"אחרי שבניה נהרג, הופתעתי מעוצמת הקושי של גלי"

בראשית העשור הנוכחי, בהיותו מפקד החטיבה הצפונית ברצועת עזה, אל"מ עופר לוי (היום תת־אלוף) לא היה אמור להכיר מקרוב את בניה שראל, קצין זוטר יחסית בחטיבת גבעתי. אבל בניה לא היה קצין רגיל. הכינוי "פרא אדם" נאמר עליו – לעיתים בהערכה, לעיתים בכעס – מצד כמעט כל מי שפיקד עליו. התוצאה הייתה ביקורים תכופים למדי בלשכת המח"ט, כדי להינזף או להישפט.

תא"ל לוי, המסיים בימים אלה את תפקידו האחרון בצה"ל כראש מטה פיקוד דרום, נזכר: "הפעם הראשונה שבה נתקלתי בבניה הייתה כשהייתי סמח"ט גבעתי, והוא מפקד מחלקה בגדוד שקד. באופן טבעי לא היה בינינו הרבה ממשק, אבל המראה המרשים והבולט שלו בהחלט עזר לי לזכור אותו. התרשמתי ממנו, ובעיקר שמעתי ממפקד הפלוגה שלו שמדובר במ"מ רציני ולוחמני שהגיע מהסיירת. המפגשים המשמעותיים יותר היו אחר כך כמפקד החטיבה הצפונית".

הוא לא היה מהקצינים השקטים והרגועים.
"כן, היו סביבו הרבה עניינים", מחייך לוי. "אבל לאורך כל השנים בצבא חיבבתי את אלה שעושים קצת צרות. גם אני הייתי כזה".

בשלב מסוים שום מג"ד לא רצה אותו כמ"פ אצלו. הדיון הזה, שמתואר בפתח ספרה החדש של יפעת ארליך על בניה, 'שמיים שאין להם חוף', מלמד משהו על דמותו.
"המג"דים לא שיתפו אותי עד כדי כך בדיונים לקידום קצינים, אבל אני לא מתפלא. הדיונים האלה מאוד חשובים, כי להיות מ"פ זו כבר החלטה שאומרת שהאדם שמולך ויתר על משהו ומחויב לצבא ברמה אחרת. לא כל השנים גבעתי הייתה במצב שבו היא יכלה לבחור את המ"פים שלה, אבל כשבניה הפך למ"פ כבר לא היינו חייבים לקחת את כולם, ואת הסיטואציה הזו אני זוכר. הדעות היו חלוקות, היו בעד והיו נגד. אני אהבתי את הקצינים הנועזים והאסרטיביים, אי אפשר להפריד את התכונות האלה בקרב ובשגרה".

הקו שבין אסרטיביות לחוצפה ובין נועזות להפקרות.
"חד־משמעית, ועל זה עמד הדיון. תראה, אף אחד לא פקפק בכריזמה או ביכולות האישיות של בניה. הייתה סוגיה של התנהגות, וזה היה משמעותי".

היו לך איתו שיחות אישיות על הנושא הזה?
"בוודאי, כמה פעמים. כשבאים אליי אנשים להישפט או לתחקיר, אני לא מסכם את זה באופן פורמלי אלא מנצל את ההזדמנות לשיחות עומק. דיברתי איתו כמה פעמים, וגם ראיתי אותו משתפר. כמפקד הפלוגה המסייעת הוא היה פשוט מצוין, וזו הפלוגה הכי קשה לפיקוד, שדורשת מנהיגות גבוהה מאוד מהמפקדים, בוודאי מהמ"פ. והוא עשה שם חיל".

בניה לא רצה להיות בהתחלה קצין בגדודים, אלא בסיירות החטיבתיות שמהן הגיע.
"נכון, היה סביב זה עניין כבר בבה"ד 1. בניה היה סנונית ראשונה, שהפכה מאז לנורמה בחטיבה, שבמסגרתה לוקחים קצינים מצוינים מהסיירות ונותנים להם לעשות תפקיד בגדודים. לא רק כדי לטייב את הפלוגות בגדוד, אלא כדי להראות לקצינים בסיירת שמדובר בחיילים מעולים שמי שיודע להניע אותם ולדבר איתם נהנה מהם מאוד. הרבה מהם לא רוצים אחר כך לחזור לסיירות. זה מגדיל את רמת הניוד ומשפר את החטיבה. הרי אנחנו נותנים ליחידות המיוחדות את החיילים הכי טובים בעדיפות ברורה, והדרך להחזיר את החיילים הטובים האלה לחטיבה היא ליצור אינטראקציה שלהם כקצינים בגדודים. אחרת, מעט מאוד מהם ממצים את עצמם. ייקחו את השניים הכי טובים לפיקוד בסיירות, למרות שיש עוד ארבעה שמתאימים. בניה היה אחד הראשונים, התקומם, אבל חובת ההוכחה הייתה עליו והוא הוכיח בגדול. כמ"פ במסייעת, מספר אירועי החיכוך מולו ירד דרמטית. הוא קיבל על עצמו אחריות, התבגר, וגם לגלי יש חלק לא קטן בהרגעה שלו. היה תענוג גדול לפקד עליו אז".

אהבה למרות הפערים

גלי היא גלי ניר, ראש הלשכה של תא"ל עופר לוי מזה שנים, שהפכה לבת זוגו של בניה שראל, וגם בזכותה העמיק הקשר בין המח"ט לקצין הצעיר. "גלי ראתה אותו כמה פעמים – הוא פקד את הלשכה לא מעט – ובהחלט שמה לב אליו", משחזר תא"ל לוי. "היא קלטה שהוא נאה ומרשים, אי אפשר היה לפספס, ובאחת הפעמים נוצר ביניהם קשר יותר רציני והם הפכו לזוג. בהתחלה לא הייתי בטוח שזה ילך ביניהם, הרקע שלהם היה מאוד שונה. היא קיבוצניקית חילונית, והוא דתי מקריית־ארבע. בפועל הפער היה הרבה פחות דרמטי, הוא לא היה דוס גדול כשהכיר אותה. תמיד היה לו משהו מהבית וכבוד למסורת, אבל למיטב זיכרוני הלך בלי כיפה".

היה פער בינו לבין ההורים.
"הייתה התנגדות, בעיקר מצד שלום, האבא. התנגדות שאפשר לקרוא לה טבעית, של משפחה דתית לעובדה שהם גרו יחד לפני החתונה, שהם חברים ולא החליטו למסד את הקשר. היו ניסיונות לתקשורת, אבל אבא שלו כמוהו, קצת עקשן, בנוגע לדרך שבה הוא רוצה ללכת, ולכן זה הלך קשה ובשלבים. בהתחלה גלי פגשה את האחיות של בניה, ואז הייתה פגישה או לפחות כוונה לפגישה עם האימא, ורק אז פגישה עם כל המשפחה. כשהם התארסו הבעיה נפתרה".

למח"ט יש כל כך הרבה דאגות ועניינים לעסוק בהם. כמה זמן ויכולת יש לך לעקוב אחרי החיים הפרטיים של הקצינים שלך, שלא לדבר על חיילים?
"קודם כול, באמת אין זמן. אבל בסוף, אם אתה רוצה להשפיע כמח"ט, הגישה הנכונה היא להיות בגובה העיניים של הקצינים שלך. הכרתי אותם מצוין, ידעתי לדבר איתם, וגם קיבלתי תמורה – לא שזו הייתה המטרה – שבגלל הקשר הזה היה לי קל לשכנע אותם להישאר בחטיבה או לעשות תפקיד כזה או אחר. לכן הרבה מהם הכרתי בצורה לא רעה, אבל אצל בניה זה היה עמוק יותר כמובן בגלל גלי. היא איתי הרבה שנים, אני רואה בה סוג של אחות קטנה, וגם בינה ובין אשתי מורין יש קשר מצוין עד היום".

לא אמרת אז לעצמך, מה אני צריך שהרל"שית שלי תהיה עם הקצין הפרוע שבא לפה כל שבועיים להישפט?
"קודם כול חיבבתי אותו, וחשבתי שיקרה בדיוק ההפך, שהיא תרגיע אותו. חשבתי שזה יעשה גם לו טוב – מה שבאמת קרה – אבל בשלב הזה חשבתי יותר אם זה יעשה טוב לגלי. לא הייתי בטוח שהדבר יקרה בגלל ההבדלים ביניהם, אבל החיבור ביניהם היה נפלא. היה אכפת לי ממנה וממנו ומאוד שמחתי בשבילה שהיא מצאה מישהו שכל כך אהבה, ובאותה מידה הייתי עצוב בשבילה שמישהו כזה הלך ממנה".

מלחמה מהבור

לאחר שאל"מ עופר לוי סיים את תפקידו כמח"ט גבעתי, הוא התחיל קורס בכירים במכללה לביטחון לאומי. גלי השתחררה מהצבא. ביוני 2014 התקדם בניה מתפקיד מ"פ מסייעת למפקד פלס"ר גבעתי. מי שמינה אותו לתפקיד הוא המח"ט החדש, עופר וינטר. חצי שנה קודם לכן, בדצמבר 2013, בניה וגלי התארסו ונקבע תאריך לחתונה: 21 באוגוסט 2014. ואז, ב־8 ביולי 2014, פרץ מבצע צוק איתן.

"אני הייתי אז לקראת סיום הלימודים במכללה לביטחון לאומי", מספר תא"ל לוי. "נותרו שלושה שבועות של סיכומים וטקסים, וזה היה פחות משמעותי בעיניי. בכל מה שקשור לרצועת עזה אני נחשב לאחד המבינים, כך יצא, ומבחינתי לא היה מצב שאני ממשיך את הקורס כאילו כלום ויוצא הביתה כל יום, בזמן שמתרקם באזור מבצע כל־כך משמעותי. גם כך הייתי מיועד לתפקיד ראש מחלקת תכנון בחטיבת המבצעים. אחרי שראש החטיבה תא"ל אהרן חליוה (היום אלוף, ראש אגף מבצעים) אמר לי לבוא, פשוט באתי. נכון, עשיתי טעות שלא קיבלתי לכך אישור, אבל זה מה שחשבתי לנכון לעשות ואני לא מצטער על כך".

קצת בניה מצידך.
"כן, גם אני לא תמיד הלכתי בהכרח בתלם. אז לא סיימתי את הקורס ושילמתי מחיר בדמות הערה פיקודית, אבל זה לא היה שיקול מבחינתי. היה צריך אותי שם אז באתי, נקודה. בתוך יום־יומיים כבר הייתי רמ"ח תכנון לכל דבר".

ואז דרכיך מצטלבות שוב עם בניה. הוא בשטח כמפקד הסיירת, ואתה כאחד האסטרטגיים של המבצע בקריה.
"כן. באופן טבעי עקבתי כל הזמן אחרי מה שגבעתי עושים. דיברתי עם המח"ט. בימים הראשונים נהרג סא"ל דולב קידר שהיה מג"ד אצלי. מרגע הכניסה הקרקעית החבר'ה של בניה פעלו באינטנסיביות והיו מעורבים מרכזיים בלחימה של החטיבה בדרום הרצועה, בלי אבדות בהתחלה".

בזמן שבצפון הרצועה, בסג'עייה, היו אבדות רבות.
"גם אם גבעתי היו בסג'עייה אני לא בטוח שהיו להם אבדות, בטח לא אותו מספר. זה גם להיות במקום הנכון, אבל גם לדעת מה לעשות ולעשות נכון, ואני אומר זאת בלי להעיר לאחרים. כמעט לא היו לגבעתי נפגעים, למרות שהם היו באזורים מורכבים. לגבעתי יש ידע, מסורת וגם משמעת נכונה. זה השטח של גבעתי".

אתה קצין שרגיל לשטח, ופתאום אתה תקוע בבור ימים שלמים מול טלוויזיות.
"נכון. בשלב הראשון הייתי חייב לעלות מדי פעם לראות אור שמש ולקחת אוויר. אחר כך מתרגלים".

במלחמת לבנון השנייה נמתחה ביקורת על קצינים בכירים שבמקום להיות בשטח "יושבים מול טלוויזיות".
"תלוי באיזה תפקיד אתה, אבל בהחלט הייתה הפקת לקחים. בעיקר שקצינים ברמה של עד מפקד אוגדה צריכים להיות במקומות שבהם הם הכי משפיעים. גם מה'להיות בשטח' לא צריך לעשות אידיאולוגיה. לפעמים אתה הכי משפיע דווקא במפקדה, בטח מפקד אוגדה. במקרה של מח"ט זה משתנה, אבל קצין לא צריך להתבייש במקום שבו הוא משפיע. אני לא חושב שלמישהו יש בעיה באומץ לב. אבל כן, הוטמע שברמה של עד מפקד אוגדה צריך כל הזמן להיות גם בשטח וגם במפקדה, לגעת באנשים ולחוש את התחושות. בצוק איתן לא הייתה עם זה בעיה. מבחינתי, כמי שעד אז כמעט לא עשה תפקידי מטה, התחושה הייתה מוזרה להיות רחוק מהשטח. אבל תוך כדי מערכה התפקיד של ראש מחלקת תכנון כל כך דומיננטי, ואתה משפיע על המערכה לא פחות מאחרים".

במהלך המבצע היית בקשר עם גלי? היא מבקשת ממך לנסות להזיז את בניה ממוקדי לחימה מסוכנים?
"היה לנו קשר פה ושם, היא בעיקר הייתה עסוקה מאוד בהכנות לחתונה. גלי ממש לא דיברה איתי על נושאים מבצעיים, והיא ידעה היטב את דעתי בנושא. כל כך הרבה אירועים היו לי של אנשים שהתעקשו לעבור מפה לשם, ופגשו את גורלם איפה שלא היו. אני לא מאמין בלהתעקש לעבור מקום כדי לשנות מזל. מה שצריך לקרות יקרה".

נתיב השיקום

יום שישי, 1 באוגוסט 2014. בשעה שמונה בבוקר מתחילה רשמית הפסקת אש בין ישראל לחמאס. כוח של סיירת גבעתי בפיקודו של בניה שראל עדיין מחפשת מנהרות טרור באזור רפיח. בשעה 9:05 תוקפת את הכוח חוליית מחבלים שחודרת ממנהרה והורגת את בניה, את סמ"ר ליאל גדעוני ואת סגן הדר גולדין, וחוטפת את גופתו של גולדין.

תא"ל לוי: "הייתי עם אשתי, גם היא אשת קבע שבדיוק הייתה במשמרת בקריה. פתאום אני מקבל טלפון מקצין השלישות של גבעתי: 'היה אירוע, בניה נהרג'. שאלתי אותו אם הוא בטוח, ושלחתי אותו לזהות את בניה אישית ולחזור אליי. זה לקח כמה דקות, וקיבלתי אישור סופי. ברגע הזה התחלתי להתעסק בשאלה איך מודיעים את הבשורה הנוראה הזו לגלי. צריך לזכור שהם היו רק מאורסים – החתונה הייתה אמורה להיות שלושה שבועות לאחר מכן – ולפי הפרוטוקול היבש של צה"ל בכלל לא אמורים להודיע לה. מיד דאגתי שישלחו אליה משלחת מקצין העיר, ושאני אהיה חלק ממנה. הבנו שהיא נמצאת בדירה שלהם בתל־אביב. נסענו לשם, חיכינו עד לבירור סופי שהיא אכן בבית, ולבסוף התברר שגלי בכלל הייתה בבית הוריה בשפיים.

"גלי קיבלה את הבשורה שתי דקות לפני שהגענו אליה, אחרי שיחה עם אימא של בניה. היא בכתה מאוד, ואני רק באתי וחיבקתי אותה. מה יש לומר. לאחר כמה זמן סיפרתי לה את כל מה שאני יודע על מה שהתרחש בקרב. היא לא ישבה שבעה, ואני הייתי שם בשבילה בימים האלה".

בניה נקבר בבית הקברות העתיק של חברון.
"זו לא הייתה בחירה שלה, ולדעתה גם הוא לא היה רוצה להיקבר שם. לדעתה הר הרצל הרבה יותר התאים לו, אבל כך החליטו ההורים. כשהיא הבינה שאבא שלו מתעקש, היא שחררה את הנושא. זה נושא משמעותי. היא לא יכולה להגיע לקבר בלי תיאום ביטחוני. אני מניח שהיא התרגלה, אבל זה הפריע לה".

אתה גם הודעת למשפחת גולדין על מציאת שרידי גופתו של בנם הדר. נערכה הלוויה והמשפחה ישבה שבעה, ולמרות זאת המשפחה עדיין נאבקת.
"אני לא נכנס לנבכיהן של משפחות שכולות. הם רוצים גופה, אני יכול להבין אותם. בסוף הם אומרים, נכון שהוא נהרג אבל הוא שוכב לא בבית. הגופה לא בקבר ישראל אלא במקום אחר, וגם אם הם יודעים שהוא נהרג אני יכול להבין את זה".

הקשר בין תא"ל עופר לוי וגלי ניר נמשך גם אחרי נפילתו של בניה. "אחרי האירוע הופתעתי מעוצמת הקושי של גלי", אומר תא"ל לוי. "במחשבה שלי כגבר אמרתי שהם לא התחתנו ואין ילדים, אז זה קשה אבל יעבור. זה לא עבר. היא עברה ועדיין עוברת תקופה מאוד קשה של אובדן. דווקא דרך החשיבה של אשתי על כך שמדובר באהבה לא ממומשת ולכן קשה יותר להשתקם ממנה, התבררה כנכונה.

"חצי שנה אחרי נפילתו של בניה הבנתי שגלי במצב קשה ושאין לה בשביל מה לקום בבוקר. החלטתי בעצה עם משפחתה להחזיר אותה לצבא. בהתחלה היא לא ממש רצתה, אבל התעקשתי והיא חזרה להיות רל"שית שלי בחטיבת המבצעים במטכ"ל. העבודה האינטנסיבית איפסה אותה, היא חזרה לדירה בתל־אביב ואחרי כשנה ביקשה להשתחרר. אמרתי לה שיש לי תנאי, תַראי לי שהתקבלת ללימודים. היא התקבלה ללימודי עיצוב אופנה בשנקר, ואני שחררתי אותה מהתפקיד. הלימודים שם התגלו כמאוד אינטנסיביים ותובעניים, אבל לה זה היה טוב. לא מזמן היא סיימה לימודים והגישה פרויקט גמר. גאווה".

תא"ל עופר לוי משתחרר מצה"ל בימים אלה. הוא מתכנן להקים מיזם טכנולוגי פרטי, וגלי ניר כבר הודיעה לו שהיא באה לעבוד איתו. גלי בת 29 כיום, ולוי ואשתו מורין מקווים שהיא תתחתן בקרוב. הם אפילו ניסו לשדך לה את אחיה של מורין, טייס בחיל האוויר, אבל הדברים לא הסתדרו.

אני מניח שמורין ואתה לא תנוחו ולא תשקטו עד שגלי תתחתן. אולי לא כדאי לשדך לה הפעם מ"פ קרבי.
"למה לא? שאני אגיד שלהתחתן עם מ"פ זה לא טוב? חלילה. גלי צריכה מישהו שידע להכיל, מישהו שידע שהיא יכולה לאהוב אותו ועדיין תאהב את בניה תמיד".