות מצוקה בהן את הארוחה החמה היחידה ביום אכלו הילדים בבתי הספר. אנחנו גם לא מדברים על ילדים שהבית מבחינתם אינו מקום מגונן אלא מקום מסוכן. אנחנו לא מדברים עליהם למרות שמספר הילדים בסיכון הכפיל ושילש את עצמו במהלך המגפה. אנחנו מדברים על ילדים "רגילים", שהמגפה הזאת תשאיר סימנים בנפשם, ברמה זו או אחרת.
הבידוד החברתי, המתח והחרדה, השינויים הכלכליים בכל משפחה יגבו את מחירם, בטווח המיידי, הבינוני והארוך. מגפות, כמו אירועים גדולים אחרים, מהווים קטליזטור לשינוי, חברתי, התנהגותי ונפשי. מגפת האיידס, למשל, שינתה את הדרך בה תפסו בעולם המודרני את יחסי המין: מאקט שיש בו סיכון בריאותי זניח, לכזה המסכן חיים. מה תהיה ההשפעה של הקורונה על החברה? ובייחוד, מה תהיה השפעתה על הדור הבא?
"ילדים הם יצורים מאוד סתגלניים" קובעת צורית ברק (38) אם לארבעה, פסיכולוגית קלינית, "אם נצא מהמשבר בשבועות הקרובים – אני מאמינה שהוא לא ישאיר משקעים נפשיים דרמתיים בטווח הארוך. ניתן לשער שהתנהלותם ותפיסותיהם של ילדים לגבי מרחק, קרבה ומגע, בקשרים בין אישיים וביחסים חברתיים לא ישתנו אם המשבר יגמר בקרוב".
מעבר לאורך המשבר, מצביעה ברק על משתנה קריטי נוסף בשימור בריאותם הנפשית של הילדים, "כמו בהרבה מצבים אחרים, גם כאן הסביבה של הילד מהווה גורם מכריע בעיצוב החוויה הרגשית וההתמודדות הנפשית שלו. ילדים רואים ומפרשים את המציאות במידה רבה דרך העיניים של המבוגרים בסביבתם הקרובה. הם זקוקים שיסבירו להם את המציאות, אך יותר מכך, הם רגישים מאד לתגובה הרגשית של הוריהם ומושפעים ממנה. במצב הנוכחי ההשפעה מועצמת כיוון שההורים והמשפחה הגרעינית מהווים כרגע סביבה בלעדית. במקרה שההורים חרדים מאוד מהמצב, סובלים מדיכאון, או חווים מתח במערכת הזוגית, אזי הילד עשוי אף הוא לחוות רמות גבוהות של מצוקה ועלול גם לפתח קשיים בהמשך. לעומת זאת, אם ההורים מצליחים לשמור על היציבות בבית ולתווך לילד את המציאות, תוך שמירה על תחושת הביטחון הבסיסי שלו, הם יכולים להקל על ההתמודדות ולעזור לו לפתח חוסן נפשי".
מכיוון שלמצב שנכפה עלינו אין מקבילות בעידן המודרני, קשה להסיק מסקנות מאירועים קודמים. ניתן, לעומת זאת, ללמוד משהו מההתמודדות של ילדים עם קטסטרופות בקנה מידה גדול מהעבר, כגון הוריקן קתרינה או ההפגזות על לונדון במלחמת העולם השנייה. אומנם, לא מדובר במגיפות, אך לאסונות טבע ולמלחמות קווי מתאר דומים העשויים להשפיע על בריאותם הנפשית של ילדים בטווח הארוך.
בספטמבר 1939 פונו כמעט מיליון וחצי ילדים מאזורים עירוניים בבריטניה לאזורי הכפר, בכדי להגן עליהם מהפצצות הנאצים. מחקרים פסיכולוגיים רבים בדקו שנים לאחר מכן את אותם ילדים וקבוצה מקבילה של ילדים שנשארו בעיר המופגזת. המחקרים בדקו האם לדוגמה הילדים בכפרים חוו סימפטומים של פוסט טראומה או קשיים ביצירת קשרים בחייהם הבוגרים. החוקרים הופתעו לגלות שדווקא אלו שנשארו בערים התגברו על האירועים הטראומתיים בקלות רבה יותר מאשר אלו שנשלחו לכפרים. הסיבה לכך, כך טוענים החוקרים, היא משום שאלו שנותרו בבתיהם, נשארו בחיק המשפחה, וליוותה אותם דמות מבוגרת שיכלה להסביר להם את המצב ולהרגיע אותם.
ילדים "מחלימים" מטראומה בקלות יותר מאשר מבוגרים?
"בעיני, השאלה הרלבנטית כרגע היא לא לגבי "החלמה" מהטראומה, אלא האם ילדים בכלל חווים את המצב הנוכחי כטראומה, ומה אפשר לעשות כדי שלא "תירשם" חוויה טראומתית אצל הילד." מסבירה ברק, "ניקח את הדוגמא הפופולארית בימנו של מלחמת המפרץ. מבוגר עלול לחוות מטחים של טילים כטראומה, אבל ילד לאו דווקא. ילד יחווה טראומה ברגע שהמבוגרים הקרובים אליו ישדרו לו שיש מצב טראומתי, או מסוכן. ילדים לא חווים את הקורונה כטראומה, אלא אם כן מישהו מדרגה ראשונה יחלה ויהיה בסכנת חיים. הם חווים את זה כשינוי מאוד גדול אבל זו לא טראומתי כל עוד הדמויות הקרובות אליהם בטוחות. לפיכך כנראה שלא נחווה תופעות פוסט טראומתיות בקנה מידה גדול לאחר תום המשבר."
את צופה התפרצות של מחלות נפש בעקבות המשבר?
"אני חוששת שזה יגרום להחמרה במצבם של אנשים שסבלו עוד קודם לכן מהפרעה טורדנית-כפייתית המכונה גם OCD. ההפרעה הזו במקרים רבים באה לידי ביטוי ברתיעה ממגע בכל דבר שאנשים נגעו בו, נטייה לשטוף ידיים באופן תכוף וטקסים כפייתיים שאנשים עושים בכדי "להתנקות" ופתאום זה נהיה הוראת ראש הממשלה".
ולמי שאין OCD, יכול להיות שאנשים יפתחו את ההפרעה?
"כמו הרבה מחלות אחרות זה כנראה שילוב בין גנטיקה לבין גורמים פסיכולוגיים. אבל באמת המחירים המשניים של משבר הקורונה הם אלו המטרידים אותי: כל אותם אנשים שגם ככה סובלים מבדידות ונטייה לדיכאון או חרדה, ילדים שגם ככה נמצאים בסיכון, המצב הזה מעלה את רמת המצוקה באופן משמעותי ועשוי להביא לעלייה דרמתית במספר הנזקקים לשירותי בריאות הנפש והרווחה, כבר עכשיו וגם ביום שאחרי. במשרד הבריאות סופרים מי חולה, מי הבריא, מי מונשם. אני לא רואה סטטיסטיקות של מצוקות נפשיות, אובדנות, מחלות נפש, דיכאון וחרדה. זו תהיה התמודדות רצינית ביציאה מהמשבר הזה".
הארגון האירופאי לפסיכיאטריה של הילד מתריע בפני עליה והחמרה במחלות נפש בקרב ילדים במדינות שנפגעו מקורונה, לאו דווקא כתוצאה מהמגפה עצמה והסגר הנלווה, אלא בשל העיכוב באבחון וטיפול בעת הזאת. קאמי רוסו מהאתר "פסיכולוגיה היום" מסבירה כי הקורונה עלולה להעצים ולעורר הפרעות חרדה, המתבטאות בפחד ובהימנעות.
זה נורמלי לפחד, אבל כשהחרדה מתחילה לשבש את חיינו או את חיי ילדינו, יש לעצור ולשקול טיפול. איך נדע אם אנחנו סובלים מחרדה? אם אתם מתקשים להירדם או להתרכז, אם אתם מזיעים, רועדים, מתוחים ועצבניים, אם הדופק שלכם עולה או סתם בפניקה, זה זמן טוב להתייעץ עם איש מקצוע.
"ילדים ובני נוער הם גמישים להפליא, ורובם הגדול יתאוששו אפילו מטראומות עמוקות, גם במקומות עם תחלואה רבה כמו בני ברק" טוען אלי בירנבאום, פסיכולוג ויועץ לטיפול בטראומה. "מניסיון שצברנו מדברים אחרים שלצערנו עברנו בארץ, אנחנו רואים שילדים קטנים קצת בוכים יותר, לפעמים מתעוררים מסיוטים, יש ילדים שמפתחים רגרסיות בהתפתחות, אבל כל אלה משפיעים לפרק זמן קצר יחסית. תוך תקופה קצרה הילדים יקפצו חזרה להתנהגות הטבעית שלהם כמו קפיץ. כל זה נאמר על ילדים שלא היו להם בעיות לפני כן, אני מאמין שהתקופה הזאת לא תשפיע על ילדים רגילים, במיוחד אם אנחנו עושים כמה דברים בכדי להגן עליהם ולעודד אותם."
מה אנחנו צריכים לעשות?
"להורים שמתקשרים אלי אני מציע לעשות שלושה דברים מהותיים: קודם כל, כהורים אנחנו מחויבים להבטיח לילדים שלנו סביבה בטוחה גופנית ונפשית. עלינו לספק להם מידע אמין מותאם לגיל, ובאופן חד משמעי להגביל צריכת תקשורת בבית. המספרים שאנחנו רואים בחדשות מחרידים אותם, הם לא תופסים אותם כמו שמבוגרים מבינים אותם.
