בחדר האוכל של בית המלון בירושלים הם ישבו השבוע סביב שולחן אחד, וגלגלו שיחה בערבית. עיתונאים מלבנון, מסוריה, מתימן, מכורדיסטן וממרוקו שותים קפה, צוחקים ואוכלים ארוחת בוקר ישראלית. המעמד המוזר הזה התקיים בזכות מיזם של משרד החוץ הישראלי, שמטרתו להביא לארץ מעצבי דעת קהל ממדינות ערב. אני מצטרף למעגל השיח לא לפני שחסן כעביה, דובר משרד החוץ לתקשורת ערבית ומי שיזם את האירוע, אומר ליושבים שאני עיתונאי ישראלי, ומבהיר לי שיש לשמור על זהות היושבים בדיסקרטיות מלאה.
"הם פה יומיים, וכבר התקשורת הערבית מדברת על 'משלחת של עיתונאים' ומנסה להבין מיהם משתתפיה, ולכן תשתמש בשמות בדויים", מדגיש כעביה. לדבריו זוהי המשלחת ה־12 שמבקרת בישראל, כחלק מיוזמה שקיבלה את ברכת מנכ"לי משרד החוץ בשלוש השנים האחרונות. "אנחנו מתמקדים בבלוגרים ובעיתונאים בעלי השפעה במטרה שהאנשים האלו שמקדמים שיח במדינות שלהם יבואו, יכירו את ישראל ויכתבו עליה. לחלק מהעיתונאים מדובר פה בעניין של חיים ומוות. אם הם ייחשפו, הם גמרו את הקריירה שלהם ומשפחותיהם יהיו גם הן בסכנה", מסביר הדובר.
הזמנת הצלם מבוטלת בעקבות גזרת משרד החוץ, והעיתונאי הלבנוני ממהר להבהיר שהוא מחוץ למשחק. "אני מצטער מאוד, אבל כפי שאתה יכול לנחש המציאות אצלי מורכבת מאוד. אני חי בלבנון ובארה"ב, ולא אוכל להשיב על שאלות ולהיות חלק מהכתבה", הוא אומר, לוקח את הקפה ופונה לאגף המתוקים.
"אני באופן אישי הגעתי כדי לשתות קפה עם חסן כעביה וללכת", צחק העיתונאי הסורי סלאח (שם בדוי, כמו כל שמות העיתונאים בכתבה זו). "וברצינות: רציתי לראות ולהכיר מקרוב את מדינת ישראל השכנה, ולהודות לה על הסיוע שהיא הגישה לפליטים הסורים סמוך לגבול, וכן על המאמצים שהיא עושה כדי להשפיע על המלחמה אצלנו".
סלאח, יליד חמה שבצפון סוריה, מזהה עצמו כעיתונאי המשתייך לאופוזיציה הסורית. במקביל לכתיבה בעיתונים ובאתרים שונים, הוא משמש גם יועץ תקשורת של נציגי האופוזיציה הסורית, שמקיימים דיאלוג עם נציגי המשטר במטרה להביא לסיום שלטונו של בשאר אל־אסד.
אני שואל את סלאח על הניצחונות האחרונים של המשטר הסורי, שהושגו בגיבוי איראני ורוסי, ועל היחלשות ההתקוממות וגורמי האופוזיציה שהוא מייצג. "מדובר במצג שווא", הוא הודף את הטענה. "אסד לא שולט בסוריה ולא ישלוט לעולם בסוריה כמו אביו. משטרו למעשה נפל, והמלחמה עדיין נמשכת. היום סוריה היא לא מדינה אחת אלא הרבה גורמים, שפועלים למען האינטרסים של עצמם על חשבון העם הסורי".
לפני המלחמה באסד עבד סלאח בטלוויזיה הסורית הממשלתית. הוא דיווח על הפעילות של המשטר, שלטענתו פרסם שקרים על גבי שקרים כדי לשרוד. "בשלב מסוים אתה מבין שתפקידך כעיתונאי הוא להיות שופר של משטר שמבצע פשעים נגד עמו וממשיך לשקר לכל העולם. לא יכולתי לשאת את המחשבה שאני חלק ממערך ההסברה של המשטר הזה, ולכן עזבתי את תפקידי. אני כותב עכשיו באופן עצמאי בתקשורת האופוזיציונית למשטר וחי בטורקיה ובאירופה".
משפחתו של סלאח חיה עדיין בסוריה, והוא מבקש לא להצטלם מחשש לחייהם. "המשטר הסורי וחיזבאללה נמצאים באזור שבו חיה חלק ממשפחתי. יש פחד אמיתי שהם ייפגעו. לצערי, אנחנו עדיין חיים תחת סכנה של המשטר וצריכים לנקוט אמצעי זהירות. אנחנו מתפללים ליום שבו נהיה חופשיים לגמרי".
סלאח טוען שאחד השקרים שהופצו על ידי המשטר בדמשק עוד לפני המלחמה היה היחס כלפי ישראל. "המשטר בדמשק מאז ומעולם צייר את ישראל כאויבת העם הסורי, והשתמש בסוגיה הישראלית כדי לבסס את משטרו ולהצדיק עוולות ופשעים שהוא ביצע. ברור לכולם שהמשטר לא מעוניין בטובתו של העם ובשלום עִם העולם ועם ישראל. השקר היה קיים תמיד, אבל אין ספק שנקודת המפנה הייתה בתחילת המהפכה. אז השקר היה כל כך גס, ברור ומציאותי, כי בזמן שבשאר אל־אסד הפיל על ראשנו חביות נפץ ונשק כימי, ישראל עזרה לנו וטיפלה בפצועים שלנו. זוהי אחת הסיבות שהובלנו את ההתקוממות נגד משטר אסד, וזאת הסיבה שהוא חייב ללכת.
"בביקור הזה", אמר סלאח, "אנחנו מנסים לשבור את הדעות הקדומות שיש לעם הסורי על ישראל, ולגשר על הפערים בין העמים. ישראל היא מדינה קיימת, חזקה ויציבה, ועליה לנהל קשרים עם העמים מסביבה. אנחנו, בני העם הסורי, חושבים שהשכנוּת שלנו יכולה להיות אחרת, טובה יותר ומועילה יותר לשני הצדדים. מטרת ההתקוממות בסוריה היא לא רק לשנות את המשטר אלא גם את המחשבה של העם הסורי, שעבר שטיפת מוח בידי משפחת אסד לדורותיה באשר לישראל ולמערב. כבר היום המצב בסוריה שונה. יש הרבה מאוד סורים שמבינים שצריך לעשות שלום עם ישראל, ולגבש כוח דמוקרטי חזק אחרי נפילת משטר אסד".
הוא מגנה באופן נחרץ את פיגוע הטרור בצומת אריאל שבו נרצח השבוע איתמר בן־גל: "אני חושב שמי שיפסיד מזה הוא העם הפלסטיני עצמו. עוד לא הייתה מציאות שבה מישהו הרוויח מהרג אזרחים, רק ההפך. ראיינתי כמה פעמים את מוחמד דחלאן, ושמעתי אותו אומר בבירור שישראל והפלסטינים צרכים לחיות יחד במדינה אחת".
אנחנו סקרנים לגביכם
העיתונאי הסורי נפרד מאיתנו בהתנצלות שהוא חייב להספיק לבקר במסגד אל־אקצה, ואנחנו עוברים לשוחח עם העיתונאי אבו־עוואד, דוקטור לתקשורת מתימן. "מטרת ביקורי כאן היא ללמוד על החברה הישראלית ועל המדינה שמעניינת אותנו, כמו גם את כל המזרח התיכון, אני חושב. כמי שלמד על ישראל וכותב עליה במשך עשרות שנים, לא יכולתי לסרב להזדמנות הזאת לבקר בה ולהכיר את המציאות האמיתית שלה. יש הרבה שיח על המדינה שלכם בתקשורת בתימן ובעולם הערבי, והוא מתבסס ברובו על דעות קדומות ופחות על ידע. ההזדמנות שלי לבקר בישראל וללמוד על התרבות, על היחס לדתות אחרות ועל המצב האמיתי בה משמעותית מאוד בעבורי".
אני שואל את אבו־עוואד אם מישהו יודע שהוא נמצא בישראל, והוא משיב בחיוב. "כתבתי בדף הפייסבוק שלי שאני בישראל, אבל לא הרחבתי. קיבלתי תגובות מגוונות מאוד על הפוסט. במישור העיתונאי אני עובד כפרילנסר בכמה מקומות, וכבר הייתה התעניינות מצדם שאכתוב על הביקור. היו כמובן הרבה תגובות שליליות על עצם הביקור, אבל אני רואה בזה דבר טבעי לחלוטין. היחס בתימן כלפי ישראל, כמו במדינות ערב האחרות, הוא שלילי ברובו. בנוסף לכך, המצב עכשיו בתימן לא פשוט".
כשאבו־עוואד אומר "לא פשוט" הוא מתכוון להשתלטות האיראנית על תימן באמצעות החות'ים השיעים, ולהשפעה החריפה של המהפכות בעולם הערבי על ארצו. רק השנה נהרג נשיא תימן לשעבר עלי עבדאללה סאלח, ששלט במדינה 33 שנה. מצבה הכלכלי הידרדר, והגופים הפוליטיים לא ממש מתפקדים.
"ביקרנו עד כה בירושלים העתיקה, במסגד אל־אקצה ובכיפת הסלע וב'יד ושם'. לצערי, לא הספקתי לדבר יותר מדי עם אנשים, אבל הספקנו לראות את החיים המשותפים לכל הדתות בירושלים. זה היה ממש לשבור את המיתוס שנפוץ בעולם, ולפיו ירושלים היא עיר של מלחמה בין ישראל לפלסטינים", אומר אבו־עוואד, ומסיים ב"תודה רבה" מחויכת בעברית משובשת.
"אבו־מאזן מושחת"
הדובר כעביה הסביר כי לוח הזמנים של הביקור צפוף מאוד, וכולל בין השאר ביקור במקומות הקדושים לאסלאם בירושלים, בכנסת ישראל, בצפון ובדרום. חריגה בלתי צפויה מהלוח הייתה ביקור בקניון הסמוך כדי לרכוש בגדים לחברי המשלחת המרוקנית. "המזוודות שלהם לא הגיעו לארץ, לא קיבלנו תשובות ברורות איפה הן. אנחנו מנסים להרגיע אותם שהכול יהיה בסדר, ובינתיים הייתי צריך לקנות להם דברים בסיסיים שיהיה להם מה ללבוש", מספר לנו דובר משרד החוץ לתקשורת הערבית בלובי המלון, ומנסה לשכנע את חברי המשלחת לרדת למטה להמשיך את הסיור.
סמירה, בחורה צעירה מאגאדיר שבמרוקו, מתהלכת בשמלה שחורה חדשה ומצטרפת לשיחות המשא ומתן המתנהלות בין חברי המשלחת לבין כעביה. בדרך היא גם עונה לנו על שאלות. "אנחנו העיתונאים משמשים גשר בין מה שמתרחש בישראל לבין הקוראים שלנו. במרוקו יש פעילות נרחבת של תיירות ישראלית ורצון טוב מטעם המלך להמשיך בקשרים האלו".
לדבריה, העם המרוקני סובלני מאוד גם במישור הפוליטי. "כשנשיא ארה"ב דונלד טראמפ הכריז על ירושלים בירתה של מדינת ישראל, הייתי במרוקו עם משלחת יהודית. הם לבשו בגדים שלא הותירו שום ספק באשר ליהדותם, וכל המרוקנים שהם פגשו היו מסבירי פנים למרות ההכרזה, שהייתה אמורה כביכול ליצור עוינות כלפי האורחים. מרוקו מכבדת את העובדה שארה"ב וישראל הן דמוקרטיות, וזכותו של טראמפ או נתניהו לומר מה שעולה על רוחם. הסכסוך הישראלי־פלסטיני בהחלט מעניין את הציבור במרוקו ואנחנו כותבים עליו לא מעט, אבל הכול מתוך הבנה שמדובר בסכסוך שלכם, שאתם צריכים לפתור".
שאלתי את סמירה מה היא חושבת על המשלחת מתימן, מסוריה ומלבנון. "זה צעד חיובי מאוד", ענתה נחרצות. "אחרי האביב הערבי אנשים מבינים שצריך לחשוב אחרת. מאז הקמת מדינת ישראל ב־1948, מנהיגי ערב יצרו שנאה כלפי ישראל. הרבה מהם עשו זאת מתוך אינטרסים שונים, כמו יצירת יציבות שלטונית במדינות שלהם, רווח פוליטי ואפילו רווח כלכלי, וכך עד היום. לחמאס או לאש"ף וגם לחיזבאללה לא אכפת באמת מהאנשים שלהם. העניין שלהם הוא להרוויח כסף ומעמד על חשבונם. כשאבו־מאזן רוכש מטוס ב־50 מיליון דולרים במקום לשמור את הכסף הזה לעם שלו, זה אומר הרבה. לאנשים במזרח התיכון נמאס ממנהיגים שיוצרים בעבורם מציאות ומאכילים אותם במידע כוזב".
סמירה עובדת כעיתונאית עצמאית בכמה כלי תקשורת במרוקו, אך מבקשת לא לציין את שמותיהם. "עברתי פה חוויות משמעותיות מאוד. היינו ב'יד ושם', והתוודענו עוד יותר לעומק לשואה שממנה היהודים סבלו. מאוחר יותר ביקרנו בעיר העתיקה, שם ראינו מוסלמים בעלי עסקים שמנהלים את חייהם ללא בעיות ועם זכויות אישיות, לצד יהודים.
"בביקור בכותל המערבי המקודש ליהודים לא אמרו לי או לאף אחד מחבריי המוסלמים במשלחת שום מילה רעה. מנגד, כשרציתי להיכנס למסגד אל־אקצה, הייתה שם אישה שהסתכלה עליי במבט מוזר, ביקשה שאכסה את עצמי בכל מיני בדים והכריחה אותי להגיד בערבית את השהאדה, השבועה באסלאם, כתנאי לכניסה למסגד. הייתי בהלם מההתנהגות הזאת, וזה בדיוק מה שאגיד בראיונות שבהם אשתתף בטלוויזיה במרוקו או בכתבות שלי. אני לא מדברת בשם העם במרוקו אלא רק בעיני עצמי, אבל באוזני כל מי שישאל אותי, אדבר בחיוב על ישראל".
"זו השואה שלי"
עבדאללה, עיתונאי מכורדיסטן, סוחב איתו היסטוריה כאובה. משפחתו חייתה בעיר חלבג'ה, הקרובה לגבול האיראני, שאותה הפגיז הרודן העיראקי סדאם חוסיין בנשק כימי בשנת 1988. כ־5,000 בני אדם נהרגו מההפגזה, בתוכם רוב משפחתו של עבדאללה.
"הייתי בן ארבע כשהטבח התרחש. בתוך חצי שעה כל משפחתי נספתה, ונותרתי הניצול היחיד. זוהי השואה האישית שלי שבוצעה בידי סדאם חוסיין, וזה החיבור שלי לעם היהודי". בגיל 12 הועבר עבדאללה לאימוץ, ולטענתו כבר אז החליט ללמוד את מקצוע העיתונות. "תפקיד העיתונאי הוא להילחם בעוולות שיש בעולם. מובן שההיסטוריה הפרטית שלי מועילה לי בבואי להכיר ולהבין אנשים ועמים אחרים בעלי רקע דומה".
עבדאללה עובד בין השאר בעיתון המקוון 'אילאף', שנוהג לתת במה לאנשי ציבור מישראל. "ראיינו לא מזמן את דובר צה"ל רונן מנליס, שדיבר על כך שחיזבאללה לא מייצג את העם הלבנוני. אני חושב שהוא צודק. יש יותר מדי עמים ששבויים בידי ארגוני טרור ומנהיגים טרוריסטים. אנחנו צריכים להתפלל שהמציאות הזאת תסתיים".
הדובר כעביה מבהיר שבמשרד החוץ כבר רואים את הפירות של הביקורים האלו. "הפעילות של משרד החוץ בערבית ברשת הובילה ליצירת קשרים רבים בקרב גולשים במדינות ערב. חלק מהקשרים האלו הפכו לחזקים ואישיים מאוד, מה שאפשר את הביקור הנוכחי. אנחנו בהחלט רואים את משלחות העיתונאים כגורם שסייע בשיפור היחסים הלא רשמיים בין ישראל למדינות ערביות מסוימות, וגם בשיפור השיח ברשתות החברתיות, שמשתמש פחות ופחות בביטויים נגד ישראל".
לדברי איש משרד החוץ, "בתקשורת הערבית הייתה התייחסות למשלחת. כותבים על ישראל ועליהם דברים שליליים וחיוביים, אבל מבחינתנו העיקר שיודעים על קיומה של משלחת של עיתונאים ששברו את מחסום הפחד, ומבהירים שביקור בישראל הוא לא בגידה. הביטוי הזה ש'מי שהולך לישראל הוא בוגד' הולך ונעלם בעולם הערבי, בין השאר בגלל הביקורים שאנחנו מארגנים".
כעביה מסכם: "חשוב מאוד שאנשים כאלו, שמשפיעים על השיח הציבורי וכותבים בכלי תקשורת מובילים, יראו בעיניים את המקומות שעליהם הם כותבים. שיכירו את האנשים ואת הנפשות הפועלות. שיבינו את המורכבויות שיש בישראל, וגם את האזורים שבהם מתקיימים חיים משותפים ליהודים, מוסלמים ונוצרים כמו ירושלים".
