נעיף מבט על ייחוסן של כמה מהדמויות רמות המעלה שהטריחו עצמן ארצה בשבוע שעבר מאירופה לציון 75 שנים לשחרור אושוויץ. בראש ובראשונה – הנסיך הבריטי צ'רלס, יורש העצר הנוכחי של שושלת וינדזור. זו, יש לדעת, היא המשך ישיר לבית המלוכה סקסה-קובורג־גותה הגרמני שהיה ענף של בית וטין – שושלת שנוסדה בגרמניה עוד בשנת 945 לספירה.
פיליפ מלך בלגיה שנכח אף הוא ביד ושם הוא בן נוסף לשושלת הזו – סקסה־קובורג־גותה. וילם אלכסנדר מלך הולנד שהגיע לכאן עמם ועם שאר מנהיגי העולם הוא צאצא של בית מלוכה אחר, שושלת אוראניה־נסאו שנוסדה ב־1544 והיא ענף של בית נסאו הגרמני אשר הוקם כבר בשנת 1093.
עוד אורח בארץ הקודש בשבוע שעבר היה הוקון, יורש העצר הנורבגי. הוקון הוא בן לשושלת המלוכה הדנית־גרמנית במקורה, בית שלזוויג־הולשטיין־זונדרבורג־גליקסבורג. עם כל שמה הארוך זו נוסדה לפני פחות ממאתיים שנה, ב־1825, והיא ענף של בית אולדנבורג – משפחת אצולה גרמנית שאחזה בשלטון באתרים שונים החל משנת 1101. אח"מ נוסף שנחת השבוע בנתב"ג היה פליפה השישי מלך ספרד, בן לבית בורבון, שושלת שנוסדה ב־1272 ומשלה בארצות רבות באירופה. גם אנרי, הדוכס הגדול מלוכסמבורג שהיה כאן אתמול, הוא צאצא לבית בורבון.
האירופים, כפי שאפשר להיווכח, דווקא אזרחי המדינות המתקדמות והמפותחות בעולם, משמרים באדיקות את המורשת הלאומית שלהם ומטפחים אותה. הם רחוקים מלהתבייש בה, אף שלא תמיד זו נושאת תוכן ממשי כלשהו מלבד רשימת שמות ארוכה. עצם ההמשכיות מקנה לה יוקרה בחלוף השנים. הון רב בממדים שקשה לדמיין מושקע במוסדות העתיקים הללו, אף על פי שבכל המדינות שצוינו מדובר בתפקיד שכיום הוא טקסי לחלוטין. אסור לבוז לטקסים.
ומה אצלנו? בימים הללו אין מלך בישראל. יש נשיא. שיהיה נשיא, אבל במקרה הישראלי הנשיא הוא דמות פוליטית – לא פעם אפורה, אם לא שערורייתית – שנבחרת לתפקיד למשך שבע שנים בלבד מסיבות שונות שבדרך כלל אין הרבה בינן ובין התאמה לרוח התפקיד הזה ולמשמעותו. הסיבות שהביאו למינוי הנשיא המסוים אינן מכילות בהכרח דרישה כלשהי לשאר רוח, להשראה, לטיפוח מורשת.
מדוע זה כך, בעצם? מדוע אנחנו הישראלים מבטלים כלאחר יד את משמעותם של סמלים? מדוע אנחנו פוסלים מראש את האפשרות לאחוז בשושלות המיתולוגיות שלנו ולחדש את ימיהן? האם זו שלנו נופלת במשהו מכל הממלכות שצוינו לעיל? אחרי הכול, שושלת המלוכה המקומית, בית דוד, איננה רק בת אלף שנה או קצת יותר אלא בת יותר מ־3,000.
במעט יותר כבוד למורשת הלאומית, גאווה וזיקה כלפיה, היינו מנסים ככל יכולתנו להשיב משהו מניחוחות הממלכות הקדומות אל חיינו אנו. בשלב ראשון אפשר להסתפק בכינוי "נשיא" ולא לרוץ ישר אל חידוש המלוכה. ככלות הכול התנ"ך עצמו מלא בנשיאים, והנביא יחזקאל אף נמנע במכוון משימוש במילה "מלך" ומעדיף על פניה את "הנשיא". שושלת רבן גמליאל שבאה מצאצאיו של המלך דוד ומשלה בעם ישראל במשך מאות שנים – שלטון חלקי לכל הפחות – השתמשה אף היא בתואר "נשיא".
גם בימינו זה אפשרי, לעשות מאמץ ולמנות לנשיאות מי שיוכל להוכיח שהוא נמנה עם צאצאי דוד. יש בינינו כמה וכמה שמחזיקים באילנות יוחסין מפורטים שמרחיקים עד אליו ומעמידים את הדרישה הזאת בגדר האפשרי. אפשר גם להעמיד מכון ממלכתי שיעסוק בשחזור היוחסין באופן מדעי וינסה לאתר דם מלכותי בקרבנו. בין צאצאי דוד שיאותרו יימצאו בוודאי גם כיום דמויות בעלות השראה וגדלות שראויות לתפקיד הזה. מדוע שלא נעמיד אותן בראשנו ונתגאה בהן אל מול העולם? והבהרה הכרחית: אני בן שבט לוי, כלומר לא טוען לכתר ולא מחזיק באינטרס אישי בעניין.
לצד זאת, מדינה שאינה מתכחשת לבשורתה ולשורשיה תמקם את בית הנשיא ("משכן נשיאי ישראל") לא באתר סתמי ומנותק ברחביה, אלא במקום שבו בנה את ארמונו המלך הראשון, מייסד השושלת, בארמון דוד שבעיר דוד שמיקומו אותר זה מכבר. מדוע זה חשוב? כי כך יוכלו לראות גם בקצות העולם שעם ישראל איננו בורח משורשיו ואיננו מתבייש בזיקתו לעבר המפואר שלו, מפואר באמת, אלא להפך: מחיה את כל אלו מחדש, מתרפק עליהם, שואב תעצומות מהזיכרון ומתוך כך מיישיר מבט לעתיד.
