כאשר הייתי שליח בפלורידה לפני כמה שנים, הליכה לבית הכנסת שם לא הייתה עניין מסובך. בניגוד לבתי כנסת במדינות רבות באירופה – בפתח בית הכנסת האמריקני לא נתקלתי במאבטח ולא נדרשתי לפתוח את התיק או להציג תעודה מזהה. כדי להגיע לחדר המזכירות אמנם נדרש המבקר ללחוץ על אינטרקום, אך מעבר לכך, בזמני הפעילות, בית הכנסת היה פתוח לרווחה. כל הרוצה להגיע, ברוך הבא. זו הייתה המדיניות והגישה, שביטאה תפיסה רחבה יותר של "דלת פתוחה" ומזמינה לכול.
לפני כמה ימים עדכן אותי חבר המתגורר באזור שהמצב הזה מתחיל להשתנות. "בערב פסח התחילו לעבוד בכניסה לבית הכנסת", כתב לי. "לאחר שבוע כל הכניסה הייתה מרוצפת בבטון, וגדר ברזל שחורה מקיפה כעת את רוב החניה. החליפו את הדלתות ונתנו לכל משפחה קוד כניסה, והוסיפו עוד רכב משטרה לאבטחה. בקיצור, מתמגנים". רכב משטרה תמיד היה מוצב שם בשבתות, אבל הייתה לכך סיבה ספציפית: כדי לעבור את הכביש הסואן הסמוך היה צורך ללחוץ על כפתור כדי שהרמזור יהפוך לירוק, עניין בעייתי בעבור שומרי השבת. נוכחות משטרתית הייתה, אך לא לצורך אבטחת מתפללים.
הדוגמה הזו איננה חריגה. הקהילה היהודית־אמריקנית עוברת בשנה החולפת שינוי היסטורי ומדאיג. החלום על קהילה שבטוח לחיות בה וששעריה הפיזיים פתוחים לכול הולך ונעלם. אחרי הפיגוע בבית הכנסת 'עץ חיים' בפיטסבורג לפני חצי שנה, שבו נרצחו 11 יהודים, ולאחר הרצח הנוסף בבית הכנסת חב"ד בפאוויי הסמוכה לסן־דייגו בשבת האחרונה – קהילות יהודיות מתחילות לראשונה לנעול את דלתותיהן. בבתי כנסת שמתפלליהם יכולים להרשות זאת לעצמם מוצבים שומרים, ובחלק מהמדינות ישנה הקצאה מסוימת של שוטרים לאבטחה.
"הודיעו לנו שבית הספר שוקל להציב שומרים חמושים בכניסה למוסד, והורים רבים התרעמו על כך", מספרת אם לילדים בבית ספר יהודי באזור ניו־יורק. "עבורנו כישראלים שגרים במקום זו יוזמה מבורכת, אבל היהודים בקהילה שלנו לא אהבו את זה".
"עוד לא נפל להם האסימון", מתאר את המציאות החדשה עובד בארגון יהודי בדרום ארה"ב. "התחושה של חלק מהם היא ש'אצלנו זה לא יקרה'. כל הארגונים מוציאים הודעות גינוי לפיגוע, אבל עם אפס מעשים. לפחות כרגע". במסגרת תפקידו הוא טס לפיטסבורג מיד אחרי הפיגוע בבית הכנסת שם. "נשארתי לבלות את השבת עם הקהילה, והייתה אבטחה מוגברת של עשרה שוטרים בכניסה לבניין. אבל בכניסה האחורית של הבניין לא היה שוטר אחד, ונכנסתי ללא כל בעיה. וזה כשהם עדיין במצב חירום. אני לא רוצה לחשוב מה קורה שם בשגרה".
שוחחתי השבוע עם כמה שליחים של ארגון 'תורה מציון' בארה"ב, שהעדיפו לעשות זאת בעילום שם. "הייתי בישיבה עם כמה מנהלים בבית הספר", סיפר אחד מהם, "והשיח ביניהם הפתיע אותי מאוד. הם העלו את השאלה: אם תהיה שואה בארה"ב, מי מהשכנים או הקולגות הלא יהודים יציל אותנו? הם עסוקים לפעמים במחשבות כאלה".
שליח נוסף של הארגון אומר כי לא חש שינוי. "אני מסתובב עם כיפה ומעולם לא נתקלתי בהערה כלשהי. עם זאת, בניגוד לישראל, כאן לא יודעים איך נראה אדם שעלול להיות מחבל פוטנציאלי. בישראל יש כל מיני פרופילים לכך. לכן הזהירות והחשש תמידיים".
מנכ"ל 'תורה מציון', זאב שוורץ, מספר כי בכנס שליחים של הארגון בנאשוויל, טנסי, שהתקיים לפני כמה חודשים, חש לראשונה בשינויים באבטחה בבית הכנסת המקומי הקטן, שבפתחו הוצב שומר חמוש דרך קבע. "הייתי המום, בחיים לא היה שם שומר", הוא אומר. "כשיצאנו לפעילות של השליחים מחוץ לבית הכנסת, הצמידו לנו שני שומרים עם אקדחים שילוו אותנו. זו הפעם הראשונה שנתקלתי בדבר כזה, ואני מקיים אירועים בארה"ב כבר עשרות שנים. אחד המאבטחים, 'רמבו' כזה, אמר לי 'אין מה לעשות, צריכים לאבטח אתכם כי הזמנים השתנו'. אני רגיל לכך בדרום אמריקה, שם יש לעיתים דלתות ממוגנות ירי בכניסה למבנים יהודיים. באירופה צריכים לזהות אותך כדי להשתכנע שאתה יהודי. היום המצב משתנה גם בארה"ב".
חופש ביטוי מופרז
סא"ל במיל' אביטל ליבוביץ שימשה במשך שנים דוברת צה"ל לתקשורת הזרה, וכיום היא מנכ"לית הסניף הישראלי של הוועד היהודי־אמריקני. במסגרת תפקידה היא מרבה לבקר בקהילות יהודיות בכל העולם, ובעיקר בארה"ב. "אבטחה היא נושא טקטי, אבל הוא לא נוגע בשורש הבעיה", היא מנתחת. "אני מרצה בכל מיני מוסדות יהודיים, ותמיד רואה רכב משטרה חונה בחוץ. המטרה שלהם היא לתת מענה ראשוני במקרה של אירוע, אבל אותם שוטרים לא ינטרלו אדם שייכנס פנימה מחופש ויתחיל לירות לכל עבר. והרי אין בעיה להיכנס לשם ללא מגנומטרים וכדומה".
בסקר שנתי שעורך ארגונה של ליבוביץ בקרב יהודי ארה"ב, הם נשאלים בין היתר על תחושת הביטחון שלהם בארצם. בסקר של 2018 אמרו 55 אחוזים מהנשאלים שהם מרגישים פחות ביטחון אישי לעומת השנה הקודמת. "שומר בכניסה לא ייתן להם ביטחון", סבורה ליבוביץ, ומצביעה על שלושה תחומים שלדעתה יש להתמקד בהם: "חייבים לדאוג לחינוך הדור הצעיר בארה"ב נגד אנטישמיות, לאכוף את החוק על טרוריסטים פוטנציאליים ברשתות החברתיות, ולדאוג לענישה אפקטיבית". הבעיה באכיפה בארה"ב, לדעת ליבוביץ, היא ש"חופש הביטוי בארה"ב מגביל מאוד מעצר של אדם שמתבטא בצורה גזענית, אם אין חשש מוצק שהוא יפגע באנשים באופן ממשי".
גידי גרינשטיין, נשיא מכון ראות ומי שחוקר מזה שנים את יחסי ישראל ויהדות התפוצות, מוסיף: "בקהילות שאני פוגש מפנימים כבר מזמן שבשולי החברה האמריקנית צומחת אווירה אנטישמית. היא מהווה איום על דרך החיים של הקהילות היהודיות, ולעיתים משפיעה גם על חיי היומיום. כבר כעת יש שינויים בולטים בסידורי האבטחה של מוסדות ציבור רבים, כולל בתי כנסת".
ד"ר ג'ושוע גלייס, בעלים ומנהל של חברת האבטחה 'גלייס סקיוריטי', עובד מול מאות גופים יהודיים ברחבי ארה"ב. הוא מגדיר את שני הפיגועים האחרונים כ'אסון התאומים' של הקהילה היהודית בארה"ב. "אם לאחר אסון התאומים השתנתה תפיסת האבטחה ברחבי ארה"ב, בעיקר בשדות תעופה ובמטוסים, זה המצב בבתי הכנסת ובמבנים יהודיים בחצי השנה האחרונה מאז הפיגוע בפיטסבורג. הפיגועים הללו שינו את תחושת האיום של הקהילה היהודית־אמריקנית. אחרי האירוע השני, בפאוויי, מפנימים כבר שמדובר בתופעה ולא באירוע חריג.
"הרבה יותר בתי כנסת מבעבר מעמידים שומר חמוש בכניסה", מתאר גלייס. "בניגוד לעבר, יש פחות התנגדות לכך. אם אתה רוצה לעצור מישהו עם נשק, אתה צריך להיות חמוש בעצמך. אפשר לראות עוד ועוד בתי כנסת שעורכים אימונים עם חברות כמו שלנו. אמנם התחלנו לעשות זאת לפני עשור, אך הדרישה היום גבוהה בהרבה. פעם היו שואלים אותנו למה צריך את זה כשאין איום, כיום השאלה איננה עולה. הדלתות סגורות ונעולות. זה לא אומר שבתי הכנסת מבוצרים כמו באירופה, אבל אם הדלת סגורה זה מעכב את המפגע הפוטנציאלי ויכול לספק עוד זמן לברוח, או שאולי התוקף יוותר בעצמו על התכנון".
לא כל בית כנסת יכול להרשות לעצמו להעסיק מאבטח. "זה עסק יקר", מודה גלייס. "הממשל האמריקני אמנם מעניק תקציב מסוים לביטחון במוסדות דתיים – 97 אחוז מהתקציב הזה הולך לקהילות יהודיות – אבל זה לא מספיק כדי להחזיק אנשי ביטחון במשרה מלאה בכל בתי הכנסת. בערים כמו ניו־יורק מעניקים סכום נוסף, אך הקהילה היהודית הרחבה תצטרך לחשוב על פתרונות מימון משמעותיים יותר".
בעיה נוספת היא החוקים המשתנים ממדינה למדינה בארה"ב בנוגע להחזקת נשק. "בפלורידה למשל החוקים גמישים מאוד, כמעט כל אחד רשאי לרכוש לעצמו נשק, ואילו בניו־יורק ובניו־ג'רזי זה מסובך יותר".
החברה של גלייס מציעה אימון של קהילה או צוות של מוסד בהתנהלות נכונה באירוע טרור, ובניית מחסומים נגד דריסה של רכבים בכבישים הסמוכים. בנוסף, הם מציעים שירותי ביטחון אחרים דרך חברות חיצוניות. "בעיניי, האימון של חברי הקהילה הוא הדבר הכי חשוב שאפשר לעשות", הוא אומר. "המחקרים הסטטיסטיים מראים שאם אפשר לברוח, זו האופציה הכי טובה. אם אין אפשרות כזו, עליך להסתתר ולסגור את כל הדלתות של הבניין; אם יש לך נשק או אפשרות להילחם בתוקף – זו האפשרות השלישית, שיש בה כמובן גם סכנה גדולה יותר".
מחנות הקיץ משתנים
גלייס עובד גם עם מחנות הקיץ היהודיים בארה"ב. קיימים מאות מחנות כאלה – לרוב בתוך יערות, בקמפוסים גדולים, ולעיתים על שפת אגם – והילדים מגיעים אליהם לתקופה של חודש או חודשיים. "המחנות מאוד גדולים ופתוחים, בניגוד למה שמקובל בישראל", הוא מסביר. "לרוב אין גדרות סביב המתחמים".
במחנות הקיץ שאני ביקרתי בהם, נראה היה שכל מחבל שרק ירצה יוכל להיכנס; במקרה הטוב היה בכניסה שומר, לא תמיד חמוש, אך המתחם היה פרוץ לחלוטין. "המחנות שאני עובד איתם משנים את האבטחה אצלם, כך שהמחנה עדיין יהיה מזמין לילדים אבל בטוח יותר", אומר גלייס. "לא את כל רובדי האבטחה אפשר לראות בעיניים, אבל בהחלט יש יותר מחסומים, אימון של הצוות ותצפיות סביב המחנה. ההורים כבר דורשים את הדברים האלה".
ידידה המתגוררת בלוס־אנג'לס והמתפללת בשבתות בבית כנסת של חב"ד בשכונת מגוריה, מספרת שאף שמחוץ לבית הכנסת חונה ניידת משטרה, הם החליטו בחודשים האחרונים לשלם גם לחברת אבטחה. "באופן אירוני, בשבת האחרונה הם דנו בשאלה אם באמת צריך להמשיך לשלם על אבטחה במקום. חלק מהמתפללים חשבו שזה מיותר", היא אומרת. "דקות לאחר מכן, הרב של חב"ד בפאוויי, שהם מכירים היטב, נורה בידו. כעת הם כבר לא חושבים לבטל את האבטחה הנוספת". 
