ראש הממשלה בנימין נתניהו ונשיא ארה"ב דונלד טראמפ, כך התבשרנו בשבוע שעבר, מקיימים בשבועות האחרונים דו־שיח אינטנסיבי לקראת חתימה על מזכר להבנות ביטחוניות. המגעים מתנהלים בין יועציהם הבכירים, והחתימה על המסמך צפויה בקרוב מאוד.
המזכר הוא שלב ביוזמה רחבה יותר לגיבוש ברית הגנה בין ישראל לבין ארה"ב, והחתימה עליו, כך למדנו, היא מחווה מדינית דרמטית מצד הממשל האמריקני, אשר במסגרתה יפרסם בקרוב הנשיא טראמפ הצהרה שבה יתחייב להגן על ישראל מפני איום קיומי עתידי עליה. כמה קרוב, אתם שואלים? ובכן, במועד הסמוך ככל האפשר ליום הבחירות בישראל, מה שעלול לעורר כאן את התחושה שיותר משמדובר בסכנה לעתיד המדינה, מדובר בסכנה מתוצאות הבחירות.
האירוע הכי קרוב לסכנה קיומית, או כזה שנדמה כסכנה קיומית, שבו נחלצה ארה"ב לעזרת ישראל, הוא הרכבת האווירית ששיגר הנשיא ניקסון לישראל בעיצומה של מלחמת יום כיפור. מאז חלפו 46 שנים רצופות מלחמות, ומצבים קשים יותר ופחות. היחסים בין ישראל לארה"ב רק הלכו והעמיקו, ובכל זאת מעולם לא הבשילו לכדי חתימה על ברית הגנה. אחת הסיבות לכך היא שדווקא במערכת הביטחון הישראלית לא מיהרו לאמץ את הקונספט, מחשש שבתנאים מסוימים הסכם כזה עלול לכבול את ידיה של ישראל בהחלטה מהי סכנה קיומית ומתי מוצדק לפעול.
השאלה המתבקשת היא מה קרה עכשיו. חתימה על ברית הגנה היא ענין אסטרטגי שאי־אפשר לכוף אותו לדיונים מרתוניים ערב בחירות. לכן, הרעיון לפרסם ערב בחירות הצהרת כוונות לגיבוש הסכם הגנה עם ארה"ב, מדיף ניחוח של גימיק שאין מאחוריו התחייבות ממשית. ככזה, נזקה של המחווה עלול להיות גדול מתועלתה, שלא לדבר על כך שעצם המהלך מטיל ספק בתבונתם הקולקטיבית של המצביעים בישראל.
בשורה התחתונה מדובר במהלך של הרגע האחרון, חלק בלתי נפרד מהתזזית של ערב בחירות, שבמסגרתה אמור היה בנימין נתניהו לצאת לביקור בזק בהודו. הכוונה הייתה לחזק את דימויו של נתניהו כמנהיג מ"ליגה אחרת", כמאמר הקמפיין, אלא שבינתיים המסע ירד מהפרק בגלל הזמן והלוגיסטיקה המורכבת הכרוכים בו. כעת אנו מתבשרים שאולי נשיא רוסיה ולדימיר פוטין יגיע לביקור בזק בישראל ערב הבחירות, או ישגר את יועצו לביטחון לאומי לפסגה משולשת בישראל עם ראש המל"ל מאיר בן־שבת ועם ג'ון בולטון, יועצו לביטחון לאומי של הנשיא טראמפ.
פסגה כזו נערכה כבר ביוני האחרון. היא נתפסה אז כאירוע משמעותי וכהישג למדיניות הישראלית, המנווטת בהצלחה בין האינטרסים של מוסקבה לאלו של וושינגטון. אותו מפגש התקיים במסגרת הדיאלוג הבין־מעצמתי על עתיד סוריה והמעורבות האיראנית. פסגה זהה נוספת בתוך חודשיים נראית תמוהה מעט, והשאלה היא כמובן מה יצטרך לשלם תמורתה ראש הממשלה הבא של ישראל, אחרי הבחירות.
כסף תמורת שקט
נשיא צרפת עמנואל מקרון עושה מאמצים גדולים למצב עצמו כפיגורה מרכזית על לוח השחמט הבינלאומי. כמה זה מצליח לו, זו כבר שאלה נפרדת. ערב פסגת המדינות המתועשות, ה־G7, נועד המארח מקרון עם ולדימיר פוטין במטרה לקדם שיח שיוכל אולי להחזיר את רוסיה למועדון שהודחה ממנו אחרי כיבוש חצי האי קרים. במקביל הוא מוביל את המאבק הבינלאומי למען יערות הגשם בחצי הכדור הדרומי. נושא חשוב מאוד, אבל ניסיונו לכפות על נשיא ברזיל לקבל עזרה מבחוץ כדי לכבות את שרפות הענק המשתוללות באמזונס לא רק שלא שכנעו את בולסונרו, אלא גרמו לו לשגר מסר סקסיסטי בוטה נגד בריג'יט מקרון. אם המטרה הייתה לחשוף את בולסונרו כמיזוגן גס רוח, הצליח למקרון, אבל הריאות הירוקות של העולם עדיין במצב קריטי.
לאחרונה היה נדמה לרגע שמקרון דווקא קצר הצלחה מסוימת, לאחר שאירח בפסגת ה־G7 את שר החוץ האיראני ג'וואד זריף. זה היה מהלך מפתיע שזכה לתמיכה בקרב המנהיגים האחרים. לא ברור עד כמה טראמפ ידע על כך מראש. ככל הנראה ידע אבל לא לפרטי פרטים, כך שההפתעה לא הייתה מוחלטת.
המטרה מבחינת מקרון הייתה לנסות ליצור תנאים שיפחיתו את המתח בין ארה"ב לאיראן, וייצרו מרחב נשימה שיאפשר משא ומתן. טראמפ מצידו לא שבר את הכלים. הוא אמנם לא הביע התלהבות, אך אפשר למקרון לנהל את המפגש עם זריף באופן דיפלומטי ונעים. לעיתונאים אמר טראמפ: "אתם יודעים, אני לא יכול לעצור אנשים אחרים מלדבר. אם הם רוצים לדבר, הם יכולים לדבר. אנחנו נעשה את שלנו".
לקראת סיום הפסגה השתנה הטון, לאחר שמקרון יצא בהודעה הדרמטית שלפיה "נוצרו התנאים לפסגה בין טראמפ לרוחאני. אני מקווה שבשבועות הקרובים, על בסיס הדיונים האלה, נוכל לקיים פסגה בהשתתפות הנשיא רוחאני והנשיא טראמפ". על כך השיב טראמפ כי יהיה מוכן להיפגש עם רוחאני "בזמן המתאים ובנסיבות הנכונות". רוחאני מצידו אמר שללא הסרת הסנקציות זה לא יקרה. לכן, החלק המעניין היה כשטראמפ אמר ש"אם יחלו שיחות, ארה"ב תהיה מוכנה לתמוך במתן הלוואות קצרות מועד לאיראן כדי לעזור לה להתגבר על קשייה הכלכליים", אך עד שתתקיים פגישה על איראן להיות "שחקנית טובה". ואז הוסיף, במחווה המקובלת, שארה"ב איננה מנסה להחליף את המשטר בטהרן, אך אם איראן תפגע באינטרסים אמריקניים "היא תיתקל בכוח אלים במיוחד".
אז למה הכוונה "הלוואה קצרת מועד", ועד כמה היא רומזת לכך שטראמפ מעורב הרבה יותר במהלכים של מקרון ממה שנראה על פני השטח? ובכן, מה שקרה בשבוע שעבר חושף במה מדובר: קו אשראי לאיראן בסך 14 מיליארד דולר עד סוף השנה. איך זה מסתדר עם המדיניות האמריקנית של מקסימום לחץ על איראן? רמז: זה לא מסתדר.
ובכל זאת, שר החוץ הצרפתי ז'אן איב לה־דריאן אישר בשבוע שעבר כי פריז וטהרן מקיימות שיחות על הקמת קו אשראי בסך 14 מיליארד דולר לאיראן, שמטרתו להציל את הסכם הגרעין. ביום שני אף הגיעה לפריז משלחת איראנית של כלכלנים ומומחים לנפט כדי לטפל בפרטי הקמת האשראי. המגעים הואצו לאחר שבטהרן הודיעו כי ביום שישי, קרי היום, צפויה קפיצת מדרגה בקצב ההפרות של הסכם הגרעין, המתרחשות בתגובה לסנקציות בכל שישים יום. כדי להגביר את הלחץ, ההודעה הזו הוקדמה ליום רביעי. סגן שר החוץ האיראני הצהיר כי "רק אם יותר לאיראן למכור את הנפט ולהשתמש בהכנסות מייצוא הנפט ללא כל מגבלה, אז ורק אז תשוב איראן למלא אחר כל התחייבויותיה במסגרת הסכם הגרעין".
אם אכן יוקם קו האשראי המדובר, יהיה על איראן לחזור בה מן ההפרות שביצעה כבר ולשוב לציות מלא אחר כל סעיפי הסכם הגרעין. אולם לאירופים יש דרישות נוספות. שר החוץ הצרפתי אמר כי "מצב חופש השיט במפרץ הפרסי יצטרך לשוב לקדמותו". בשלב הבא, בשנת 2025 שבה נפתח שלב חדש בהסכם הגרעין, יתקיימו שיחות על ביטחון אזורי ועל אופי ההסכם.
נשמע מבטיח, אבל נכון לעכשיו אין שום פרטים על השיחות הללו: מי ישתתף בהן, באיזו מסגרת הן יתקיימו ומה יהיו הנושאים שיידונו, ובעיקר האם האיראנים מוכנים להיכנס להתחייבויות כאלו. כך שעל פניו, אף שהמגעים מורכבים והנושאים קריטיים, הדיונים הללו מזכירים את המודל הקטארי בעזה: קחו כסף, תנו שקט. אז נכון שמדובר בסדרי גודל שונים לחלוטין, מיליארדים ולא כמה מיליונים עלובים מדי חודש, וגם ההשלכות הביטחוניות הגלובליות הרבה יותר רחבות. ועדיין, כמו בעזה, לא ברור איך ולכמה זמן, מה המנגנון שיבטיח שאכן ישרור שקט בתמורה להסכם, ומה בכלל הסיכוי להגיע לשלב הזה בשיחות. מהזווית הישראלית, מכל מקום, זה לא מריח טוב.
מצגת בעצרת
אבל תמיד יכולות להיות הפתעות. לאיראנים יש אינטרס לשחק את המשחק. הם חנוקים כלכלית, וכל חבל הצלה, כל שכן קו אשראי בגובה מחצית מכושר הייצוא שלהם, הוא מבחינתם הרבה מאוד. אבל יש להם פחות מחודש לנהל את השיחות הללו. מדוע חודש? כי ב־17 בספטמבר תיפתח בניו־יורק העצרת הכללית של האו"ם, בדיוק היום שבו יתקיימו שוב בחירות בישראל. אבל שלב הנאומים, החלק שבו מתעניין העולם, מתחיל רק כמה ימים אחרי. הצצה בסדר הנאומים מראה שנשיא ארה"ב דונלד טראמפ ונשיא איראן חסן רוחאני צפויים לנאום באותו יום, 25 בספטמבר, בהפרש של כמה שעות – תחילה טראמפ ואחריו רוחאני. מה שמייצר חלון זמן לפגישה ספונטנית מתוכננת היטב ביניהם, עם או בלי תיווך צרפתי.
ומכיוון שטראמפ נואם ראשון, תהיה לאיראנים אינדיקציה ראשונית האם למרות כל הבטחותיהם כי טהרן לא תנהל שום שיחות עם ארה"ב לפני שיוסרו מעליה הסנקציות, דברים בכל זאת יכולים לקרות, לפני הקלעים או מאחוריהם. מה גם שלמרות ההתרגשות שהייתה בשבוע שעבר בביאריץ שבצרפת בעת כינוס ה־G7 מכך שטראמפ הביע נכונות לפגוש את רוחאני, לא הייתה בכך הפתעה של ממש. האמת היא שטראמפ תמיד רצה בפגישה הזו. אם יוכל להציג הישג, ולו מינימלי, בעניין האיראני לבוחר האמריקני לפני בחירות נובמבר 2020, הוא יחתור לכך. במיוחד לנוכח התפוגגות אפקט השיחות עם צפון־קוריאה.וזירת האו״ם היא הבמה המושלמת מבחינתו לצורך העניין.
השאלה היא האם האיראנים יהיו מוכנים לתת לו את התענוג. מבחינתם טראמפ היה אסון עד כה, וכל שעליהם לעשות הוא לחכות בסבלנות לנשיא שיבוא אחריו. אבל לתרחיש הזה יש נעלם אחד נוסף: יומיים אחרי, ב־27 בספטמבר, רשום בנימין נתניהו בין שלושת הנואמים הראשונים באותו יום, אחרי נשיא האיחוד האירופי וראש ממשלת בלגיה, והוא כנראה לא יוותר על ההזדמנות לנאום בעצרת. אבל העיתוי הוא אחרי הבחירות בישראל, ובשלב הזה יהיה קשה כנראה לדעת אם נתניהו הוא ראש הממשלה היוצא או גם ראש הממשלה הבא, או שבכלל תיווצר בישראל קונסטלציה פוליטית חדשה. בכל מקרה, טראמפ ורוחאני כבר יידעו: ביבי נתניהו אין או אאוט. וזה כמובן ישליך על כל מה שצפוי להתרחש. 
