שוקולד מריר: הצד האפל של הממתקים שאתם אוכלים

חמישה ילדים מניפים מצ'טות בחוות קקאו, מתקדמים באיטיות לעבר הסבך המיוער בצפיפות. פניהם חסרות הבעה, כמעט ריקות. הם בקושי מדברים. תנופת הלהבים כשהם חותכים עשב גבוה, והרעש המתכתי כאשר הם פוגעים במשהו קשה יותר, הם הקולות היחידים שנשמעים באוויר הדומם.

כל אחד מהילדים הללו חצה את הגבול לפני חודשים או שנים, מהמדינה המערב־אפריקנית הענייה בורקינה־פאסו. הם עלו על אוטובוס ונסעו הרחק מביתם ומהוריהם לחוף־השנהב, שבה הוקמו בתוך היער מאות אלפי חוות קטנות. החוות, מקור חשוב ביותר לקקאו בעולם, משמשות רקע לתופעה נרחבת של עבודת ילדים, שחברות השוקולד הגדולות בעולם הבטיחו שיחסלו לפני כמעט עשרים שנה.

"בן כמה אתה?" שואל כתב הוושינגטון פוסט את אחד הילדים שנראה מבוגר יותר.

"תשע־עשרה", לוחש אבו טראורה. על פי חוקי חוף־השנהב, גיל כזה יעשה את עבודתו לחוקית. אך בעודו מדבר הוא מפנה מבטים מפוחדים לעבר החוואי שמפקח על עבודתו ממרחק כמה צעדים. כאשר דעתו של החוואי מוסחת, אבו מתכופף וכותב באצבעו מספר אחר על החול האפור: 15.

מועדי הביקורות בחוות ידועים מראש, והן מתקיימות בפחות מעשירית מהן. "כאשר המפקחים הגיעו הילדים הובלו מהשדות, והחקלאים הכחישו שהם־אי פעם היו שם"

ואז, כדי לוודא שהוא הובן נכון, הוא מסמן 15 באצבעות שתי ידיו. בהמשך הוא אומר שהוא עובד בחוות הקקאו של חוף־השנהב מאז היה בן עשר. הילדים האחרים שאיתו צעירים גם הם. לדבריו, אחד מהם בן 15, שניים בני 14, ואחד בן 13.
אבו אומר שהגב שלו כואב ושהוא רעב. "באתי לכאן כדי ללכת לבית הספר. לא הייתי בבית ספר כבר חמש שנים".

חפש את היצרן

חברות השוקולד הבינלאומיות לא עמדו בתאריכי היעד למיגור עבודת הילדים משרשרת האספקה שלהן. לא ב־2005, לא ב־2008, ולא ב־2010. בשנה הבאה, 2020, הם עומדים מול תאריך יעד נוסף, וגורמים בתעשייה רומזים שגם הפעם המציאות לא תשתנה. המשמעות היא שכל חטיף שוקולד שנקנה בארה"ב הוא בסבירות גבוהה תוצר של עבודת ילדים.

כשני שלישים מאספקת הקקאו הבינלאומית מקורם במערב אפריקה, שם, על פי דו"ח של משרד העבודה האמריקני משנת 2015, יותר משני מיליון ילדים עוסקים בעבודות מסוכנות באזורי הגידול.

כאשר נשאלו על כך בחודשים האחרונים, נציגי החברות המוכרות ביותר – הרשי, מארס ונסטלה – לא היו יכולים להבטיח שיש אפילו מוצר שוקולד אחד שלא הופק באמצעות עבודת ילדים. "אני לא עומד לטעון טענה כזו", אמר בכיר באחת החברות הגדולות.

אחת הסיבות לכך היא שכמעט עשרים שנים אחרי שהבטיחו למגר את השימוש בעבודת ילדים, חברות השוקולד עדיין אינן מסוגלות לזהות את החוות שמהן הקקאו מגיע, וּודאי שלא לדעת אם ילדים השתתפו בתהליך הפקתו. מארס, שמייצרת מוצרים כמו M&M’s, יכולה לאתר רק 24 אחוזים מהחוות שמייצרות את הקקאו שהיא משתמשת בו. הרשי, יצרנית 'Kisses' ו'Reese's', מזהה פחות מחצי. נסטלה יכולה להתחקות אחר 49 אחוזים מאספקת הקקאו הבינלאומית שלה.

עם צמיחתה של הכלכלה הגלובלית הורגלו תושבי המערב לדיווחים על ניצול תעסוקתי וסביבתי במקומות רחוקים. אך לדברי מומחים, מעטות התעשיות שבהן הראיות לדרכי ייצור שנויות במחלוקת מובהקות כל־כך, התחייבות התעשייה לשינוי שאפתנית כל־כך, והפרת ההבטחות הללו ברורה כל־כך.

הבטחותיה של התעשייה החלו ב־2001, כאשר תחת לחץ של הקונגרס האמריקני חתמו ראשי חלק מהחברות הגדולות בעולם על התחייבות למגר את "הצורות הגרועות ביותר של עבודת ילדים" מספקיות הקקאו שלהם במערב אפריקה. החברות הסכימו להשלים את המהלך בתוך ארבע שנים.

כדי להצליח בכך, החברות היו צריכות לגבור על כוחות כלכליים חזקים שמושכים ילדים לעבודת פרך באחד המקומות העניים בעולם. בנוסף, היה עליהן לפתח מערכת תעודות שתבטיח לצרכנים שמקורן של שקית M&M’s או חטיף 'Reese's' איננו במצ'טה המונפת של ילד כמו אבו. אולם מאז, תעשיית השוקולד הנמיכה את שאיפותיה. בעוד ההבטחה המקורית קראה לחיסול מוחלט של עבודת הילדים בשדות הקקאו של מערב אפריקה עד 2005, היעד לשנה הבאה הוא הפחתה של 70 אחוזים.

טימותי מקוי, סגן נשיא 'קרן הקקאו העולמית', קבוצת סחר שמושבה בוושינגטון, אמר שכאשר התעשייה חתמה על ההסכם ב־2001, "לא הובן כראוי סדר הגודל האמיתי של עבודת ילדים בשרשרת אספקת הקקאו, וכך גם השאלה כיצד יש לטפל בתופעה".

"אין כסף בבורקינה־פאסו", אמר כרים, שהגיע לכאן בגיל 12, "באנו לאסוף כסף לאוכל". פעם, אמר בגאווה, הצליח לשלוח הביתה 34 דולר

גורמים בתעשייה מדגישים שעל פי ההצהרה שניתנה למחוקקים, גם ממשלות וארגוני עובדים במערב אפריקה היו אמורים להשתתף במיגור עבודת הילדים. לדברי מקוי, כיום החברות "עושות צעדים משמעותיים" ובהם בניית בתי ספר, תמיכה בקואופרטיבים חקלאיים וייעוץ לחקלאים בנוגע לשיטות יעילות יותר להפקת קקאו.

חלק מהחברות הבינלאומיות הגדולות שחתמו על ההתחייבות – הרשי, מארס ונסטלה – הצהירו שהן נוקטות צעדים כדי להפחית את תלותן בעבודת ילדים. חברות אחרות שלא חתמו, בהן מונדלז וגודייבה, נקטו אף הן צעדים כאלו. אולם גם הן לא הסכימו להתחייב שכל מוצריהן אכן נקיים מעבודת ילדים כלשהי.

בסך הכול, התעשייה, שרווחיה מגיעים לכ־103 מיליארד דולר בשנה, השקיעה בנושא כ־150 מיליון דולר במהלך 18 השנים האחרונות. על פי מקורות בתעשייה ומסמכים שהגיעו לידינו, כבר כאשר הבטיחו בתחילה להיפטר מעבודת ילדים, לא היה לחברות השוקולד מושג של ממש כיצד לעשות זאת. מבקרי התעשייה טוענים כי החברות גילו חוסר החלטיות ולא העמידו לטובת המטרה הזו את המשאבים הדרושים.

"סוג של עבדות"

המאמץ הבולט ביותר שלהן – קניית קקאו שסומן ככשר מבחינה אתית על ידי ארגונים העוסקים בכך כמו Fairtrade ו־Rainforest Alliance – התגלה כיעיל פחות מהמצופה, בשל היעדר אכיפה של חוקי עבודת ילדים. בדרך כלל, פקחים מטעם ארגונים כאלה מחויבים לבקר בפחות מעשרה אחוזים מחוות הקקאו.

"החברות תמיד עשו רק את המעט שהן חייבות, כדי שאם תהיה תשומת לב כלשהי מצד התקשורת, הן יוכלו להגיד 'תראו, חבר'ה, הנה מה שאנחנו עושות'", אמר אנטואן פאונטיין, נגיד קבוצת Voice Network, שמטרתה לשים קץ לעבודת הילדים בתעשיית הקקאו. "זה תמיד היה ועודנו מעט מדי ומאוחר מדי".

"טרם הכחדנו את עבודת הילדים משום שאיש לא באמת אולץ לעשות זאת", הוסיף פאונטיין. "מה היו ההשלכות של אי־העמידה ביעדים? כמה פעמים קנסו את החברות הללו? כמה אנשים הלכו לכלא? אף אחד. אפס השלכות".

על פי נתוני משרד העבודה האמריקני, חלק הארי של שני מיליון הילדים העובדים בתעשיית הקקאו גרים בחוות של הוריהם, ועושים עבודות מסוכנות: מניפים מצ'טות, נושאים משאות כבדים ומרססים חומרי הדברה. הרשויות הבינלאומיות מחשיבות מעשים אלו כ"צורות הגרועות ביותר של עבודת ילדים".

מספר קטן יותר, אלו שעובדים במדינות סמוכות, נקלעים למצבים הקשים ביותר. במהלך סיור באזורי גידול הקקאו בחוף־השנהב בחודש מרץ, שוחחו עיתונאים של הוושינגטון פוסט עם 12 ילדים שלדבריהם הגיעו מבורקינה־פאסו, בלי ליווי הורים, כדי לעבוד בחוות קקאו. הגילים שסיפקו תאמו את המראה שלהם, אך העיתונאים לא היו יכולים לאמת את תאריכי הלידה שלהם. באזורים נרחבים בבורקינה־פאסו עד 40 אחוז מהלידות אינן נרשמות במאגרים רשמיים, וילדים רבים נטולי תעודות זיהוי.

אפשר היה לבקר בחוות בקלות מכיוון שרובן אינן מגודרות, אך לעיתים קרובות אנשים לא ששו לדבר על עבודת ילדים, הידועה כבלתי־חוקית ושבאופן רשמי הממשלה מתנגדת לה. כשנשאל על היקף הילדים המהגרים העובדים בחווֹת הקקאו בחוף־השנהב, החקלאי המפקח על אבו והנערים האחרים ציין את זרם האוטובוסים הקבוע המביא אנשים מבורקינה־פאסו לאזור. כתבי הוושינגטון פוסט צפו גם הם באותם אוטובוסים. "הם באים בכמויות", אמר החקלאי, שביקש שלא ישתמשו בשמו מכיוון שאינו רוצה למשוך תשומת לב מצד הרשויות. "הם אלה שעושים את העבודה".

החקלאי אמר שהוא משלם ל"גראן פטרון" – "הבוס הגדול" שמנהל את הנערים – קצת פחות מתשעה דולרים לילד לשבוע עבודה. הוא בתורו משלם לכל אחד מהנערים כמחצית מהסכום. החקלאי רואה את ההתייחסות לנערים כלא הוגנת, אך הוא שכר אותם בכל זאת מכיוון שהוא זקוק לעזרה. המחיר הנמוך של הקקאו מקשה על כולם.

"אני מודה שזהו סוג של עבדות", אמר החקלאי. "הם עדיין ילדים, ויש להם זכות לקבל חינוך. אבל הם מביאים אותם הנה לעבודה, והבוס הוא שלוקח את הכסף".

ארץ ההזדמנויות של אפריקה

מה שהופך את חיסול עבודת הילדים למשימה כה קשה, הוא ששורשיה נעוצים לרוב בעוני.

משק קקאו טיפוסי בחוף־השנהב הוא קטן – פחות מ־40 דונם – וההכנסה השנתית של החקלאי עומדת על כ־1,900 דולר. כך לפי מחקר של חברת Fairtrade, אחת הקבוצות המנפיקות תווית שאמורה להבטיח שיטות ייצור אתיות. סכום זה נמצא הרבה מתחת לרמה שהבנק העולמי מגדיר כעוני. לכ־60 אחוז מהאוכלוסייה הכפרית במדינה אין גישה לחשמל, ועל פי אונסק"ו, שיעור ידיעת קרוא וכתוב בחוף־השנהב מגיע לכ־44 אחוזים בלבד.

"החברות עשו רק את המעט שהן חייבות. מה היו ההשלכות של אי־עמידה ביעד? כמה פעמים קנסו אותן? כמה אנשים הלכו לכלא? אף אחד"

כשהשכר כה נמוך, הורים בחוף־השנהב אינם יכולים בדרך כלל להרשות לעצמם את העלויות של שליחת ילדיהם לבית הספר. במקום זאת הם משתמשים בהם בחווה. מלבדם מתקיים כאמור זרם קבוע של הגירת ילדים, המובאים לחוף־השנהב על ידי אנשים שאינם הוריהם. לפחות 16 אלף ילדים, ואולי עוד רבים אחרים, מאולצים לעבוד בחוות הקקאו במערב אפריקה בידי אנשים שאינם הוריהם, כך על פי הערכות סקר שבוצע בשנת 2018 בראשות חוקרת מאוניברסיטת טוליין.

"יש הוכחות שזה קורה, ושזה קורה בהיקף גדול", אמרה אלקה דה־בוהר, מרצה עמיתה וחוקרת ראשית במחקר, שנעשה בשיתוף עם קרן Walk Free, קבוצה הפועלת לסיום עבודות כפייה, ובמימון קרן Stichting de Chocolonely.

הגירת הילדים היא חלק מגל רחב של אנשים שנכנסים לחוף־השנהב מבורקינה־פאסו וממאלי. לפי נתוני האו"ם, בחוף־השנהב חיים 1.3 מיליון מהגרים מבורקינה־פאסו ועוד 360 אלף ממאלי. שלוש המדינות חולקות ביניהן הסכם גבולות פתוחים.

עם הגעתם לאזורי גידול הקקאו של חוף־השנהב, הילדים מספקים מענה לביקוש לעבודות כפיים מפרכות בחוות הקקאו, ונשארים בהן כל השנה. יש שטחים לברא, בדרך כלל בעזרת מצ'טות; ריסוס חומרי הדברה; ועוד עבודות מצ'טה לאיסוף תרמילי הקקאו ופיצוחם. לבסוף, העבודה כוללת נשיאת שקי קקאו שעשויים לשקול כ־35 קילוגרמים ואף יותר.

לדברי מקוי, דובר התעשייה, "חוף־השנהב נראית כבר תקופה ארוכה כארץ ההזדמנויות בחלק הזה של העולם. נדידה מהסוג הזה קשורה לתופעה רחבה יותר שאינה ספציפית לקקאו ואינה ספציפית לחוף־השנהב, אלא מתייחסת לאנשים המחפשים הזדמנות טובה יותר, ומתרחשת בכל העולם".

הנסיעה מאביג'אן, הבירה בפועל של חוף־השנהב, לכפר בונון נמשכת חמש שעות, לאורך כבישים של שני נתיבים המשובצים מהמורות בגודל בריכה. משולי הכפר מובילים שבילים אל היערות שמסביב, שם יצרו החקלאים חורשות עצי קקאו.

באחד הימים של חודש מרץ עבדה באזור מסוים ביער קבוצה אחרת של נערים עם מצ'טות. כל אחד מהם אמר שהגיע מבורקינה־פאסו לעבוד בחוות הקקאו של חוף־השנהב.

כמו נערים במקומות אחרים, הנערים ליד בונון – אבו אודרגו, בן 15; כרים בקרי, 16; ואבו דנמונה אודרגו, 13 – לבשו בגדי ספורט צבעוניים וממותגים. אבל הם ישנים בבקתות ביער, מבלים את ימיהם בעבודות כפיים קשות, לא לומדים בבית הספר ולא רואים את משפחותיהם. חולצת האדידס הצהובה של כרים הייתה מרוחה בעפר. כשאחד הנערים חולה, הם חוסכים כסף לתרופות.

הטמפרטורה באותו יום טיפוסי בחודש מרץ הגיעה ל־30 מעלות ויותר, והנערים חלקו מים שדלו מאגם סמוך. הנוזל היה לבן, כמו חלב. הם אמרו שבאו לחפש חיים טובים יותר, ומקבלים כ־85 סנט ליום.

"אין כסף בבורקינה־פאסו", אמר כרים, שלדבריו הגיע לכאן לפני ארבע שנים, כשהיה בן 12. "אנחנו סובלים שם הרבה כדי להשיג קצת כסף. באנו לפה כדי לאסוף מספיק כסף לאוכל". פעם אחת, אמר בגאווה, הוא הצליח לשלוח קצת כסף הביתה: 34 דולר. הוא רוצה להישאר בחוף־השנהב כדי להרוויח יותר כסף.

הקודר מבין השלושה היה אבו דנמונה. הוא חבש כובע מצחייה של ספיידרמן, וחייך רק לעיתים רחוקות. הוא הגיע לפני שנתיים, כשהיה בן 11. הוא ענה על שאלות לסירוגין, לפעמים בהה למרחק, ואמר שהיה רוצה לראות את הוריו כי "עבר הרבה זמן".

"כן, זה קצת קשה", סיפר על חייו בחוות הקקאו. "אנחנו רעבים, ומרוויחים רק מעט כסף".

סקר של אוניברסיטת טוליין משנת 2009, שהתבסס על ראיונות עם 600 מהגרים עובדי קקאו לשעבר, סיפק מבט עגום על אופיו של הסחר בילדים. סוחרים מציעים לילדים, שיכולים להיות בני פחות מעשר שנים, כסף או תמריצים ספציפיים יותר כגון אופניים, כדי שיבואו לחוף־השנהב. כמחצית מהמרואיינים אמרו שלא אפשרו להם לחזור הביתה, ויותר משני שלישים אמרו שחוו אלימות או איומים פיזיים. רובם חיפשו עבודה, וחלקם אמרו כי הכסף שהובטח להם מעולם לא שולם.
האיש שניהל את הילדים בעבור בעל החווה, שסירב למסור את שמו, הציע את נקודת המבט שלו. "הוריהם נטשו אותם", אמר, "הם באים לכאן כדי להתפרנס". ואז, מודאג כנראה מתשומת הלב שהריאיון משך מעוברי אורח, הוא ביקש מהעיתונאים של הוושינגטון פוסט לעזוב את החווה.

כישלון ידוע מראש

תשומת הלב הציבורית הבולטת והמתמשכת ביותר לנושא החלה לפני 18 שנים, בעקבות דיווחים של גופי חדשות ושל מחלקת המדינה, שקשרו שוקולד אמריקני לעבדות ילדים במערב אפריקה. "יש לנו אחריות מוסרית לא לאפשר עבדות, עבדות ילדים, במאה ה־21", אמר אז אליוט אנגל, חבר קונגרס דמוקרטי מניו־יורק.

אנגל הציע חקיקה שהייתה מייצרת מערכת תיוג פדרלית, כדי לציין אם ילדים־עבדים שימשו לגידול הקקאו. מִנהל המזון והתרופות הקציב 250 אלף דולר לפיתוח התוויות.

החוק אושר בבית הנבחרים, אך ענף השוקולד התעקש שאין צורך בהתערבות ממשלתית. "אנחנו לא צריכים חקיקה כדי לטפל בבעיה", אמרה אז סוזן סמית', שהייתה דוברת איגוד יצרני השוקולד. "אנחנו כבר פועלים בנושא".

אנגל, יחד עם הסנטור דאז טום הארקין מאייווה, בחר לנהל משא ומתן על הסכם עם חברות השוקולד. ההסכם, הידוע כיום כ"פרוטוקול הארקין־אנגל", מנע מרגולטורים פדרליים למשטר את אספקת השוקולד. אולם אותו הסכם חייב את חברות השוקולד למגר את עבודת הילדים מרשתות האספקה ​​שלהן, ולפתח וליישם "סטנדרטים של אישור ציבורי", שיעידו על כך שמוצרי הקקאו יוצרו "בלי אף אחת מהצורות הגרועות ביותר של עבודת ילדים".

הגורמים הבכירים בהרשי, מארס, נסטלה וחמש חברות שוקולד נוספות בארה"ב חתמו על ההסכם. על החברות החותמות הוטלה "אחריות ראשית" לחיסול עבודת ילדים, כך אמרו המחוקקים, אולם ממשלת חוף־השנהב, ארגוני עובדים וקבוצת צרכנים התחייבו גם הן לתמוך במהלך.בפרוטוקול נקבע גם תאריך יעד: יולי 2005.

במהלך השנים הבאות, התעשייה ניגשה לאתגר עם קבוצות עבודה, תוכניות פיילוט וניסיונות להגדיר מחדש את ההתחייבות. התעשייה הקימה את "יוזמת הקקאו הבינלאומית", שהייתה אמורה לתאם את מאמצי החברות. הן הקימו גם פאנל קצר מועד שנקרא "קבוצת העבודה לאימות". במערב אפריקה, התעשייה תמכה בתוכניות ניסיונית למעקב אחר עבודת ילדים. אך אפילו גורמים בתוך החברות הללו מודים כי המאמצים האלה נועדו לכישלון.

פיטר מקאליסטר, שהוביל את יוזמת הקקאו הבינלאומית בשנים 2003־2010, אמר שהחברות היו "נואשות" להימנע מחקיקה והבטיחו יותר ממה שיכלו לספק. "האם היה סיכוי למגר עבודת ילדים עד 2005? לא, לחלוטין לא", אמר מקאליסטר. "הן הכשילו את עצמן בהצבת תאריך הקסמים הזה. אחד המנהלים אמר לי אז, 'היינו חותמים גם על הסכם למניעת הפצת נשק גרעיני'".

עם זאת, הענף יצר את הרושם שהוא מתקדם. בפברואר 2005 אמרה סמית', מאיגוד יצרני השוקולד, למראיין בערוץ הרדיו NPR כי הם יעמדו ביעד שנקבע: "עמדנו בכל מועד שנקבע בפרוטוקול ההסכם, ונמשיך לעשות זאת. אנו מבצעים בדיקות רחבות היקף של מערכת הניטור ומערכת האימות העצמאית".

אך כפי שציינו אנגל ואחרים באותה עת, החברות לא היו קרובות לעמוד ביעד, שהיה ארבעה חודשים בלבד לאחר אותה אמירה. עוד לא התחילה העבודה על תוויות לצרכנים; לא הייתה מערכת אימות ברורה; הצורות הגרועות ביותר של עבודת ילדים טרם הוכחדו.

זמן קצר לאחר חלוף המועד האחרון, התעשייה ביקשה לשחזר את המשמעות של סעיף מפתח בהסכם. בשנת 2007, גורמים בתעשייה טענו שפירוש המונח "סטנדרטים של אישור ציבורי" שהובטחו, לא היה יצירת תוויות המעידות כי חטיף השוקולד נקי מעבודת ילדים, כפי שחשבו השותפים למשא ומתן.

"כולם בחדר ההוא הבינו שאנחנו שם כדי ליצור דרישה לתיוג מוצרים", אמר ג'יי ויליאם גולד, הממונה על המו"מ מטעם הארקין. "דיברנו על תוויות צרכניות על שוקולד. מי שחושב שהשפה בהארקין־אנגל פירושה משהו אחר מלבד תיוג למען צרכנים, עוסק באשליה עצמית צינית". במקום זאת, טענו בענף, משמעות ההסכם היא שהחברות יפיקו נתונים סטטיסטיים על "תנאי העבודה המערב־אפריקניים" ועל ההיקף של עבודת ילדים במערב אפריקה.

בשנת 2011, עשור לאחר חתימת ההסכם, העלו גורמים בתעשייה כי ההסכם רתם את החברות למשימה בלתי־אפשרית. "למעשה, הענף לא מכיר כל מערכת אישורים שיכולה כיום, או בטווח הקרוב, להבטיח היעדר עבודת ילדים בייצור קקאו במערב אפריקה", נאמר במכתב משנת 2011, מטעם קבוצה בתעשייה שייצגה את הרשי, מארס, נסטלה וחברות אחרות, לחוקרים מטעם משרד העבודה האמריקני. "לא הייתה, ואין כיום, מפת דרכים ליישום הפרוטוקול", נכתב. "התעשייה יישמה בתום לב את ההסכם הזה, תוך הכרה בכמה כישלונות".

תווית חסרת כיסוי

בשעה שהתעשייה נאבקה לייצר מערכת משלה לפיקוח על עבודת ילדים, היא פנתה יותר ויותר לצדדים שלישיים במטרה להתמודד עם הבעיה. שלוש עמותות – Fairtrade ,Utz ו־Rainforest Alliance – מספקות תוויות למוצרים שיוצרו על פי הסטנדרטים האתיים שלהן, הכוללים איסור על עבודת ילדים.

במהלך העשור האחרון, חברות השוקולד התחייבו לרכוש כמויות גדולות יותר של קקאו שאושר על ידי אחת משלוש הקבוצות הללו. מארס מדווחת כי קנתה כמחצית מהקקאו שלה ממקורות מוסמכים; הרשי מדווחת על 80 אחוזים. בתמורה לעמידה בתקנים האתיים, החקלאים מקבלים עשרה אחוזים יותר בעבור הקקאו שהם מוכרים.

עם זאת, חלק מהחברות מכירות בכך שאישורים מעין אלה אינם מספיקים למיגור התופעה של עבודת ילדים. הבדיקות בחוות מזדמנות וקל מאוד להתחמק מהן, שאפילו חברות שוקולד שהשתמשו בתוויות מאשרות שהן לא ממגרות את עבודת הילדים.

על פי הקבוצות, מועדי הביקורות בחוות בדרך כלל ידועים מראש, והן מתקיימות בפחות מעשירית מהחוות בכל שנה. "במילים פשוטות, כאשר המפקחים הגיעו הילדים הובלו מהשדות, וכאשר נשאלו על כך, החקלאים הכחישו שהם אי פעם היו שם", נכתב בדו"ח של נסטלה משנת 2017. "הבדיקות לא מספיקות", הודה ג'ון אמנט, סגן הנשיא הבינלאומי במחלקת הקקאו של מארס, לסוכנות הידיעות רויטרס בשנה שעברה. או כפי שניסחה זאת קבוצת התעשייה המייצגת את מארס והרשי, במכתב שנשלח לחוקרים בשנת 2011: "בהתחשב בהיעדר פיקוח ברמת החווה, אף לא אחת משלוש 'מאשרות המוצר' הגדולות טענה כי הן ערבות לשיטות העבודה".

נציגי הקבוצות המעניקות את האישורים מכירים בכך שהתוויות שלהן הן כלים לא מושלמים למיגור עבודת ילדים, וכי הן עובדות לשיפור שיטותיהן. "עבודת ילדים בתעשיית הקקאו תמשיך להיות נושא במאבק, כל עוד אנו ממשיכים לשלם לחקלאים חלק קטן מהעלות של ייצור בר־קיימא… הארגון שלנו הוא לא פתרון מושלם", אמר בריאן לו, מנכ"ל Fairtrade America. עם זאת, לדבריו, המחירים הגבוהים יותר לקקאו מאושר, ומאמציה של הקבוצה לארגן קואופרטיבים חקלאיים, הם צעדים לטיפול בשורש הבעיה: עוני.

בעוד רוב חברות השוקולד הגדולות מבקשות לקנות לפחות מעט קקאו "מאושר", הרשי עשתה בעניין הזה יותר מכולן. החברה "תקנה קקאו מאושר בעבור כל מוצרי השוקולד העולמיים שלה עד 2020, ותאיץ את תוכניות הסיוע שלה למיגור עבודת ילדים באזורי הקקאו במערב אפריקה", הודיעה הרשי בהודעה לתקשורת בשנת 2012.

ליי הורנר, סמנכ"לית התקשורת העסקית של הרשי, אמרה כי מאמצי החברה אינם מסתמכים על האישורים בלבד. החברה רואה בהם "אחד משלל כלים ואסטרטגיות שיש להשתמש בהם. ללא תמיכת הממשלות המקומיות, המאמצים השונים לא יישאו פרי".

רוצים להישאר

באחד מימי חודש מרץ הכין אמדו סוואדוגו, בן 18, חלקת יער לחוות קקאו ליד הכפר בלולקין, על גבול ליבריה. לדבריו הוא גר בבורקינה־פאסו, וכשהיה בן 16 הגיע לחוף־השנהב אחרי ש"אבא שלי ביקש ממני לבוא לחפש כאן כסף".

כמו אחרים כאן, הוא אמר שמקובל שילדי בורקינה־פאסו יבואו עם סוחרים לעבוד בחוף־השנהב, וכי ההסדרים הכספיים ידועים. לדבריו, ישנם בערך 30 צעירים בני ארצו שעובדים באזור בלולקין. תשלומי הסוחרים להורים היו תלויים בגיל הילד. בעבור ילד בן 15, אמר, ישולמו להורים כ־250 דולר. ברגע שהם בחוות הקקאו בחוף־השנהב, הנערים מרוויחים מעט כסף, בדרך כלל פחות מדולר ליום, אמר סוואדוגו. כל מה שתיאר איננו חוקי על פי חוקי המדינה.

גם חוף־השנהב חתמה על עסקת הארקין־אנגל, וחוקקה חוקים בשנת 2010 וב־2016 המגדירים את עבודת הילדים וקובעים עונשים על השימוש בה. הוועדה הממשלתית של חוף־השנהב המטפלת בנושא עבודת ילדים אמרה גם כי נקטה אמצעים אחדים למניעה: היא בנתה בתי ספר באזורים כפריים, ונאבקה באנשים העוסקים בסחר בילדים.

אבל עבודת ילדים וסחר בילדים פרחו בכל זאת, בגלל אי־יכולתה של המדינה לאכוף את חוקיה שלה. כפי שציינו גורמים במשרד החוץ האמריקני בדו"ח משנת 2018, היחידה המשטרתית העיקרית למיגור סחר בילדים ממוקמת בבירת המדינה, אביג'אן, המרוחקת כמה שעות מאזורי גידול הקקאו, ותקציבה הוא כ־5,000 דולר לשנה. סכום זה, נכתב בדו"ח מחלקת המדינה, "אינו מספיק כלל".

בהצהרה לוושינגטון פוסט, הודיעה הוועדה נגד סחר בילדים ועבודות ילדים בחוף־השנהב כי 5,000 דולר לשנה אינם מספיקים, וכי "הממשלה חייבת להשקיע יותר בתחום הזה". המדינה התמודדה גם עם התפרצויות של מלחמות אזרחים בשנים 2002 ו־2011.

מה שהופך את העניינים למורכבים יותר הוא העובדה שחלק מהמהגרים הצעירים, שבמבחינה חוקית הם קורבנות עבודת ילדים, אומרים שהם רוצים להישאר. בזמן שפינה חלקת יער משלו לחוות קקאו אמר סוואדוגו שהוא מוכן להישאר בחוף־השנהב, אף שהגיע רק לפני שנתיים. על אדמתו בנה סוואדוגו מחסה קטן שעשוי מענפים, גדול דיו כדי שאדם אחד יישן בו. היו לו כמה קערות מתכת חבוטות וקצת שמן, שבו ישתמש לטיגון בננות שנקטפו לארוחת הצהריים.

"עוד לא הרווחתי הרבה כסף", אמר. "אבל כאן הרווחתי קצת כסף".

מחיר התענוג

לאחר החמצת היעד שנקבע לשנת 2010, קבעה התעשייה מטרה שאפתנית פחות: הפחתה של 70 אחוז בעבודת ילדים, עד 2020. בענף רומזים שגם את היעד הזה לא יצליחו כנראה להשיג, ועדיין אין תוכנית לתוויות צרכניות.

במהלך השנים שחלפו מאז חתמו על ההסכם עם חברות השוקולד, פרסמו הארקין ואנגל הצהרות שלעיתים תמכו בגישה המתפתחת של הענף, ולעיתים הציגו את תקוותיהם לשיפור נוסף. אנגל, כיום יו"ר ועדת החוץ של בית הנבחרים, אמר כי קובעי המדיניות עבדו בשיתוף פעולה הדוק עם הענף כדי להתקדם. "תעשיית הקקאו משקיעה ברצינות בהתמודדות עם עבודת ילדים. נותרה לנו עוד הרבה עבודה בכל הנוגע לאתגר הזה", אמר אנגל, והוסיף כי ועדת החוץ עובדת על חקיקה לטיפול בנושאי עבודת ילדים ושרשרת האספקה. הארקין לא נענה לבקשות חוזרות ונשנות לתגובה.

לטענת חלק מהיועצים בענף, חלק מהבעיה נעוץ בכך שהחברות לא עשו די לחקור את הסוגיה לעומקה. תעשיית הקקאו חיפשה "מעט מאוד ראיות הנוגעות לעבדות ילדים", נכתב בדיווח של חברת Embode, סוכנות לזכויות אדם, בעבור מונדלז, חברה אמריקנית הכוללת כמה מותגי שוקולד, כולל קדבורי וטובלרון. היה "מחסור כללי בתשומת לב מספקת" לבעיה.
בבדיקה הגדולה האחרונה אחר התקדמות ביעדי הארקין־אנגל, בדו"ח לשנת 2015 שנכתב בעבור משרד העבודה האמריקני, נמצא כי בהתבסס על ראיונות עם כ־12 אלף איש, מספר הילדים שדווח כי הועסקו במערב אפריקה בשנה הקודמת גדל ל־2.1 מיליון, לעומת 1.8 מיליון בבדיקה הקודמת, שהושלמה בשנת 2009.

מומחים מציינים כי בינתיים בקושי נעשה שימוש בשיטה הפשוטה ביותר לפתרון עבודת הילדים: לשלם לחקלאים יותר בעבור הקקאו

מקוי, מקרן הקקאו העולמית, אמר שהתוצאות היו "מאכזבות במובנים רבים", במיוחד לנוכח שנים של עבודה בנושא. אולם הוא ציין כמה סימנים חיוביים: מתוך הילדים העובדים בתעשיית הקקאו בחוף־השנהב, שיעור הלומדים בבית הספר עלה ל־71 אחוז, לעומת 59 אחוזים בבדיקה הקודמת. עוד הוא ציין שלחברות יש תוכנית נוספת למאבק בעבודות ילדים, והיא קיימת כעת ביותר מ־200 אלף חוות במערב אפריקה.

המערכת החדשה מסתמכת על שכירת חקלאי מקומי שמפקח על חוות אחרות כדי לבדוק שאכן אינן משתמשות בעבודת ילדים. אם נמצאים ילדים בחווה, מעודדים את החקלאי לשלוח אותם לבית הספר ומציעים לו עזרה אחרת. היתרון, טוענים התומכים בתוכנית, הוא שהפיקוח מגיע ממישהו שדומה לעובד סוציאלי ולא לקצין משטרה.

במסגרת תוכניות פיילוט שבוצעו, מערכת הניטור החדשה הפחיתה את עבודת הילדים ב־30 אחוזים במשך שלוש שנים, אך טרם ברור עד כמה החברות מוכנות להרחיב את התוכנית לכל אספקת הקקאו שלהן. העלות עלולה להגיע לכ־70 דולר בשנה לחקלאי. לדברי ניק וותרהיל, המנהל המבצעי של יוזמת הקקאו הבינלאומית, המפתחת את המערכת, "אם ניתן עדיפות גבוהה למיגור עבודת ילדים, זהו מהלך אפשרי מבחינה מסחרית".

בינתיים, מציינים כמה מומחים, בקושי מוזכרת השיטה שיכולה להיות הפשוטה ביותר לטיפול בעבודות ילדים: לשלם לחקלאים יותר בעבור הקקאו שלהם. יותר כסף יאפשר לחקלאים לשלם על הוצאות הלימוד של ילדיהם; הקלת העוני שלהם תגרום לכך שהם יהיו נואשים פחות. במסגרת תוכנית Fairtrade, מגדלי הקקאו מקבלים תוספת של 10 אחוזים או יותר מהמחירים, אך זה לא מספיק כדי להוציא את החקלאי הממוצע בחוף־השנהב מעוני.

חברה הולנדית קטנה, Tony's Chocolonely, משלמת עוד יותר – כ־40 אחוזים יותר, בניסיון לספק שכר מחיה לחקלאים. בעבור טון של פולי קקאו, שבדרך כלל יעלה 1,300 דולר, החברה משלמת תוספת של 520 דולר, כלומר 1,820 דולר בסך הכול. כשנשאל עד כמה סביר שחברות אחרות ילכו בעקבותיו, ציין פול שונמקרס, מנהל החברה ההולנדית, כי רבים ממותגי השוקולד הגדולים עשויים לחשוש להעניק יתרון למתחריהם בכך שיעלו את מחיר המוצרים שלהם. לדבריו, המחיר שחברתו משלמת מוסיף פחות מעשרה אחוזים למחיר של שוקולד טיפוסי. "אין ספר כלכלה או ספר ניהול שעל פיו לשלם יותר זה רעיון טוב".

דובר התעשייה, מקוי, אמר כי הוא רואה את המאמץ של Tony's Chocolonely כניסוי. "הם קונים 7,000 טונות קקאו, וזו באמת כמות זעירה. עד כמה הגישה הזו יכולה לעבוד בקנה מידה גדול יותר? אני חושב שזו שאלה פתוחה".

אבל בעבור שונמקרס מדובר בעניין פשוט. "אף אחד לא באמת צריך שוקולד. זו מתנה לעצמך או למישהו אחר. אנחנו חושבים שזה טירוף מוחלט שכל כך הרבה אנשים סובלים בשביל מתנה שאף אחד לא באמת צריך". 

תרגם: אלחנן שפייזר