זו הייתה הפגנה סוערת, יצרית, יוצאת דופן, שנעה לכל אורכה בין קטבים: בין שירים שמחים ועליצות מתפרצת לכעס וזעם שהתפרקו בזעקות וקריאות רמות. בין שמירה על ממלכתיות כיאה למפגיני מפלגת שלטון לשלטים ואמירות כמעט בלתי נתפסות שהשורש ב.ג.ד מככבות בהם.
בשעה שמונה וחצי החליטו המארגנים לדבוק במספר עשרת אלפים. מבחינתם זהו מספר שסימל ניצחון, אבל בין אם היו שם עשרה ריבוא ויותר ובין אם הרבה פחות, תומכי נתניהו הצליחו ללא ספק לייצר לעצמם תמונה מוצלחת. הבחירה מראש בכיכר מוזיאון תל אביב לאמנות הקטנה, בשילוב מערך הסעות מאורגן של הליכוד, הכתיב כמעט מראש הפגנה שתיראה עולה על גדותיה מרוב אדם. היציאה מאזור הבמה לכיוון רחוב שאול המלך הייתה מסע לא פשוט שלקח כמה דקות טובות, וזה סימן טוב מבחינת מארגני ההפגנה.
על הבמה עלו ובאו הכוכבים המוכרים: ח״כ מיקי זוהר, השרה מירי רגב (שתפסה את תפקיד המבוגר האחראי וקראה להוריד שלטים שפוגעים במסר הכללי ומבאישים את ריחה של ההפגנה, אבל לא פירטה באילו שלטים בדיוק מדובר), יורם שפטל, ארז תדמור וגלית דיסטל אטבריאן. נציגי הציונות הדתית הבכירים היו ראש מועצת קדומים לשעבר דניאלה וייס והרב יגאל לווינשטיין ממכינת עלי.
נושא השתתפות הציונות הדתית בהפגנות הימין האחרונות בעד נתניהו בהחלט קיבל הערב טוויסט מעניין לא רק בגלל נוכחותם של בכירים מהמגזר, אלא בעקבות נוכחות מוגברת וניכרת לעין של כיפות סרוגות בקהל, לצד הקהל הליכודי המוכר.
באוטובוס שהביא אותנו להפגנה – כמה סמלי, מכיכר גורן בפתח תקווה – הורה לנוסעיו להגיע אליו בחזרה בתשע וחצי. זה כמובן קרה מאוחר הרבה יותר. כי כאמור, זו לא הייתה עוד הפגנה.
כוכבי ההפגנה, מלבד נתניהו כמובן, היו אנשי שלטון החוק. אבל הפעם זה היה מאוד אישי ומוכתב מלמעלה. שלטים מודפסים ומעוצבים היטב הפנו אצבע מאשימה ברורה מאין כמוה לעבר שי ניצן (לחקירה) וליאת בן ארי (למעצר).
שמו של אביחי מנדלבליט דווקא נפקד מהשלטים הללו, אבל בהחלט הופיע בנאומים. מהשלטים שחולקו לבאי ההפגנה ומהטקסטים שיצאו מפי הדוברים השונים אי אפשר היה להבין אחרת: נתניהו ואנשיו עומדים להסתער ציבורית על מי שלדעתם עומד לגנוב ממנו את השלטון, ובלי כפפות. השאלה היחידה היא האם מבחינת הליכודניקים עצמם מדובר בהפגנה אחרונה, בהוצאת קיטור משמעותית לפני הרמת ידיים, או שמא רק במערכה הראשונה. במקרה כזה, כדאי שהמארגנים ינמיכו את הלהבות האישיות.
