פחות מחודשיים לביקורו המתוכנן של נשיא רוסיה ולדימיר פוטין בישראל, אווירה קשה שוררת בין מוסקבה לירושלים. יש עננה ביחסים. על סדר היום עניינים כבדים, עקרוניים ואסטרטגיים במובן העמוק של המילה. מילת הקוד היא איראן. לישראל יש דרישות כבדות מרוסיה, ולרוסיה דרישות כבדות לא פחות מישראל. ומכיוון שמדובר בנושאים שמצויים בבסיס האינטרסים של שתי המדינות, לאפקט המרכך של מערכת היחסים האישיים שנוצרה בין פוטין לנתניהו אין משקל של ממש.
המתיחות בין המדינות החלה עם הפלת מטוס האליושין הרוסי בקיץ שעבר על ידי ההגנה האווירית הסורית, בעקבות פעילות של חיל האוויר הישראלי. מאז, נדמה היה שההדורים יושרו. במיוחד לאחר נסיעתו של מפקד חיל האוויר אלוף עמיקם נורקין למוסקבה, המפגשים של נתניהו עם פוטין במוסקבה ובסוצ'י, והמפגש ההיסטורי בישראל של שלישיית היועצים לביטחון לאומי מישראל, ארה"ב ורוסיה.
הציבור במדינת ישראל לא באמת מודע למתח שנוצר, אומרים מקורות ישראליים, אלא לדברים אחרים – כמו פרשת נעמה יששכר והמקרה החדש של הילדה בת הארבע שמוסקבה מעכבת את יציאתה מטעמים בירוקרטיים כביכול, לאחר שעברה את זמן השהייה המותרת ברוסיה. יש עוד חודשיים עד לביקורו המתוכנן של פוטין בישראל, מטעימים המקורות. אם ביקורו של פוטין לא יבוטל, העניינים הללו אמורים להסתדר עד אז באורח פלא. מה שהרבה יותר קשה להגיד על ליבת הדברים שמעבר להם.
במה דברים אמורים? בני שיחי היו זהירים באופן קיצוני בבחירת המילים. "מדובר בוויתורים מדיניים שעדיין לא הגיעה העת לדבר עליהם", הם אומרים. "רוסיה לקחה על עצמה לטפל באיראנים, והייתה אמורה כבר לספק את הסחורה. הניסיון לסחוט מרוסיה ויתורים למען ישראל בזירה הסורית לא בדיוק עובר. אבל כל זה לא מצדיק עימותים משום סוג. לכן ההליכה על ביצים. הדיבורים בהקשר הזה על היחסים האישיים בין נתניהו לפוטין הם לא לעניין. לפוטין לא באמת אכפת מי יהיה ראש הממשלה הבא של ישראל. אלו עניינים שמעבר".
המתח ביחסים עם רוסיה ניכר השבוע אפילו בכנס מצומצם ואליטיסטי במכון למחקרי ביטחון לאומי, תחת הכותרת "רוסיה במזרח תיכון משתנה". האווירה הייתה מצוינת וחברית, כמעט ביתית. אבל החוקרים הרוסים, ואפילו עמיתיהם הישראלים, נדבקו איכשהו במתח שחלחל גם לאווירת הדיונים, שנעו בין האקדמי לאופרטיבי. היה ניסיון ברור להימנע מאמירות עכשוויות, והדוברים העדיפו לעסוק במה שאחדים כינו "האלגוריתם של רוסיה במזרח התיכון". הביטוי הזה מכוון למכלול שלם, תערובת של משיחיות ופרקטיקה, אמונות ואינטרסים. שורשיו נעוצים בתקופה העות'מאנית, והם נעים בין מעמדה של רוסיה כמגינת הנוצרים והמקומות הקדושים לנצרות, ובין תפיסתה העצמית כאימפריה אזורית השואפת להיות מעצמת־על. שגריר רוסיה בישראל, אנטולי ויקטורוב, היה מלא חיוכים וחלק טפיחות ידידותיות, אבל גם הוא הקפיד לדבוק בטקסט מוכן מראש ששמר על כללי הדיפלומטיה, למעט אולי עקיצה קטנה להתנהלות האמריקנית באזור. על איראן, כלום. נאדה.
אז מה בכל זאת מתרחש? ישראל כידוע לקחה על עצמה כבר לפני חודשים ארוכים להרחיק את איראן 80 קילומטרים מהגבול הסורי עם ישראל. במקור הרוסים דברו על 40 קילומטרים, ישראל התעקשה על 80. בתקיפות בסוריה נשמר בקפידה טווח התקיפה של 80 קילומטר מהגבול עם ישראל, כדי לא להרגיז את הרוסים יותר מדי. אבל בשורה התחתונה, רוסיה לא הצליחה לשמור על הרוחב הזה נקי מנוכחות איראנית.
להתנהלות הזו יש ביטוי גם במוסקבה עצמה. "לא כולם ברוסיה מתים על האיראנים", מטעימים המקורות הישראליים. "ישנה מחלוקת שבאה לידי ביטוי ביריבות בין מכוני המחקר המזוהים ומקושרים עם חלקים שונים בממשל הרוסי. בעוד מכונים המזוהים עם המערכת הצבאית־ביטחונית מקדמים את הקשר עם איראן, המכונים המקושרים עם המערכת המדינית, משרד החוץ והקרמלין, מקדמים גישה אחרת. שם חושבים כי לראשונה מאז 1979, פרוץ המהפכה האסלאמית, המשטר באיראן נמצא בסכנה. להערכתם, האווירה הנוכחית באיראן מזכירה במידה מסוימת את הלך הרוח ששרר באיראן ערב המהפכה. גם ההתנהלות הציבורית מזכירה את אותה תקופה, וגם הנכונות לנקוט אלימות.
"וזה מעניין", ממשיכים הגורמים. "כי אם אנחנו בישראל סבורים כך זה דבר אחד, אבל כשגם ברוסיה יש אמירה דומה, המבוססת על הערכה מדינית ומודיעינית גם יחד, זה כבר נראה הרבה יותר משמעותי. מאידך גיסא, הרוסים הולכים לתמרונים ימיים משותפים עם סין ואיראן, וזה כמובן מתוזמן מול פסגת נאט"ו השבוע. מה שמזכיר לנו שמבחינת רוסיה איראן היא פרטנר אסטרטגי, ובמובן הזה מדובר לא רק במזרח התיכון נטו אלא במערכת שיקולים גלובלית רחבה בהרבה. במערכת הזו אנחנו רק שחקנים על המגרש. אמנם משמעותיים, אבל על חלק קטן מאוד של המפה הכוללת".
קצף על המים
בתוך המערכת הגלובלית הזו יש לפעמים מה שהמקורות מכנים "קצף על המים". כך המקרה הכואב והמכעיס של נעמה יששכר, וכך המקרה המוזר עד קומי של זקן האסירים הביטחוניים, סודקי אל־מקת. ויש גם שרידים המריחים מנפתלין סובייטי. אחד מהם הוא אתר האינטרנט בעברית של סוכנות הידיעות הסורית המכונה א־סאנא. למי בדיוק הוא מיועד? לאלוהי מרקס ואנגלס פתרונים.
כן, אחרי שמונה שנים קשות ומתישות של מלחמת אזרחים, למשטר בשאר אל־אסד יש עדיין אנרגיה, רצון ויכולת לנהל אתר תעמולה בעברית. לסוכנות א־סאנא יש לא רק אתר בערבית ובאנגלית אלא גם אתר חדשות מושקע בעברית, כזה שיש בו הכול – מבזקים, חדשות מקומיות ובינלאומיות, עסקים וכלכלה. אפילו חדשות תרבות וספורט. מהעברית התעמולתית נודף אמנם ריח נפתלין סובייטי, והניסוחים משעשעים בפומפוזיות שלהם, בדיוק כפי שצפוי משופר תעמולה של משטר אסד. באתר מככבות הודעות מטעם דוברת משרד החוץ הרוסי, הגברת זכרובה, ויש בו מקום של כבוד לוולדימיר פוטין, פטרונו של בשאר הזוכה לדרגה של אליל. נשיא טורקיה ארדואן והנשיא טראמפ זוכים לעומת זאת למנה הגונה של הטפות צדקניות, מלוות בדיווחים על חלקם בקידום הטרור הג'יהאדיסטי.
אבל, צריך להודות, לפעמים אפשר למצוא שם דיווחים מעניינים. למשל הסיפור שפרסמו השבוע אסף גבור ויאיר קראוס באתר מקור ראשון על סודקי אל־מקת, תושב מג'דל־שמס המרצה עונש מאסר בכלא קציעות בגין ריגול חמור. הידיעה המקורית התפרסמה בסוכנות א־סאנא ב־29 בנובמבר, שם זכה סודקי לכינוי המחמיא "רב השבויים הסורים והערבים". רב, לצורך העניין, כמו רב־ניצב או רב־סמל. ומהידיעה עולה שהבחור, היושב בכלא קציעות ומרצה עונש ארוך על ריגול חמור, מסרב משום מה להשתחרר לטובת החיים היפים בדמשק. מתברר שישראל, משיקולים שמקורם בחלק הראשון של הכתבה, דווקא מוכנה לשחררו במחווה של רצון טוב לידי רוסיה, כדי שזו תצבור קלפים מול בן טיפוחיה בדמשק. אלא מה, הבחור פשוט לא רוצה להשתחרר. מדוע? שאלה טובה.
המסר חבוי כנראה בידיעה שפורסמה בסוכנות סאנא: "רב השבויים הסורים והערבים שבמעצרים הישראלים (כך במקור) סודקי סוליימאן אל־מקת חזר והדגיש את דבקותו בהתקוממות ובמאבק מול הכובש הישראלי. מתוך מעצרו בנגב שבדרום פלסטינה הכבושה, שלח אל־מקת למשפחתו בגולן הערבי סורי הכבוש, מסר בו הדגיש שהוא מסרב מכל וכל להשתחרר בתמורה להרחקתו מהגולן הסורי הכבוש ומעיר הולדתו מג'דל שמס תוך הדגשת השתייכותו למולדת האם סוריה, דבקותו בזהותו הסורית הערבית וזכותו לחיות בבית שלו. לדבריו, התנאי שהציבו השלטונות הישראלים בפניו בא במסגרת מדיניותם התוקפנית והקולעת (כן כן, כך במקור) להרחיק את המתקוממים הלאומיים מבני הגולן הסורי הכבוש ממולדתם".
עד כאן לשון הידיעה. לא נגענו.
העניין הוא שגם במסגרת ישיבתו הכפויה בנגב הצחיח, סודקי אל־מקת מורחק ומודחק מרמת הגולן. בדמשק הוא לא היה רק חופשי, אלא גם קרוב יותר פיזית. מן הסתם הייתה צפויה לו שם קבלת פנים אוהדת במיוחד, והזדמנויות למכביר לקדם את המאבק נגד ישראל מתוך הגולן הסורי. הוא היה יכול אפילו לתת הופעה במועצת זכויות האדם בז'נבה ולספר לעולם על מעללי ישראל בגולן הכבוש. אז מדוע בכל זאת הוא מעדיף את כלא קציעות? האם מדובר במזוכיסט שבוחר להמשיך לחיות בכלא הישראלי, או שאולי הוא יודע משהו על מה שצפוי לו מול מפעיליו בדמשק? מה שעולה מהטקסט הוא סוג של הוראה: תישאר בכלא בישראל, אין לך מה לחפש בדמשק. אמירה שלא מותירה לו אפשרות אלא לחזור בהתלהבות על המסר מדמשק.
סודקי בן ה־52 בילה עד כה יותר ממחצית מחייו בכלא. לראשונה נעצר ב־1985, בעוון פעילות חבלנית עוינת. בגינה הוא ישב כמעט 28 שנים בכלא. לאחר שריצה את מלוא עונשו השתחרר בקיץ 2012, אך כמעט מיד חזר לפעילות לאומנית. בידיעות מאותה תקופה מצוטטים גורמים במשטרת ישראל שלפיהם הוא "החל להפיץ דברי הסתה ולקדם פעילות לאומנית ברמת הגולן וברשות הפלסטינית". לפי תפיסתו, הסבירו אז החוקרים, תושב הגולן שמחזיק בתעודת זהות ישראלית הוא בוגד.
ב־2015 נעצר סודקי שוב, הפעם בגין ריגול חמור. מהחקירה עלה כי תיעד את פעילות צה"ל בגבול הצפון, אסף מידע בעצמו והפעיל גם אחרים. את המידע העביר לגורמי מודיעין וממשל בסוריה. העברת המידע התבצעה באמצעות העלאת חומרים לאינטרנט ופרסומם בטלוויזיה הסורית, ובאמצעות קשר ישיר לגורמים סוריים ובהם מדחת סאלח, איש ממשל סורי המוכר בקשריו לגורמי מודיעין סוריים. כבר אז הפך לגיבור. התקשורת הסורית ליוותה את מעצרו בתיאורים דרמטיים, וסיפרה כיצד המשטרה היהודית פרצה לביתו באישון לילה והחרימה את הטלפונים ואת המחשבים של באי ביתו.
בליבת פעילותו של סודקי היה לא רק שיר הלל לאסד ולצבא סוריה, אלא גם ובעיקר תיעוד הקשר הישראלי עם המורדים הסורים ברמת הגולן, שקיבלו סיוע ועזרה מישראל. האמת היא שסודקי לא הסתיר את פעילותו. בדף הפייסבוק שלו הוא תיעד את שיתוף הפעולה בין ישראל למורדים הסורים. בין היתר הוא העלה סרטון שבו נראה אוטובוס מהכפר ג'ובתא אל־חשב מגיע לאחד ממוצבי צה"ל, שלידו נמצא בית חולים שדה לטיפול בפצועים סורים. "הפעילות הזו אינה אקראית", כתב. "יש תיאום בדרגים הגבוהים בין בכירי כנופיות נפשעות אלה ובין בכירי הצבא הישראלי". בהמשך אף הראה כיצד בכירים בשורות המורדים, וכן נשים וילדים שנפצעו קשה בסוריה, נכנסים לישראל, תוך שהוא עוקב אחריהם עד בית החולים זיו בצפת שבו אושפזו.
במהלך השנים האחרונות פנו סודקי ובני משפחתו פעם אחר פעם לארגונים ברחבי העולם, בעיקר לאו"ם. מה שהפך את סודקי לסוג של נטל מבחינת ישראל. לכן כאשר הפציע המתח בין ישראל לרוסיה, אחת האפשרויות שעמדו אולי לרשות ישראל הייתה לשחרר אותו כמחווה לרוסיה, כדי שזו תעשה מחווה לסוריה, כחלק מסך הפעולות המצטבר במסגרת ריכוך שולי המציאות הכבדה באמת. אז היה ניסיון כזה, והוא לא צלח.
כששאלתי את השגריר ויקטורוב האם פוטין היה מעורב בבקשה לשחרור סודקי, הוא הרים את משקפיו ואמר בטון חצי מבודח שפוטין לא, אבל הרשויות כן. מסיבות הומניטריות, הסביר. אבל אף שישראל הייתה נכונה לשחררו ורוסיה נאותה להעבירו לדמשק, הדבר לא הסתייע. האסיר סודקי אל־מקת סירב בכלל לקבל את פני הנספח הצבאי הרוסי הנכבד, שבא לבקרו. נכון לעכשיו הוא מעדיף את כלא קציעות על החיים בדמשק, והוא כנראה יודע טוב מאוד למה.
