"איפה הייתם היום? חיכינו לכם". פוסט בן חמש מילים ורגשון עצוב, שנכתב כמה שעות לאחר מתן גזר הדין של עזרא שיינברג, סיכם את הפרשייה הזו שבמרכזה רב, קהילה במשבר אמון עמוק, ונשים רבות בדרגות פגיעה שונות ממורה הדרך והאב הרוחני שלהן. לשעבר כמובן. איפה היינו באמת? כל אחד בענייניו שלו, כדרך הטבע כנראה. קלוז'ר לא יהיה פה, יודעת י', אחת הנשים שנפגעו. "העונש בשום פנים לא מייצג את חומרת המעשים שלו", היא אומרת מיד לאחר שצליל הודעה נכנסת מבשר: 7.5 שנות מאסר בפועל. הפרקליטות דרשה עונש מאסר של 8 שנים ו־9 חודשים, אולם השופטים בחרו להקל עמו והפחיתו כשנה וחצי.
מועד גזר הדין נדחה פעמיים בחודש האחרון. בכל פעם התארגנו הנפגעות לבוא ולהפגין נגד עצם עסקת הטיעון והעונש הקל מדי בעיניהן. הן לקחו יום חופש, התכוננו נפשית להיות קו מקביל שלא ייפגש שוב לעולם עם מי שעד לפני שנים מעטות היה הסמכות הרוחנית שלהן, אבל ברגע האחרון נדחה הדיון. לוחמה פסיכולוגית הן קוראות לזה. "זה היה עוד ניסיון להחליש אותנו ועוד ניסיון לערער אותנו", מתארת י', שהגיעה בסופו של דבר לבדה ביום שלישי השבוע, כדי להשמיע את זעקת הנשים ואת התנגדותן לעצם עסקת הטיעון שאליה חתרה הפרקליטות. אישה אחת לבדה, חמושה בשלטים רבים שהכינה מבעוד מועד. שחור על גבי לבן היא כתבה בטוש עבה: 'עזרא שיינברג הוא אנס'. ואין ידיים שיישאו איתה את נטל הפגיעה, ואין שפתיים שיזעקו עמה את הזעקה האחרונה.
נפגשנו ברחבת 'היכל הצדק' של נצרת, כפי שמבשרות האותיות השחורות המתנוססות בפתח בית המשפט המחוזי. אבל מהן אותיות לעומת נשים בשר ודם. "אין פה צדק", אומרת לי ש', אישה נוספת מקהילתו של שיינברג, שלא נפגעה ממנו בעצמה אך הצטרפה אל י' מאוחר יותר כדי לתמוך בה. "תמורת בצע כסף עורכי דין מוכנים לייצג גם בן־אדם כזה, וכל הדרכים כשרות בדרך למטרה. צדק זה לא".
לכול זמן ועת תחת השמיים התכולים בנצרת. עת להיאבק ולהניף שלטים, ועת לטפל בנפש. אני שואלת את י' מאיפה הכוחות לבוא ולעמוד כך לבדה ברחבת בית המשפט, והיא משיבה לי שאכן כדי להיות פה עליה להתנתק מעצמה. "אני פה בשביל אחרים, לא בשביל עצמי", היא מסבירה. עדיין לא מקום של ריפוי. "אני עדיין נתונה למאבק. גם את הטיפול הפסיכולוגי הפסקתי כי זה היה לי קשה מדי, עוד לא התפניתי לכך נפשית". בעלה, שהגיע יחד איתה, ממתין לה ברכב. "הוא לא מסוגל להיות כאן".
עדיין לא ברור אם המאבק הגיע אל קצו, או שמא יבחר שיינברג לערער על גזר הדין; האם נפשה של י' תתפנה להגליד את הפצעים, או שאולי היא תצטרך להמשיך ולחוג סביב עצמה וסביב חברותיה במעגלי המאבק.
"הוא לא ביקש סליחה", אומרת י', "והם מאיימים בתביעה נגד מי שפנתה באזרחי. הם חושבים שאנחנו אשמות? שאנחנו הרסנו להם את החיים? עולם הפוך". היא מחייכת, ואני מזהה את החיוך הזה שנמתח כלפי מעלה בשעה שהעיניים מתמלאות דוק של עצב. חצי מתנצלת עליו, כאילו מקומו לא איתנו והוא התגנב לה מתחת לאף. "כולנו משתמשים בהגנות כאלו ואחרות", היא מתגוננת ומסבירה את פשרו, אף שאני מבינה את החיוך הזה גם בלי תחמושת המילים.
"חשבנו שיגיעו הרבה אנשים", היא אומרת בעצב, בשעה שהיא פורסת את השלטים על הרצפה כדי לבחור מהם את החזקים ביותר בעבור התמונה לכתבה. אנחנו מבקשות מצעיר ערבי שנקלע למקום לדגמן לנו שלט. הוא לא מכיר את הסיפור, ואנחנו מנסות להסביר לו בכמה מילים. רב. אנס. נשים. הצלם מתרגם לו מילים בודדות בערבית, והוא נענה לבקשתנו. מצטלם גם הוא בלי שרואים את פניו.
ניתוק רגשי – הדרך שבה מתמודדת כרגע י' עם מעלליו של הרב שסרח – מצוי אולי גם בצד השני של המתרס, אצל בני משפחתו של שיינברג. "ממש המון זועם", מסנן לעברנו אחד מבניו, מנסה ללגלג על הנשים אבל אפילו לא מזכה אותן במבט, לא בטוח שמסוגל להישיר אחד כזה. הוא בורח לדרכו. ילדיו האחרים, ובהן בנותיו, לא מעוניינים להגיב. הם תומכים באביהם. עקבותיה של אשתו, שנהגה להגיע לדיונים בבית המשפט, לא נראו היום.
תחילתה של פרשיית 'הרב מהצפון' כפי שכונתה בתחילה, לפני כשנתיים וחצי, כאשר נחשפה שורה ארוכה של מעשים מיניים חמורים שביצע הרב שיינברג, תוך ניצול סמכותו הרוחנית בקהילתו 'אורות האר"י' בצפת. כתבי האישום החמורים בגין מעשי אינוס, מעשי סדום, מעשים מגונים והטרדה מינית ב־12 נשים, הומרו בהליך הגישור והופחתו להרשעה בגין מעשים מגונים במרמה עם שמונה נשים מהקהילה. עורך דינו, מנחם רובינשטיין, היה מרוצה. "זה לא עונש חמור", השיב לשאלות הכתבים. "תכננו לו חליפה של שתי ספרות ויותר. התוצאה היא הישג חיובי מאוד", טען.
ימי שפוט הרבנים
הימים ימי שפוט הרבנים. הרשת סוערת בעקבות פרסום אמירותיו של הרב יוסף קלנר ממכינת עלי על יכולתן הרוחנית המוגבלת של נשים. כאלה אנחנו, מתעסקים בתפל ובכותרת שאליה נושבת הרוח, ומלבים יחד איתה את האש. אבל מהן אמירות שוביניסטיות מול הקלות הבלתי הנסבלת של עונשו של שיינברג, וצפייה בקימתו מעפר של עוף החול ברלנד הבונה סביבו בימים אלו קהילה חדשה?
"אחד הדברים שהכי כואבים לי", אומרת י', "שלא היו מספיק נשים אמיצות שנכנסו לתהליך והעידו נגדו, וצריך הרבה אומץ לעשות את זה, בלי ספק. תיארו לנו את התהליך בצורה קשה מאוד, אמרו לנו שאין דרך חזרה. אנחנו יודעים על הרבה יותר נשים שנפגעו, ולאורך שנים. אני יכולה להגיד לך שהבחורה שעזרה לנו לארגן את ההפגנה זו מישהי שהיא לא חלק מהקהילה, גרה בדרום הארץ בכלל, ולא הכרתי עד לעת האחרונה. הסיפור שלה מזעזע. איך הוא ניצל מישהי שהגיעה אליו לבקשת עזרה".
"אני מקרה קל יחסית, לכן אני יכולה להיות פה", מעידה י' על עצמה. "עזבי שיש לי את כל התסמונת של פוסט־טראומה ודרך ארוכה עד לשיקום". היא משלמת מחירים אישיים על החוזק והחוסן שלה. "ההורים שלי לא יודעים בכלל". אני שואלת מדוע היא מסתירה זאת מהם, וי' משיבה: "אומרים לי במשפחה 'וואי, את כזאת חזקה, בטוח לא נפגעת'. יש לי חברות שאמרו לי 'לך זה בטוח לא קרה, הוא לא יעז להתעסק איתך'. אבל זה מתעתע. מציירים את הנשים שנפלו בפח שלו כילדות קטנות, אבל אלה נשים חזקות, חכמות. הוא ידע לשחק על הפחדים הכי כמוסים של כל אחת מאיתנו. אצלי, תוך כדי ההטרדה, הוא עשה שימוש במקום מאוד מפחיד אצלי. הוא ידע על בעיה רפואית שהייתה קיימת במשפחתי, ושיחק על הפחד הכי עמוק שלי".
י' נאבקה להישאר בהסדר הטיעון אף שהמקרה שלה לא כלל מגע ונחשב כדבריה לאחד המקרים הקלים, אבל הוא מחזק את הדפוס שבו נהג שיינברג בנשות קהילתו. "תראי מה זה", היא אומרת. "חיפשנו קדושה, ומצאנו את אבי אבות הטומאה". אנחנו מנערות את בגדינו, קמות מהאבנים שעליהן ישבנו ונפרדות לשלום. אבנים אחרות יושבות על הלב שלי עכשיו.
חשדהו וכבדהו
מ', אחת הנפגעות, מחזקת את דבריה של י' בריאיון טלפוני. "קשה לי להבין בעצמי איך הגעתי למקום הזה. אני לא פראיירית, אבל הוא בן אדם מאוד מתוחכם. הוא ידע למדר אותנו זו מזו ויצר תלות בו. הוא לא אהב למשל שמתפתחת בקהילה עזרה הדדית או ערבי נשים, כי פחד שנתחזק כקהילה בלי שהוא מתווך. הוא ידע להפריד בין נשים לבעליהן, וניצל באכזריות את החולשות שלנו".
גם מ' מתארת נקודת משבר וקושי אישי, ששיינברג עשה עליה סיבוב. "הוא אמר שהוא יכול לעזור, ומבחינתי זה היה מדהים, ממש קרש הצלה. זה לא נותן לי מנוחה עד היום. שנתיים וחצי אני בטיפול, ועדיין אוכלת את עצמי: איך לא שמתי לב? יש מלא תשובות שאני יכולה לדקלם, אבל זה עדיין מאכזב. בסוף כל אדם אחראי לשמור על עצמו, ואני האדם הראשון בעולם שצריך לשמור על עצמי, ולא הצלחתי לעשות את זה. אכזבתי את עצמי". "כואב הלב לשמוע את זה", אני אומרת לה, והיא מסרבת לעשות לעצמה הנחות: "נכון, אבל זו האמת".
בשל המגבלות המשפטיות, תיאוריהן של מ' וי' מובאים כאן בקווים כלליים וחלקיים מאוד. גם זה חלק מהקושי, כפי שאומרת מ': "אני מותשת מהניסיון להסביר את הסיפור שלנו לציבור, כשידינו כבולות ואנחנו לא יכולות לחשוף את כל הקלפים בשל חוקי החיסיון על העדויות. לכי תסבירי את עצמך ומה בדיוק הלך שם. גם עכשיו כשאני מדברת איתך אני מרגישה את עוצמת הפרדוקס, וזה עולה שוב ושוב כשאני קוראת כל מיני תגובות נבזיות ברשת".
על פי הדין הפלילי בישראל, המדינה היא שתובעת את שיינברג. אופי הדיונים, שהתנהלו בדלתיים סגורות, גרם לכך שהנשים הנפגעות אינן יודעות את פרטי המעשים שבוצעו בחברותיהן לקהילה. "זה נועד להגן עלינו, אבל אנחנו כלואות בתוך זה", קובלת מ'. "גם לפרקליטה שנלחמה עלינו בצורה מטורפת יש המון מוגבלות מולי. היא יכולה לדבר איתי ממש נקודתית. אני אמורה להרגיש שהמדינה מגנה עליי, אבל זו לא התחושה שלי. אני עומדת בבית המשפט, נותנת כל מה שיש לי, ובסוף חותמים על הסדר טיעון שאני מתנגדת אליו בתוקף וכמוני עוד חמש נשים מתוך השמונה. אני תובעת גם אזרחית, אבל גם הכוחות שלי עכשיו לתביעה הזאת הולכים ואוזלים.
"מאז ששמענו על הסדר הטיעון הבנו לאן זה הולך ולא ציפינו למשהו טוב יותר, אבל עכשיו זה מעליב וכואב מחדש. אנחנו חושבות שמדינת ישראל מקלה מאוד עם עברייני מין, והוכיחה שוב שהיא מערכת שלא מוציאה צדק ואמת אלא רוצה לעשות סדר ולסגור דברים כמה שיותר מהר, גם על חשבון הקורבנות. ברגע שהסדר הטיעון נסגר, הבנו לאן זה הולך. הזוי שבעוד שנתיים אדם כזה יסתובב חופשי במדינת ישראל (לאחר ניכוי שליש וקיזוז שנות המעצר מאז התפוצצות הפרשה; ב"ק). אחרי כל הסאגה הזו, אנחנו יוצאות בתחושה קשה – בשביל מה עברנו את כל זה?"
מ' ובעלה עזבו את צפת לאחר שהתפוצצה הפרשה, וביקשו להתגורר באחד מיישובי יו"ש. היא הבינה שהיישוב מנסה לברר עליה אם היא אחת מנפגעות שיינברג, ולמנוע את קבלתם אם יתברר שכך הדבר. "הם התקשרו לאחת הממליצות שרשמנו, והיא הצליחה להתחמק. זה מרתיח אותי, אין להם שום זכות לנסות לברר דבר כזה. נניח שהוטרדתי מינית – בגלל זה אני לא יכולה לגור ביישוב שאני רוצה? עזבי שזה מגוחך, כי כל אישה שלישית עוברת הטרדה מינית". "אם זה יהיה סַנָּן, רק גברים יתקבלו ליישובים הדתיים", אני אומרת, ואנחנו חצי צוחקות חצי בוכות. "עורכת הדין שלי שאלה אותי אם אני רוצה לתבוע את היישוב, אבל זה ממש לא מה שחסר לי עכשיו", ממשיכה מ'. "אפשר להבין את זה, לא?"
בדרך חזרה לירושלים אני מתקשה להאזין למוזיקה או לשמוע את הספר שהורדתי ב'אייקאסט'. הכול תפל, הכול מיותר, הכול סתמי. הנסיעה מתארכת. הדרך נפקחת לאורך כביש שש הטובל בירוק עז. אני חושבת על המילים שאמרה לי ש' ממש בסיום. "כבר אין בנו אמונת חכמים. אני לא יכולה לסמוך על אף אחד. אם גדלנו על 'כבדהו וחשדהו', היום הסדר התהפך, קודם כול 'חשדהו', רק אחר כך 'כבדהו'. ככה אני מגדלת את הילדים שלי. אין לנו ברירה אחרת".
