אסור להשוות, אבל בישראל משווים כל הזמן. הראשון אולי לעשות זאת היה דוד בן-גוריון, שכדי לבטא את איבתו ליריבו הפוליטי זאב ז'בוטינסקי כינה אותו "ולדימיר היטלר" (אם כי זה קרה לפני השואה, כמובן). מנחם בגין היה אומר על כך שהזקן נהג לנקוט "לשון גרמנית" נגד יריביו. השוואות לגרמניה, לנאצים ולהיטלר-יוגנד היו פה מאז ומתמיד. הביטוי "גבולות אושוויץ" ביחס לגבולות 67' יוחס דווקא לשר החוץ ממפא"י אבא אבן, והוא כמובן צוטט רבות על ידי הימין. פרופ' ישעיהו ליבוביץ טבע את הביטוי "יהודו-נאצים" כלפי חיילי צה"ל המשרתים ביהודה ושומרון.
ולא שהימין חף משימוש במונחים אלה: השר רחבעם זאבי כינה את שגריר ארה"ב מרטין אינדיק "יהודון", וח"כ לשעבר צבי הנדל השמיע את אותו ביטוי כלפי שגריר אמריקני אחר, דן קרצר. יונתן בשיא, ראש מנהלת ההתנתקות, קיבל מכתבי נאצה מפעילי ימין שבהם תואר כ"יודנראט" ו"קאפו", ודניאלה וייס זעקה ש"חברון לא תהיה יודנריין". וכמובן אין לשכוח את תמונתו של ראש הממשלה יצחק רבין במדי קצין אס-אס, שנוצרה על ידי סוכן השב"כ אבישי רביב בתקופת הסכמי אוסלו.
אכן, השואה ודימוייה תמיד היו חלק מהשיח הפוליטי בישראל. עם זאת, נדמה שבעשור האחרון השימוש ב"רטוריקה שואתית" הפך לנפוץ הרבה יותר. הדוגמה הבולטת ביותר היא דבריו מעוררי הסערה של סגן הרמטכ"ל יאיר גולן, שבנאום ביום השואה דווקא הצהיר כי הוא מזהה בישראל של ימינו "תהליכים מעוררי חלחלה שהתרחשו באירופה בכלל, ובגרמניה בפרט".
במסגרת הוויכוח הנוכחי בסוגיית הרחקת הפליטים או מהגרי העבודה (תלוי את מי שואלים) האפריקנים מישראל, שוב נעשה שימוש נרחב במונחי השואה. "אנחנו מטיפים מוסר לכל העולם בנושא השואה. לאן נעלמה ההטפה כשמדובר בעצמנו?", הכריזה אתמול בבוקר ב'ידיעות אחרונות' כותרת כתבה נרחבת שעסקה ב"ניצולי שואה שמוחים נגד גירוש מבקשי המקלט". "סבא שלי העביר כמעט את כל תקופת השואה כשהוא מתחבא בעליית גג. שוכב, בלי לזוז, בשקט. מת מפחד", צייצה בטוויטר כתבת ערוץ 2, מיכל פעילן, "תודה לאל שהוא כבר לא איתנו לגלות שבמדינה עליה נלחם כל כך עושים את אותו דבר לפליטים".
עיתונאים בכירים מרבים לערוך השוואות בין תקופת השואה ליחסה הנוכחי של מדינת ישראל לסודנים ולאריתראים. אושרת קוטלר מערוץ 10 השוותה בין חיילי צה"ל המונעים ממסתננים להיכנס לארץ, לחיילים שוויצריים שמנעו מ"שיינדלה ומוטקה שנמלטו ממחנה ריכוז רעבים ומותשים". אריאנה מלמד כתבה בפייסבוק כי היא "קוראת לאנשים שאחראים כרגע על גורלם של האריתראים בגבול בשם יהודו נאצים". בהקשר מעט שונה, התפרסמה ההשוואה המקוממת של יהונתן גפן בין עאהד תמימי, הנערה הפלסטינית שסטרה לקצין ישראלי בנבי סאלח, לאנה פרנק.
כלי התקשורת שמוביל את מגמת השימוש ברטוריקת השואה הוא כמובן עיתון 'הארץ', שכמעט מדי שבוע, שלא לומר מדי יום, ניתן למצוא בו השוואות בין מדינת ישראל לגרמניה הנאצית. רק בסוף השבוע האחרון כתב פרופ' זאב שטרנהל בטור דעה שפרסם כי בישראל קיימת "גזענות הקרובה לנאציזם". פרופ' דניאל בלטמן מרבה להשוות מעל דפי 'הארץ' בין ישראל לגרמניה של שנות ה-30. "1932 כבר כאן", הכריז עוד בשנת 2010, ולפני חודש כתב מאמר תחת הכותרת "ישראל הולכת ומזכירה את גרמניה ב-1933". העיתונאי גדעון לוי כינה את חברי הכנסת מוטי יוגב ואורית סטרוק, "ניאו נאצים", ובמאמרו 'הרעים לטיס' שפורסם בתקופת 'צוק איתן' קבע כי טייסי חיל האוויר הם "הכי רעים, הכי אכזריים והכי מתועבים".
השימוש הבוטה במושגים מתקופת השואה הביא כמה פעילי ימין לחבר בעבר חידון עוקצני תחת הכותרת "הסתה אנטישמית או מאמר ב'הארץ'?", ובו הציגו ציטוטים מ'הארץ' לצד אמירות אמיתיות של הוגים אנטישמים, וביקשו מהגולשים לנחש את מקור הציטוט. העיתונאי מיכאל טופלד כתב כי ביטל את המנוי שלו ל'הארץ' לאחר שנכשל בחידון.
ד"ר צביה גרינפילד, לשעבר ח"כ במרצ, חיברה לאחרונה ספר בשם "התרסקות – סיפור קריסתו של השמאל הישראלי". בין היתר היא עוסקת בהרחבה באובססיה של השמאל להשוואות בין מדינת היהודים לנאצים ולגרמניה של שנות השלושים. גרינפילד, שעברה על אלפי מאמרים שפורסמו בשנים האחרונות ב'הארץ' ובבמות אחרות, מגדירה זאת כ"התבוססות כמעט פתולוגית במורסה הממאירה של הרשע הנאצי ומחולליו".
"גרמניה כולה והנאציזם במיוחד נעשו למושא היקסמות, ואפילו למעין פטיש, שבאמצעותו השמאל בישראל מגדיר כיום את יחסו למדינה", טוענת גרינפילד. "נראה שלדעת העיתון ('הארץ') בלתי אפשרי למעשה לתקן את מצבה של ישראל, כל עוד היא שמרת על צביונה הנוכחי כמדינה ריבונית של העם היהודי". לדעת גרינפילד, אותה אובססיה הרווחת בחוגי השמאל, למתוח קו בין מדינת היהודים לפשעיו המחרידים של אחד המשטרים הנוראים בהיסטוריה, היא חלק מסיפור התרסקותו של השמאל. הציבור הישראלי דוחה את ההשוואות הנתעבות הללו, ואומר את דברו בקלפי.
