כיצד נחווית האקדמיה בעיני סטודנטיות דתיות, יהודיות ומוסלמיות? שתי חוקרות במכללת ספיר, ד"ר נוזהה אל־אסד אל־הוזייל וד"ר רבקה רנץ, בחנו את תחושות תלמידותיהן בבית הספר לעבודה סוציאלית במכללה, וגילו בקרבן תחושות של מתקפה על אמונותיהן ודרך חייהן.
החוקרות פנו אל הסטודנטיות הדתיות במחלקות שהן מלמדות בהן במכללה, ושאלו כיצד חוו את המרחב האקדמי בהתחשב בזהותן הדתית. התשובות שענו הסטודנטיות היהודיות והמוסלמיות היו זהות: הן חשו הלם ראשוני כשפגשו באווירה האקדמית, והרגישו זרות, משותקות ומאוימות. האקדמיה, הן חשו, מעמידה פנים ליברליות, בעוד היא מאמצת "שיח סמוי" שאין בו סובלנות כלפי אורח החיים הדתי.
המפגש עם האקדמיה נחווה בקרב הסטודנטיות כאיום על הדת. אחת התלמידות המוסלמיות סיפרה לחוקרות שמרצה התעקש להסביר לסטודנטיות שאין אלוהים. "זו הפעם הראשונה בחיי שפגשתי כופר", היא העידה. "הוא ניסה להוכיח לנו שאין אלוהים, ומה שאנו מאמינים בו הוא שקר. הגוף שלי רעד. הרגשתי שהוא פוגע בי ובאמונה שלי". הסטודנטית אמרה שרצתה לצאת מהכיתה, אך חששה שהדבר יפגע בסיכויי הצלחתה בקורס.
סטודנטיות סיפרו שהתבקשו לנתח טקסטים ספרותיים העוסקים ביחסים בין אישה למאהב, או לראות סרטים לא צנועים. "ביקשתי שייתנו לי מאמר אחר וסורבתי", העידה תלמידה מוסלמית. "המרצה אמרה, 'זו אקדמיה ואת צריכה להתמודד ולהשתחרר מהתפיסות הפרימיטיביות'".
התלמידות מתחו ביקורת על שהאקדמיה מדברת בגלוי על "שיח ליברלי", המכיל קבוצות אוכלוסייה שונות, אך בהקשר הדתי אין הכלה. "כשהתחלתי ללמוד ראיתי שמקבלים את הנכים, ההומואים, הלסביות, האתאיסטים, הימנים והשמאלנים", טענה סטודנטית מוסלמית, "אבל היה להם קשה לקבל את המוסלמים".
הרבה סטודנטיות סיפרו שהן בוחרות "לשתוק" באקדמיה, ולא לנהל ויכוחים או שיח בענייני הדת. "לפעמים אני מתביישת להגיד את דעותיי, כי לא מעוניינים לשמוע אותך… אין מקום לדת במרחב הזה. מאלצים אותי לשתוק", סיפרה סטודנטית יהודייה.
ד"ר אל־הוזייל וד"ר רנץ מלמדות כבר יותר מעשור בבית הספר לעבודה סוציאלית בספיר, ושתיהן דתיות. במהלך השנים הן הפכו גם לאוזן קשבת לסטודנטיות דתיות שחוות קשיים באקדמיה. "המרחב באקדמיה הוא חילוני", אומרת רנץ. "אבל שתינו הופתענו לראות שכך סטודנטיות יהודיות ומוסלמיות חוות את האקדמיה. הן מרגישות שאין מקום לאמונה שלהן במרחב האקדמי, וזה חוצה דתות".
"הערך הבסיסי של עבודה סוציאלית הוא קבלת האחר", אומרת אל־הוזייל, "אבל אם אנחנו מדברות על 'אקדמיה ליברלית', ודאי שצריך לקבל את האחר גם אם הוא יהודי דתי או מוסלמי דתי. יש הרבה הצהרות על הכלה ופתיחות באקדמיה, אבל קיים פער בין השיח הגלוי לשיח הסמוי. הסטודנטיות שלנו מזהות את הפער הזה".
חוויית האקדמיה כ"מרחב מאיים ומשתק" גורמת לתלמידות "להישאר בקבוצות המוכרות והדומות להן", ולא לצאת מהמסגרות ולהיפתח למגוון האנושי, טוענות החוקרות. עם זה, תחושת האיום המשותפת מצליחה לייצר חיבורים ושיתופי פעולה בין יהודים למוסלמים דתיים.
אל־הוזייל ורנץ טוענות ש"האקדמיה צריכה להכיל גם את אלוהים", כלשונן. "המרחב האקדמי צריך לייצר אקלים חינוכי שבו שיח המכיל את השונה גם הוא מאמין. לאלוהים יש מקום באקדמיה". בראיונות שלהן עם הסטודנטיות הן רואות "תמרור אזהרה" לאקדמיה, "הממשיכה גם במאה ה־21 להיות נחלתה של אוכלוסייה הומוגנית, המתאפיינת בחילוניות המתעטפת בדגל הליברליזם".
