נדמה שאין הורה לילדים שבטנו לא התהפכה השבוע בעקבות הדיווחים על בת השבע שעולמה חרב עליה באחת. עדותה המחרידה, שבה סיפרה על אונס אכזרי שעברה, מבטאת את הסיוט הנורא ביותר שאב ואם יכולים לדמיין. על פי כתב האישום שהוגש נגד החשוד במעשה, מחמוד נזמי קטוסה, פלסטיני בן 47 שעבד בבית הספר שבו למדה הילדה, הוא שידל אותה תחילה בממתקים וניסה לשכנע אותה לבוא עימו לדירה סמוכה. כאשר סירבה הוא לקח אותה בכוח, תוך שהיא ממררת בבכי. לדבריה הוא הכה אותה ולא שעה לתחנוניה שיפסיק את מעשיו ויחזיר אותה הביתה. היא סיפרה גם על שניים מחבריו ששהו בדירה, עודדו אותו וסייעו לו בביצוע הפשע.
העדות המצמררת, לצד ראיות נוספות שנאספו על ידי החוקרים, הובילו לכתב אישום עם יסוד סביר להרשעה. כמו בתיקי אונס רבים גם במקרה הזה קיים יסוד של חוסר ודאות, וכעת נבדק מידע חדש על החשוד שעשוי לשפוך אור על סוגיות נוספות, ונעשה מאמץ להגיע אל האנשים שעל פי עדות הילדה היו בדירה בזמן ביצוע האונס.
סערת הרוחות שפקדה השבוע מדינה שלמה לא ממש הגיעה ליישוב שבו התרחש האירוע הקשה. מרבית התושבים לא שמעו על המקרה, וגם אלה שכן – אינם מצויים בפרטים. גם הורים לילדות שלומדות בבית הספר שבו לומדת הילדה, אינם מודעים לפרשה. את אחד מהם, ינקי, אני פוגש ליד רכבו בחניה הסמוכה. הוא שואל אותי לפשר הצלמים והכתבים שמסתובבים מול שער הבניין, ואני מספר לו מה קרה בבית הספר של הבת שלו. "לא ידעתי, אף אחד לא דיבר איתנו על מקרה כזה, מוזר מאוד", הוא מגיב ומתיישב ברכבו. "אתה בטוח שזה קרה פה, בבית הספר הזה? יש לי בת פה בכיתה ח'. היא לא סיפרה לנו כלום, וכנראה לא דיברו עם הבנות. אני גבר, אז אני לא נכנס לבית הספר, אבל גם אשתי לא סיפרה לי שום דבר חריג. מוזר שקורה מקרה כזה ואף אחד לא מדבר".
גם יוסף, שאני פוגש בחנות הפיצוחים הסמוכה, מתוודע למקרה לראשונה מפי. למשמע הפרטים הוא קובע כי יש להרוג את האנס. "לא משנה אם זה יהודי או ערבי, אם הוא אשם צריך לדאוג שלא יוכל לעשות שום דבר בעתיד", הוא אומר, ומוסיף תנועת יד מלמעלה למטה הממחישה את כוונתו.
במרכול הסמוך לבית הספר אני פוגש את איימן. הוא ועובד פלסטיני נוסף יושבים על ארגזי תנובה, שקועים במיון מוצרים שתאריך תפוגתם קרוב. "אני עובד פה כבר עשרים שנה, וזו פעם ראשונה שאני שומע מקרה כזה", אומר איימן. "אני גם נכנס לבית הספר הרבה ומדבר עם מורות. שמעתי מהן שזה איש שעוזר תמיד, נחמד ואדיב. חלק מהן גם לקחו אותו לעבוד בבית שלהן אחרי שעות הלימודים, כי סמכו עליו. פגשתי אותו כמה פעמים בסופר, הוא נראה כמו איש נורמלי, מחייך הרבה. זה סיפור ממש מוזר, אבל כנראה אי אפשר לבטוח באף אחד. אומרים שפדופיליה זו מחלה שקטה שמתגלה בפתאומיות. אני אומר שאם הוא אשם, צריך להרוג אותו בלי לחשוב פעמיים".
סולימן, העובד השני, מצטרף: "לפעמים אתה מכניס לבית שלך אנשים שנראים לך נורמליים, ואז אתה מגלה שהם חיות אדם. יש לי בנות בבית, וזה לא נתפס איך בן־אדם בן 47 עושה דבר כזה לילדה בת שבע. אני לא רוצה לחשוב מה הילדה הזאת עברה ומה היא עדיין עוברת. אסור לסמוך על אף אחד. צריך לחנך את הבנות שלא לדבר עם אנשים זרים. הוא קלקל לכולם. עכשיו יחשדו גם באנשים טובים שבאים לפה להתפרנס".
איחור גורלי
בשעה אחת בצהריים יוצא משערי בית הספר זרם של ילדות בחולצות תכולות, חצאיות כחולות, גרביונים לבנים וסנדלים. חלק מהילדות נבלעות מאחורי תיקים ורודים, מעוטרים בלבבות ובלונים צבעוניים ובאיורי הלו־קיטי.
נתנאל (שם בדוי), העסיק את קטוסה במשך כמה שנים. הוא מפקפק בנכונות האישומים. "אני מתקשה להאמין שבשעה כזו הוא היה יכול לקחת ילדה בניגוד לרצונה, לדירה שנמצאת במרחק 15 דקות הליכה מבית הספר", הוא אומר. "בשעות האלה יש עומס של אנשים ברחוב. אין שום אפשרות שערבי ילך עם ילדה בניגוד לרצונה למקום כל כך מרוחק כשהיא בוכה וצורחת, בלי שאף אחד ינסה לעצור אותו או יזמין משטרה.
"איך יכול להיות שבית הספר, שמרושת במצלמות, לא הצליח לספק ראיות לעדות של הילדה שהוא חילק לה ממתקים ודיבר איתה לפני המעשה? איך ייתכן שאחרי תקיפה כזו חמורה ואלימה, תקיפה שמעורבים בה כמה ערבים, הילדה מגיעה הביתה באיחור של שעה וחצי והכול מתנהל בבית כרגיל? למה המשפחה לא הלכה מיד למשטרה להתלונן על תקיפה של הבת שלהם? אחרי שהאימא מצאה סימני דם על הגרביונים של הילדה ופנתה למשטרה, איך היא לא ציינה נקודת זמן שבה התרחש המקרה?"
נתנאל מספר על אדם טוב ואדיב שהיה חביב על מעסיקיו. "אני תושב המקום יותר מעשרים שנה. אותו ערבי עבד אצלי במשך כמה שנים. כולם מספרים עליו שהוא אדם טוב, אינטליגנטי, מכיר את החוק ויודע להיזהר מדברים מסוכנים. שמענו את הפרטים הנוראים והם לא מסתדרים לנו עם האישיות של האדם. הפחד שלנו הוא שיש אפשרות די סבירה שהתוקף עדיין מסתובב חופשי ברחוב, בזמן שאדם חף מפשע יושב במעצר".
תחנת המשטרה המקומית ניהלה את החקירה, והתביעה הצבאית היא שהגישה את כתב האישום נגד קטוסה, בשל העובדה שהיישוב שוכן בתחומי יהודה ושומרון. צריך לומר: התנהלות החקירה מעלה תהיות, ונראה שמי שטיפל בה בתחילה לא חשב שהעניין יתפתח לתיק כה מורכב, אם כי יש לציין שגם הזמן הממושך שעבר מביצוע העבירה ועד הפנייה למשטרה לא סייע לחקירה. במהלך הדיונים שהתנהלו בבית המשפט הצבאי במחנה עופר שינתה התביעה את הצהרתה בנוגע לתאריך ביצוע העבירה בעקבות ממצאים סותרים.
"משטרת ישראל באה עם הצהרת תובע, שבה נכתב שהאונס בוצע ב־5 באפריל. ההגנה הביאה אליבי שהוא היה במקום אחר, ואז המשטרה חזרה בה והגישה כתב אישום שבו היא מציינת שהאונס בוצע בין פברואר לאפריל. זה פשוט מחדל", טוען בשיחה עימנו עו"ד נאשף דרוויש, פרקליטו של הנאשם. "בוצעה פה חקירה בצורה חובבנית, ללא בסיס ראייתי. התיק נבנה ונסמך על עדות הילדה, שהתקבלה על ידי חוקרת ילדים. היא חקרה את הילדה ארבע פעמים, הלכה איתה לבית הספר ושחזרה את כל הזיהויים. בסיכום שלה, בפרק ההתרשמות מהעדות וקביעת המהימנות, היא כתבה שהיא לא יכולה לקבוע את מהימנות הזיהוי שלו. מבחינתי זה אומר הכול.
"אין ראיה שהילדה עברה אירוע אונס", טוען דרוויש, שמתוקף תפקידו נחשף לחומרי החקירה. "מהפרטים שאני ראיתי ומהעדויות של גורמים מקצועיים שפוגשים אותה כל יום בבית הספר, נאמר שהיא בוהה ומכונסת בעצמה. יכול להיות שיש לה בעיות. אני חושב שהיא סיפרה להורים שלה, והם כיוונו אותה לחפש את האשם עד שהגיעו אל מחמוד. צריך להתייחס למה שכותבת החוקרת שהטילה ספק לגבי הזיהוי, להבין שאין מספיק ראיות ולשחרר אותו".
גורמים משפטיים המצויים בפרשה ציינו כי הקו שהנחה את משפחת הילדה הוא להימנע ככל האפשר מפרסום וחשיפה בשל הרגישות המגזרית. לפיכך הם לא ביצעו מהלכים פשוטים שהיו יכולים להקל על החקירה ועל איסוף נתונים. כך למשל, המשפחה לא הלכה באופן מיידי למשטרה ולכן לא היה אפשר לבצע בדיקות די־אן־איי. האם הלכה עם הילדה לרופאת משפחה, והיא זיהתה סימנים לפגיעה והמליצה לה לסור לבית חולים לבדיקה של רופא מומחה. היא לא עשתה זאת, ולכן אין מסמך או קביעה רפואית חד־משמעית כי הילדה אכן נאנסה. באשר לזיהוי האנס, המשטרה אומרת שהילדה זיהתה פעמיים את החשוד, גם בבית הספר וגם במסדר תמונות.
ובכל זאת, המחסור בראיות הוביל את המשטרה ואת צה"ל להודיע על ביצוע השלמות חקירה על ידי היחידה המרכזית במחוז ש״י. ההחלטה התקבלה בהתייעצות מיוחדת שקיימו ראש אגף חקירות במשטרה ניצב גדי סיסו והפרקליט הצבאי הראשי אלוף שרון אפק, ובשיתוף פרקליט המדינה שי ניצן ובכירים נוספים בפרקליטות. נקודת המוצא הייתה שבידי החוקרים יש עדות מפורטת של הילדה, הזיהוי שלה את החשוד וכמה פרטים שציינה בחקירתה ושנמצאו ברמת דמיון סבירה לתיאור. הנחקר נכשל בבדיקת הפוליגרף, ושיקר בפרטים מסוימים בעדותו. מי שהגיש את כתב האישום חשב שישנו סיכוי להרשעת קטוסה, אך הספקות והתהיות שעלו בתיק המורכב מאתגרים כעת את החוקרים.
עו"ד ארנפלד: "שאלת הזיהוי קריטית, ולכן מנסים למצוא עוד פרטים שמחזקים את הזיהוי הספונטני"
"כאשר גובים עדות של ילדה קטינה, במיוחד בת שבע, יוצאים מתוך נקודת הנחה שהיא לא תעיד בבית משפט. לכן אוספים מראש ראיות שימנעו ממנה את המעמד הקשה", אומרת לנו עו"ד דבורה חן, לשעבר המשנה לפרקליטת המדינה. חן מסייגת כי איננה בקיאה בפרטי הפרשה הנוכחית, ומבהירה כי באופן כללי לעדות כזו מצטרפת טענת סיוע, שנותנת תוקף לדברים. "כשמדובר בקטין שלא יעמוד לעדות בבית משפט, כדי להגיש כתב אישום חייבים לצרף סיוע לתצהיר. לכן אפשר לצאת מנקודת הנחה שאם הגישו כתב אישום, כנראה יש עוד פרטים שאיננו יודעים על הפרשה".
עורך הדין מאיר ארנפלד, לשעבר ראש מחלקת חקירות ביחידה הארצית לחקירות הונאה, מוסיף כי במקרה של קטינים ישנה דרך פעולה מסודרת לגבות עדות. "אלה אנשים שהוכשרו במיוחד למקרים האלה ועושים את זה לאט, תוך בניית אמון של הילדים הפגועים, שבדרך כלל נוטים להסתגר ולא לשתף פעולה. הם משתמשים בבובות ועזרים נוספים, ועובדים עם הרבה פסיכולוגיה. שאלת הזיהוי קריטית, ולכן מנסים למצוא עוד פרטים שמחזקים את הזיהוי הספונטני כמו סימנים בגוף, פריט לבוש ייחודי שנמצא, צלקת או משהו אחר שמאפיין רק אותו. עדות על מקום האירוע גם היא חיונית ומחזקת את העדות".
דין מוחמד
היישוב שבו התרחש המקרה מצוי בתנופת בנייה הנעשית על ידי פועלים פלסטינים, ואלה נכנסו גם לתחום השיפוצים והניקיון בבתי התושבים. רבים מבני היישוב והיישובים הסמוכים פוקדים את הכפר דיר־קדיס שבו מתגוררת משפחת קטוסה. המוסכים הרבים שפזורים לאורך הכביש המפותל מלאים בכלי רכב נושאי לוחיות זיהוי ישראליות. פאות שחורות וציציות לבנות מתבדרות בכל פינה. כאשר אני שואל צעיר בעל פאות מסולסלות אם שמע על האונס שתושב המקום ביצע לא הרחק מכאן, הוא מתחמק ומפטיר: "אני לא מונח בפרשה ולא אוחז בפרטים שבתקשורת. באתי לקנות משהו לאוטו ואני הולך".
במכולת השכונתית, סמוך למסגד, יושבים אנואר ועאדל, אֶחיו של הנאשם. "אח שלי היה מורה לאנגלית בבית הספר האזורי של הכפרים מסביב", מספר אנואר, המבוגר ממחמוד ועובד כפקיד במשרד החקלאות של הרשות הפלסטינית. "לפני שמונה שנים הוא אמר שיש לו אפשרות להיכנס לעבוד בישראל ולהרוויח יותר. אמרתי לו שלא ייכנס והזהרתי אותו שיהיו לו צרות מזה, אבל הוא לא שמע בקולי. עד עכשיו היה לו טוב. הוא הרוויח יפה, היו לו עשרות פועלים שעבדו בניקיון אצל היהודים".
אני בורר מילים בקפידה, ושואל את האחים איך הם מתמודדים עם טענת המשטרה שמחמוד נכשל בבדיקת הפוליגרף, שיקר בעדותו וזוהה על ידי הילדה כמה פעמים. "הוא לא נכשל", יורה אנואר. "בדיקה הראשונה הוא היה לחוץ מכל הרעש והבלגן, אז הוא היה עצבני והרגישו את זה. בבדיקה השנייה, אחרי שדיברנו איתו, היינו בבית המשפט וחיזקנו אותו, הוא היה רגוע ויצא תקין. בנוגע לזיהוי הילדה, מחמוד עבד בבית הספר שמונה שנים, ואף פעם לא היו לו בעיות. יכול להיות שהילדה נאנסה על ידי מישהו אחר, ואימא שלה באה איתה לבית הספר, הצביעה על מחמוד ושאלה אותה אם זה הוא, ואז היא אמרה כן. אני שואל אותך: בגלל זיהוי כזה עוצרים בן־אדם ליותר מחמישים יום? בנאדם שהרוויח יפה, יש לו אישה יפה, ילדים, מה הוא צריך להסתבך עם זה?"
בשלב מסוים נכנס למכולת גם בנו של הנאשם, קוסאי, והשיחה המתוחה גם כך מקבלת אופי נפיץ עוד יותר. בשל הסיטואציה והמיקום, אני לא מוסיף להקשות בשאלות. אנואר מספר כי בעקבות הדיווחים על קשיים בכתב האישום, מצב רוחו של מחמוד משתפר. "הוא נשמע מעודד, עם מורל גבוה, אומר שהוא מרגיש טוב. הוא דיבר עם אשתו ואמר שהוא בוטח באללה שהוא ייצא מהסיפור ללא שום הרשעה. אין מספיק ראיות, והתגלו סתירות בכתב האישום והן מדברות בעד עצמן. אנחנו המשפחה, ומחמוד עצמו, מעודדים מהממצאים".
במערכת המשפט האסלאמית, שמבוססת על השריעה, דינם של פושעים מסוג זה נחרץ ללא שהיות. "מי שאונס ילדה בת שבע צריך למות", קובע השייח' הבכיר אבו־משהור, שעסק במאות מקרים של נקמות דם ובוררות בקרב הפלסטינים. "השאלה איך להעניש את האנס כמעט לא עולה על השולחן שלי, כי בדרך כלל המשפחה של הנאנסת מממשת את הזכות שלה על פי האסלאם לנקום את כבוד המשפחה שחולל. אם הייתה מגיעה אלי השאלה מה לעשות איתו, הייתי אומר שאסור שפושע כזה יישאר בחיים. החוק השרעי חד מאוד בכל הקשור לילדות צעירות, כדי שאנשים יבינו שאסור לעשות מסחר בילדות או להשתמש בהן לפורקן יצרים. חייבים לשמור עליהן שיגדלו להיות נשים מהוגנות ומכובדות".
השייח' סאלח רמזי מקהיר שבמצרים משיב באופן חד וברור לשאלתי הטלפונית איך הוא היה מטפל במקרה של אונס קטינה. "אני איש דת שנוהג תמיד בפשרה בין אנשים. אבל אם מישהו היה אונס את הבת שלי, הייתי מאבד את הראש. ברור לי לגמרי איך הייתי נוהג – הייתי הורג אותו. בגלל זה האסלאם, מתוך הבנה שאי אפשר לבקש מאבא לרחם על מי שאנס את הבת שלו, מתיר למשפחה לנקום את הכבוד ולהרוג את האנס".
על פי כתב האישום, בדירה שבה בוצע הפשע היו אנשים נוספים שעודדו את האונס. השייח' רמזי מתייחס גם אליהם: "הם שותפים גמורים בפשע כי הם לא עצרו אותו, והם צריכים להיענש. בטח ובטח אם הם נהנו וצחקו בזמן שהפושע ביצע את האונס. אין הבדל אם הנאנסת יהודייה, נוצרייה או מוסלמית. מי שעשה את האונס ביצע פשע חמור, ועליו לקבל את עונשו".
