אחרי המתאבד הרביעי: מה קורה בבית החולים סורוקה?

בסוף השבוע שעבר התאבד רופא נוסף בבית החולים 'סורוקה' בבאר־שבע. זהו הרופא הרביעי בתוך כשנה וחצי, שנוטל את חייו בבית החולים הדרומי. התקשורת אימצה את האקסיומה שלפיה "העומס הבלתי־אפשרי" שבו נתון הצוות הרפואי הוא שמסביר את מצוקתם הטרגית של ארבעת הרופאים, וזו הפכה להנחת יסוד שאין צורך להוכיח אותה. אלא שתחקיר קצר מעלה תמיהות על נכונותה. אז מה בעצם הרג את הרופאים בסורוקה?

שרשרת האירועים הטרגיים החלה ביולי 2018, כאשר ד"ר אלכס ברזובסקי, מנהל מחלקת כירורגיה פלסטית ומומחה לשחזור שד, שם קץ לחייו. חודשיים לאחר מכן התאבד ד"ר אבי שמעוני, קרדיולוג ומנהל מחלקת טיפול נמרץ. לפני כחודשיים נטל את נפשו בכפו ד"ר מרק פרייסקל, מומחה ברפואה גרעינית, ובשבוע שעבר עשה זאת ד"ר דורון מוסקוביץ', מתמחה. נוסף על כך, שני רופאים מתמחים אושפזו בתקופה זו במחלקה פסיכיאטרית בשל קריסה נפשית.

הפסיכולוג ישראל אורבך, חוקר האובדנות הנודע, קיבל את הנחת היסוד שלפיה התאבדות נובעת מכאב נפשי בלתי נסבל, וחיפש את מאפייניו של כאב זה. במחקרו הצביע אורבך על שמונה אפשרויות אקוטיות, שעשויות להוות טריגר לאובדנות: 1. אובדן שליטה על החיים; 2. כאב בלתי־הפיך; 3. הצפה רגשית של רגשות חזקים ומנוגדים; 4. תחושה של האדם שאיש אינו אוהב אותו, ושהוא אינו משמעותי או חשוב לאף אחד; 5. זרות וניכור פנימי של האדם מול עצמו; 6. בלבול וקשיים קוגניטיביים; 7. קיפאון; 8. ריקנות.

כפי שאולי שמתם לב, הרשימה איננה כוללת מונחים כגון לחץ או עומס. טענת העומס עשויה לשרת גורמים רבים, ובראשם את הנהלת בית החולים, אך ספק גדול אם היא נכונה. בשיחה עם אינגה ברזובסקי, אלמנתו של ד"ר אלכס, היא מבטלת את האפשרות הזו. "בסורוקה יש לחץ כמו בכל בית חולים", היא אומרת. "יש חוסר בכוח אדם, וזה לא סוד. אבל בעלי – זה סיפור אחר. הוא היה חזק מאוד. הלחץ לא היה פשוט, אבל הוא התמודד עם זה שנים רבות".

ברזובסקי מספרת על מכתב אנונימי ששלחו כביכול שני מתמחים שעבדו תחת בעלה ז"ל, למועצה המדעית של הסתדרות הרפואית בישראל (הר"י), ובו טענות על התנהלות המחלקה. בעקבות המכתב מונתה ועדה מטעם הר"י, כדי שתבדוק את הדברים. מי שמונה לדבריה לעמוד בראש הוועדה היה רופא שהיה מצוי בסכסוך אישי עם 'סורוקה', ולטענת אינגה חיפש כיצד להתנקם בבית החולים.

"אחרי 28 שנה שאלכס טיפס בסולם הדרגות", היא מספרת, "רגע לפני שהוא אמור היה לקבל פרופסורה, הוא אמר לי יום אחד: 'את יודעת מה הם עשו? הם לקחו את החיים שלי וזרקו לפח. חזרתי למצב קומוניסטי'. אנחנו ברחנו ממדינה קומוניסטית, שם מכתב אנונימי היה יכול להכניס אנשים לכלא. פתאום זה רודף אותנו הנה. אם אנשים לא מרוצים, שיגידו את זה. הוא היה בן אדם מאוד פתוח. המתמחים היו בני בית אצלנו".

אינגה מפנה אצבע מאשימה להנהלת בית החולים: "במקום שהמערכת שמכירה את בעלי יותר מ־27 שנים תזרוק את המכתב לפח, הם זרקו אותו לידי הרופא הממורמר שעשה לו את המוות". בהקשר הזה נציין כי בדו"ח הוועדה נאמר שאותו מכתב הגיע היישר להסתדרות הרפואית ולא עבר כלל דרך הנהלת בית החולים, כך שלא ברור מה היה בידיה לעשות בעניין. הוועדה החליטה ליטול מהמחלקה של ברזובסקי את היכולת לקבל מתמחים. "אלכס לימד מתמחים שנים רבות, וזה הרג אותו", אומרת אינגה. "כשראיתי שהוא כבר נשבר, אמרתי לו לשים את המפתחות ולנתח באופן פרטי. תהיה לנו רמת חיים גבוהה פי שלושה. התשובה שלו הייתה 'זה הבייבי שלי, ולא עוזבים את הבייבי'. הוא ראה שהמחלקה שלו והאנשים שהוא עבד איתם מקבלים עונש בלי צדק. הוא לא עזב את המחלקה, אבל נמאס לו להגן על עצמו ולהיאבק.

"הנהלת בית החולים לא נותנת כתף כשצריך, זורקת את האנשים", מאשימה אלמנתו של ד"ר ברזובסקי. "אחרי שזה קרה לא קיבלתי שום תמיכה מבית החולים, שום עזרה מההנהלה. יש כמה אנשים שעובדים בסורוקה שבאו לתת לי יד באופן פרטי. אנחנו לא יכולים להחזיר את הבעלים שלנו, אבל אף אחד לא לקח אחריות, אף אחד לא קיבל עונש, אף אחד לא מפוטר".

גל של עזיבות

בעוד ד"ר ברזובסקי השאיר אחריו מכתב המבאר את מעשהו, ברוח ההאשמות שהשמיעה אלמנתו, סיבות ההתאבדות של שלושת הרופאים האחרים מצויות בחיסיון רפואי. אך ככל הנראה עומס עבודה לא היה הגורם המרכזי למועקה ולקושי שחוו.

"עובדי בית החולים – האחיות, הסניטרים, המתמחים, הרופאים – כולם הוכו בתדהמה עם היוודע המקרה הרביעי. מדברים על זה הרבה במסדרונות", מספר לנו מתמחה שבחר להישאר בעילום שם. "כשנודע מותו של ד"ר מוסקוביץ' עצרו את העבודה, לא קיימו ניתוחים והתכנסנו לדבר על זה. דיברנו על קשיים שיש לנו, על מתח, לחץ ועומס, על האווירה בבית החולים. כולם דיברו, אפילו הוותיקים סיפרו על הקשיים שלהם. מנהל המחלקה הוביל את המהלך הזה. הוא באמת רצה לשמוע, והציע לעזור במקרה הצורך אם מישהו מרגיש שקשה לו.

"בנוגע לד"ר מוסקוביץ' ז"ל", טוען המתמחה, "הוא סבל תקופה ארוכה והיה במצוקה. היה לו מאוד קשה בעבודה. במסדרונות אומרים שבבית ומול החברים שלו הוא תיאר קושי גדול בעבודה. אני יכול רק להניח שהיו קשיים גם מסביב, בלי קשר לעבודה. אבל אם מסתכלים על כל ארבעת המקרים, לכל אחד היה משהו אחר. לראש מחלקה אין את סוג הסטרס שיש למתמחה. אין לו לילות רבים ללא שינה, עומס של חולים או תורנויות במיון, על כל המשתמע מכך. יש לו אחריות אחרת ולחצים אחרים".

עם זאת, המתמחה מצטט בכירים בבית החולים שתולים את התאבדות מנהלי המחלקות ב"אינטראקציה לא פשוטה עם ההנהלה". לדבריו, גם אותם בכירים "מתלוננים על ההנהלה ואומרים שהם מרגישים שקופים בעיניה. לכל אחד מהם יש הסכם אישי עם ההנהלה, גם ברמה של המחלקה, בין אם זה ציוד וחדרי ניתוח ובין אם זה כוח אדם, וזה פשוט לא יוצא לפועל. הפרת ההבטחות הזאת יוצרת מצוקה, גם של הרופא הבכיר מול עצמו, גם מול הצוות שהוא עובד איתו וגם מול המטופלים. המתח מול ההנהלה יכול להסביר גם את העובדה שיש גל גדול של עזיבות ודיבורים על עזיבה. בגל הזה עזבו גם רופאים בכירים, למשל מנהל כירורגית ילדים".

מבית החולים נמסר בתגובה: "לדברים אין שחר. הקצאת משאבים בבית החולים נעשית בשקיפות מלאה ובשיתוף המנהלים. מבלי להתייחס לנסיבות שהובילו לאירועים הטרגיים, בוודאי שאין קשר לנושאים המוזכרים".

גם למיקומו ומעמדו של סורוקה, כבית חולים יחיד בפריפריה הדרומית של מדינת ישראל, עשויה להיות השפעה על מצבם הנפשי של עובדיו. "רופא שקשה לו במרכז הארץ ורוצה לעבור לבית חולים אחר, לא צריך להעתיק את כל המשפחה. הוא רק צריך לחצות את הכביש. בדרום אין לו ברירה אלא לנשוך את השפתיים ולהמשיך. זה מאריך את הסבל. אנחנו מדברים על זה הרבה. אם יום אחד יהיה לנו כל־כך רע, ניקח את הרגליים ונלך".

בסורוקה קשה יותר מבבתי חולים אחרים?
"אני חושב שיש פה הבדל בתקינה לעומת תקינה במרכז. זה בית חולים של קופת חולים כללית, וזה קשור למשאבים שכללית מקצה לבית החולים הזה לעומת בתי חולים במרכז".

מתמחה בסורוקה: "אם מסתכלים על כל ארבעת המקרים, אז לכל אחד היה משהו אחר. לראש מחלקה אין את הסטרס שיש למתמחה. אין לו לילות רבים ללא שינה, עומס של חולים או תורנויות במיון. יש לו לחצים אחרים"

אז היעדר שינה או כוח אדם גורם למישהו להתאבד? אני עדיין מתקשה להבין, למה דווקא בסורוקה?
"למה דווקא בסורוקה? אני יכול רק לשער. אנחנו מדברים על זה הרבה בינינו, המתמחים. ייתכן באמת שזו רק מקריות, אבל את זה יהיה אפשר לומר רק אחרי שיעשו בדק בית רציני מאוד".

"אני לא מכיר את כל המקרים לעומק", אומר רופא בכיר בסורוקה, שמבקש גם הוא להישאר בעילום שם. "עם זאת, להבנתי לכל הרופאים הללו היה מכלול של קשיים שבסופו של דבר הובילו להחלטתם. העומס ודאי לא הגן עליהם, אבל אני לא חושב שהוא היה הסיבה".

מה הלך הרוח בקרב הרופאים בסורוקה בימים אלו?
"הרופאים כרגע בעיקר כואבים, והם גם לא מקשה אחת. יש מנעד גדול בין כאלה שמרגישים שהכול קשור לעומס ולמחדלים של ההנהלה, לאלה שחושבים שמדובר במקריות. הרוב נמצאים איפה שהוא בציר בין שני הקצוות האלה. יצאתי עכשיו משיחה עם סטודנטים שנה ו', תכף רופאים. היה לי קשה לראות את הפחד בעיניים שלהם. החשש שלי הוא שהסיפור שיוצא מכאן, בין אם הוא אמיתי ובין אם מוגזם, ירתיע סטודנטים עתידיים מלבחור בסורוקה כמקום התמחות ועבודה".

אפקט ורתר

בין שהעומס שימש זרז למקרי ההתאבדות ובין שלא, ההתעסקות בו מציפה את הנושא. ח"כ מיכאל ביטון, איש הדרום וראש מועצת ירוחם לשעבר, מעיד כי "עומסים בלתי־סבירים הם חלק מתנאי העבודה בסורוקה. זה סיפור מערכתי שקשור למשרד הבריאות, ובמידה מסוימת גם לקופת חולים כללית. יש כאן מצב של אי־שוויון קיצוני בתשתיות הבריאות בנגב לעומת המרכז, וזו מציאות ידועה שאיש לא מכחיש. במרכז הארץ שיעור יחס הרופאים לאדם כמעט כפול מאשר בנגב, כך גם במגזר האחיות, וכך גם בעצם העובדה שבנגב יש רק בית חולים אחד שמשרת קרוב למיליון איש. המחסור ברופאים ובאחיות והעובדה שסורוקה היא מונופול, יוצרים מצב של עומס רב ואחריות גדולה על הרופאים. מדינת ישראל איננה מעמידה לרשות הרופאים תנאי עבודה נאותים. זה היסוד של העומס הנפשי והרגשי ושל מערכת הלחצים שמולה רופאה או רופא בסורוקה נדרשים להתמודד, והדבר הזה נותן את אותותיו. למשרד הבריאות יש אחריות לתת שירות שווה לאזרחים. זו פצצה חברתית מושתקת ולא מטופלת.

"בעוד שבמרכז יש תחרות בין בתי החולים, בנגב קופת חולים כללית יכולה להרשות לעצמה שסורוקה לא תהיה בית החולים הכי טוב כי מדובר בציבור שבוי. יש כאן שתי משימות: אחת של הממשלה, שצריכה להכריז על תוכנית חומש לצמצום פערים בנגב ובגליל בכל הפרמטרים, והשוואתם למרכז הארץ, כולל הקמת בית חולים נוסף בדרום. דבר שני, צריכה להיות בקרה על קופות החולים איפה הן משקיעות את הכסף שלהן".

בעקבות מקרה ההתאבדות האחרון מינו שר הבריאות וקופת חולים כללית ועדה ציבורית, שנועדה לבחון את המקרים ולהציע פתרונות. הנהלת בית החולים מסרה כי תשתף פעולה עם הוועדה. בהודעה מטעמה נאמר כי "המרכז הרפואי סורוקה מביע את צערו הכבד על פטירתו בנסיבות טרגיות של איש צוות רפואי אמש. מנהל בית החולים ד"ר שלומי קודש כינס במהלך היום את צוותי בית החולים, הדגיש בפניהם את חשיבות הטיפול בתחלואה נפשית בקרב כל אנשי הסגל, שמע מהם רשמים ותחושות, ופירט את האפשרויות השונות שעומדות לרשות כל אנשי הסגל לקבלת עזרה נפשית".

בהמשך הודעת בית החולים צוטטו דבריו של ד"ר קודש לרופאים בעקבות ההתאבדות האחרונה: "הנושא נמצא בראש מעייני", אמר. "סורוקה הוא מרכז רפואי מוביל, שאלפי עובדיו הם משפחה חזקה, מאוחדת ותומכת. התאבדות היא אירוע טרגי וקשה לאדם, למשפחתו ולמעגלים סביבו. העובדים בסורוקה הם הנכס החשוב ביותר של המרכז הרפואי והמרכיב המשמעותי ביותר בהצלחתו ובמימוש שליחותו לקידום בריאות תושבי הנגב. נעשה כל מה שניתן לעשות כדי לספק לחברינו את כל הסיוע לו הם נדרשים".

שיעור המתאבדים בקרב רופאים, כפי שהוסיפו וציינו בהודעת סורוקה, הוא הגבוה ביותר בהשוואה לכל מקצוע אחר. בארה"ב מתאבד בממוצע רופא מדי יום, כ־400 רופאים בשנה, ומספר המתאבדים בקרב רופאים כפול ממספר המתאבדים באוכלוסייה הכללית. נתונים ממדינות מערביות אחרות נמצאו דומים. הצטברות של מקרי התאבדות ועיסוק בהם עשויים לייצר אפקט הדבקה מסוכן, הידוע בשמו המקצועי כ'אפקט ורתר', באופן שמעלה את הסבירות למקרים נוספים. שמו של המונח הזה התקבע בעקבות גל התאבדויות באירופה לאחר צאת הרומן 'ייסורי ורתר הצעיר' מאת גתה, שגיבורו התאבד בקבות אהבה נכזבת.

אפקט ורתר עלול לפגוע לא רק ברופאי סורוקה, אלא להתפשט הלאה, לאנשי רפואה בבתי חולים אחרים וגם לאוכלוסייה הכללית. פרופ' יוסי לוי־בלז, ראש המרכז לחקר האובדנות והכאב הנפשי ע"ש ליאור צפתי וחבר הנהלה בעמותת 'בשביל החיים', מסביר כי משמעותו של אפקט זה היא עלייה בשיעורי התאבדות לאחר התאבדות של אדם שתוארה בתקשורת באופן מפורט. בעולם תוארו מספר רב של מקרי הדבקה כגון אלו. בשבועות הקרובים, הוא אומר, חשוב להתייחס לאנשי צוות רפואי הנמצאים במצוקה כאנשים בקבוצת סיכון לאובדנות, לסייע להם ככל הניתן ולהפנותם לקבלת עזרה במצבים חריגים. "אנו קוראים לאנשי רפואה הנמצאים במשבר ובמצוקה לאור האירועים האחרונים לפנות לעזרה", הוסיף פרופ' לוי־בלז."התאבדות אינה גזירת גורל, ויש היום טיפולים מצוינים שיכולים להקל על המצוקה הרבה שרופאים ואנשי צוות רפואי נתקלים בה מפעם לפעם".

לסיום, הנה דבריו של פרופ' ישראל אור־בך, המצוטטים באתר עמותת סה"ר (סיוע והקשבה ברשת): "כל אחד יכול לתרום למניעת התאבדות. אפשר לעשות זאת בעזרת הקשבה, דיבור ישיר וענייני, גישה אופטימית אך לא מבטלת, עידוד, העלאת פתרונות חלופיים, הרחקת אמצעים קטלניים, גישה אכפתית ושיחה על מקורות לעזרה".