"מבט ל־2020: המפלגה הדמוקרטית מתנתקת מישראל"; "שפל חסר תקדים בתמיכת הדמוקרטים בישראל"; "אובדן המפלגה הדמוקרטית – קטסטרופה הרשומה על שם נתניהו"; "הפיצול הרחב ביותר בנוגע לישראל זה 40 שנה: הדמוקרטים נוטשים, הרפובליקנים מחבקים"; ולסיום: "האם הדמוקרטים נוטשים את ישראל לטובת הפלסטינים?"
אלה רק חלק מהכותרות שגדשו את התקשורת הישראלית והאמריקנית בשבועות האחרונים, בעקבות סקר של מכון המחקר 'פּיוּ'. מהסקר עלה כי רק 27% מהדמוקרטים אוהדים את ישראל יותר מאשר את הפלסטינים, בעוד שאצל הרפובליקנים 79% מהנשאלים מעדיפים אותנו על פני אויבינו. על פניו הממצא אכן מטריד, ואולם כמו בבדיחה הנושנה של דודו טופז – "האם אריק שרון מעשן סמים?" התשובה היא 'לא', אבל רק אם תדפדף לעמוד 4 של העיתון תגיע אליה – כך עם המפלגה הדמוקרטית יש אולי בעיה, אך לנטוש את ישראל היא איננה נוטשת. החיים, מה לעשות, מורכבים יותר מכותרת בעיתון.
"הבעיה הגדולה ביותר שלי עם הסקר הזה היא שמדברים עליו", אומר פקיד ישראלי בכיר המעורה ביחסי ישראל־ארה"ב. ולא, הוא איננו עוצם את עיניו לנוכח האתגר שמיד נדבר בו, אלא מזהיר מבעלי עניין – בשני הצדדים הפוליטיים של האוקיינוס – לתאר מציאות שאיננה קיימת. "בארה"ב מתפרסמים באופן קבוע שורה של סקרים המודדים את יחס הציבור האמריקני לישראל. הם מצביעים על תמיכה יציבה בישראל, ולא מקבלים כותרות. על הסקר הזה מדברים כל כך הרבה ואני תוהה אם זה קורה במקרה, כי הוא עלול להפוך לנבואה שתגשים את עצמה", אומר הפקיד, שמכיר שנים רבות את הזירה האמריקנית ואיננו איש פוליטי.
לישראל אכן יש אתגר בצד הדמוקרטי, ואיש לא חולק על כך. אך הלהיטות לתאר את פרימת הקשר עמם, אף שלא קרתה בממדים המתוארים, היא שמעוררת חשד. שלא לציטוט אומרים מומחים לדבר כי גם לרפובליקנים הקיצוניים וגם לדמוקרטים הקיצוניים יש עניין להביא לנתק בין ישראל לדמוקרטים. הפילים, כפי שהרפובליקנים מכונים בעגה האמריקנית, רוצים להפיק מכך רווח פוליטי, ואילו בקרב החמורים יש באמת מי שרוצים לזרוק את ישראל אל מתחת לאוטובוס. בנוסף, הן בישראל הן בארה"ב יש גורמים תקשורתיים המבקשים להתנגח עם ממשלת נתניהו ועם ממשל טראמפ, ודיווחים מסולפים על נתק משרתים בהחלט את המטרה הזו.
למרבה ההפתעה, מי שמצדדים בקולם ובשמם בעמדה החשדנית כלפי הסקר והתגובות לו הם שני נציגים בולטים של המפלגה הדמוקרטית. במאמר משותף במגזין 'אטלנטיק' מתריעים השגריר האמריקני לשעבר דן שפירו והחוקרת תמרה קופמן־וויטס כי "תגובה שגויה לסקר הופכת את הבעיה שיש לישראל בדעת הקהל לחמורה הרבה יותר". כלומר: בואו נתמודד עם הבעיה כפי שהיא, ולא ננפח אותה מעבר לממדיה. השניים אכן תופסים את השור בקרניו ומצביעים על השאלה המגמתית של המחקר, שכלל לא בדק את התמיכה בישראל עצמה אלא דחק את המרואיינים לבחור בין הישראלים לפלסטינים. ואולם, כותבים השגריר והחוקרת, "סימפתיה לפלסטינים אין פירושה עוינות לישראל, כפי שסימפתיה לישראל איננה מחייבת אי־הסכמה עם השאיפות הפלסטיניות".
הליקוי המתודולוגי הזה, לדבריהם, איננו מאפשר להסיק מסקנות על עמדות הדמוקרטים כלפי ישראל. שפירו וקופמן־וויטס מעדיפים אפוא נתונים מוצקים יותר של אוניברסיטת מרילנד מלפני שנה, שלפיהם "שלושה רבעים מכלל האמריקנים, מהם 70 אחוז מהדמוקרטים ו־68 אחוז מהעצמאיים, רואים בישראל נכס. זה קונצנזוס שאפשר להישען עליו", הם חותמים את המאמר. כלומר, הדמוקרטים בשום אופן לא הפנו לנו את הגב. עם זאת, גם הם וגם אחרים מסכימים שיש אתגר. השאלה היא מהם מאפייניו, מה חומרתו והאם אפשר להתגבר עליו.
ריקוד עדין
"בחברה האמריקנית ובמפלגה הדמוקרטית מתחוללים תהליכים היסטוריים בלי קשר לישראל", אומר סגן השר מייקל אורן (כולנו), לשעבר שגריר ישראל בארה"ב. "רווחת שם המגמה המכונה 'פוליטיקה של זהויות'. שחורים, נשים, טרנסג'נדר, להט"בים – מועמד דמוקרטי חייב לתת מענה לכל הזהויות. הם לא עסוקים בזכויות לאומיות, כגון הסיפור הלאומי של ישראל, אלא רוצים את הפרקטיקה של זכויות הפרט. לכן אתה רואה תנועות כמו 'חיי שחורים נחשבים', החוברות לקבוצות פרו־פלסטיניות. בהפגנה של נשים נגד טראמפ ראיתי בעיניי שלטים של BDS. מאידך גיסא, במצעד למען ישראל אף פעם לא תראה כרזות למען 'חיי שחורים נחשבים'", אומר ד"ר אורן, שהתמחה בין היתר בהיסטוריה האמריקנית. בעיה נוספת שהוא מציין היא התדמית. "אף שמבחינות רבות ישראל יותר דמוקרטית וליברלית מארה"ב, ואצלנו קורים דברים ששם לעולם לא יתרחשו, בכל זאת יש לנו דימוי של בלתי ליברלים. גם זו בעיה שיש לטפל בה".
אורן מוטרד מאוד מהמגמות המתחוללות במפלגה הדמוקרטית, בעיקר בקרב הצעירים, וסבור שהבעיה חמורה יותר מכפי שמתארים שפירו וקופמן־וויטס. "אני רואה הרבה סקרים שבהם אנו מתחת לקו האדום. אנחנו חייבים להילחם. יום אחד הדמוקרטים יחזרו לשלטון, וצריך לצאת מנקודת הנחה שאובמה ייחשב אז סמן מרכזי ולא מישהו מהקצה הליברלי. הניו־יורק טיימס סקר לא מזמן את ששת המועמדים הפוטנציאליים של הדמוקרטים לנשיאות בשנת 2020. כולם עוקפים משמאל את ברני סנדרס. אף על פי כן אנחנו חייבים לעשות את המאמץ. אנחנו מקדישים 130 מיליון שקלים למאבק ב־BDS, אבל ה־BDS חי וצומח מהאווירה האנטי־ישראלית הזו. זה עניין אסטרטגי וצריך לצאת עליו למאבק נפרד".
הנושא אכן אסטרטגי. ישראל נהנית מחיבוק חסר תקדים של ממשל רפובליקני שלא היה כמותו, אבל כפי שיודע כל מומחה מתחיל לקשרי ישראל־אמריקה, הנכס בה"א הידיעה של ישראל בארה"ב הוא התמיכה הדו־מפלגתית. היום הרפובליקנים שולטים, אך כבר בתוך שנה עשויים הדמוקרטים לכבוש את הקונגרס ובתוך שלוש שנים גם לחזור לבית הלבן. כך שעם כל ההוקרה לטראמפ, ישראל איננה יכולה להישען רק עליו או על הרפובליקנים. באותה מידה, לא מתקבל על הדעת שנסרב לחיבוקים ולתשורות שטראמפ שופך על ראשנו. שום מדינה ושום ראש ממשלה לא היו נוהגים כך. ובכל זאת, זו הנקודה שבה העניינים מתחילים להסתבך וישראל צריכה לפלס את דרכה באופן מושכל.
בארה"ב שורר קיטוב נוראי, שיש אומרים שלא היה כמותו מאז מלחמת האזרחים לפני כ־150 שנה. על כל מה שטראמפ אומר הן, הדמוקרטים משיבים מיד בלאו נזעם. גם מסיבה זו וגם מסיבות אחרות, כפי שכותבים שפירו וקופמן־וויטס, "ישראל נמצאת בתהליך שבו היא הופכת להיות שנויה במחלוקת". וכאן האתגר הגדול. אכן הוויכוח לא התחיל אצל טראמפ אלא הולך לאחור למחלוקות הקשות בתקופת אובמה, לעיסוק־היתר של התקשורת האמריקנית בישראל, להסכם הגרעין עם איראן, להחלטה 2334 וכן הלאה. האתגר הגדול מול המפלגה הדמוקרטית מצטלב עם המשבר הקטן מול הקהילה היהודית שנמצאת ברובה בצד הדמוקרטי, ורבים מבניה מחזיקים בעמדות מפתח בתקשורת, באקדמיה ובמכוני המחקר.
שלח לחמך
"הגענו למצב שבו אפילו ההכרה בירושלים, שאמורה הייתה להתקבל בקונצנזוס בקהילה היהודית, חילצה מחלקה תגובות חמוצות", אומר הפקיד הבכיר. היהודים מושפעים בתורם מהזרם הכללי במפלגה, כך שיש פה אלמנט של ספירלה. כמי שבעצמם כועסים על ישראל מסיבותיהם, קשה לרתום אותם למאבקים למען ישראל, והדבר הורגש היטב בימי המאבק נגד הסכם הגרעין עם איראן.
ובכל זאת ועם כל הקשיים, גם במשרד החוץ וגם בלשכת ראש הממשלה לא היו זקוקים לסקר 'פיו' כדי להתעורר, ולא המתינו לכותרות המוגזמות כדי להתחיל לעשות משהו.
"הנחת העבודה שלנו היא שלברית עם ארה"ב אין תחליף, ושעלינו לעשות הכול כדי לשמר את התמיכה הדו־מפלגתית", אומר הפקיד הבכיר. "דיפלומט ישראלי שקם בבוקר שואל את עצמו כיצד אני מביא תועלת למדינה שלי לא רק בטווח הקצר, אלא מה אני עושה כדי שהברית תהיה בתוקף גם בעוד עשר שנים". המשמעות המעשית של החזון הזה היא מאמץ שמתנהל כבר תקופה ארוכה, מהרמות הזוטרות ועד ראש הממשלה, לשמר את התמיכה הדמוקרטית.
אכן, יש בעיה מול דעת הקהל הדמוקרטית אך היא אינה הפקטור היחיד. משלחות של חברי קונגרס, מושלים ודמויות מפתח אחרות, כולם מהצד הדמוקרטי, מובאות לישראל באופן קבוע – בבחינת "שלח לחמך על פני המים". לפני כחודשיים נפגש נתניהו בלשכתו עם הסנטורית קמלה האריס, מי ששמה מוזכר כמתמודדת על מועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות ב־2020. האריס מגיעה מקליפורניה, אחת המדינות הליברליות בארה"ב, והיא בוגרת אוניברסיטת ברקלי, מהקמפוסים העוינים לישראל. אמה ממוצא אינדיאני ואביה מג'מייקה, כלומר מוצאה אינו מהשבט הלבן שפעם היה הרוב באמריקה.
גם לה וגם לאחרים מראים בישראל את המשמעות המעשית של המילים הגבוהות על ברית ושותפות גורל בין ישראל לארה"ב. את תעשיית הנשק, את היכולות המדעיות, את שיתוף הפעולה המודיעיני ואת שאר היתרונות שמפיקה אמריקה מהשותפות עם ישראל. כך ישראל בונה כבר כעת גשרים וקשרים אל שכבת ההנהגה הדמוקרטית של דור העתיד.
וזה אינו המאמץ היחיד. יוזמות שונות מביאות לישראל כוכבי בידור אמריקנים, שבדרך כלל מגיעים גם הם מהחוגים הדמוקרטיים. בשטח ישנן אינספור מיזמים כמו 'תגלית', 'מסע' או אפילו ארגון יהודי אמריקני בשם 'מְאור' המרושת בקמפוסים הנחשבים בארה"ב, פונה לאותו דור צעיר יהודי ליברלי שמסתייג מישראל ומחבר אותו לשורשיו היהודיים. כל הפעולות האלה, אפשר להעריך, לכל הפחות מאטות את הכרסום בצד הדמוקרטי. ייתכן שיותר מכך.
"ישראל עדיין נהנית מהתמיכה הדו־מפלגתית, היא כמעט בקונצנזוס ונשארה תמיכה חזקה בישראל ובביטחונה", אומר השגריר לשעבר שפירו בריאיון טלפוני. "נכון שיש במפלגה הדמוקרטית קולות נגדיים, אך הם מיעוט. לעומתם יש גם קולות כמוני, שימשיכו לקדם את השותפות בין ישראל לארה"ב. לכן אינני בפאניקה בכל הנוגע לתמיכת המפלגה הדמוקרטית בישראל. נכון שנהיה קשה יותר לשמר את התמיכה הרחבה, וישראל צריכה להתנהג בזהירות גדולה. יש דברים שבידה לעשות, בראש ובראשונה שימור חזון שתי המדינות, הגבלת הבנייה בהתנחלויות ושיפור מצבם של הפלסטינים, אפילו כשעדיין אין פרטנר בצד השני שמוכן לסיים את הסכסוך. ובלי לפגוע בשותפות עם הנשיא טראמפ, מנהיגי ישראל צריכים לגלות רגישות גם כלפי הצד הליברלי. אבל הדמוקרטים לא אבודים, והסיפור בשום אופן לא גמור. מבחינתה של ישראל יש אתגר, אך עדיין לא מאוחר ואפשר בהחלט לטפל בו".
