האם חשבתם פעם כמה פשוט להרים טלפון לעזתי? אודה ולא אבוש שאני לא. לכאורה זה ממש כמו לעשות שיחת טלפון לחבר או לאחות. אבל כשראמי עמאן (37), אחד הפעילים החברתיים הכי משפיעים בעזה, ענה לי, התרגשתי כאילו הרגע גיליתי את נפלאות השח־רחוק. כאילו לראשונה הבנתי את המשמעות של העברת אותות דרך גלי הרדיו; כאילו זה עתה התחוורה לי לראשונה בימי חלדי גדולת הפטנט הזה ששמו שיחת טלפון, היכולה לקרב רחוקים.
את פאטמה מוחמאדין (26), פעילה חברתית מקבוצתו של עמאן, ניסיתי לתפוס כבר מהבוקר. היא הייתה אדיבה מאוד, אבל הציעה שאדבר עם ראמי, המנטור שלה, כי האנגלית שלה לא טובה. אני רציתי לדבר דווקא עם אישה, לשמוע ממנה איך זה להיות אישה בעזה. כדי להקל עליה שלחתי לה שאלות מוקלטות בערבית בעזרת תרגומו האדיב של מאיר ליוש. פאטמה הקליטה לי הודעה שהיא תענה על השאלות מאוחר יותר, כשתגיע הביתה. מארבע וחצי ראיתי וי כחול כפול על כל קובצי השמע ששלחתי לה, משמע פאטמה שמעה את כל השאלות שלי, אבל משהתשובות בוששו לבוא עד 23:00, אמרתי נואש. שלחתי לה לבבות ורודים וכתבתי בערבית בעזרת תרגומו האדיב של גוגל טרנסלייט שאני מקווה שהשאלות לא גרמו לה חוסר נוחות.
בינתיים התקשרתי לראמי, כפי שפאטמה הציעה לי כבר בבוקר. הוא ענה באדיבות וביקש שאחזור אליו עוד 45 דקות, אבל כשחזרתי אליו הטלפון שלו היה סגור. משיבון בערבית סתם את הגולל על הניסיון שלי לדבר עם העזתים. הפרנויות התגנבו אט אט לראשי. כבר חשבתי שהם "עושים לי קטע". שאולי הם לא רוצים לדבר עם מתנחלת. הבנתי שאת הטור הזה איאלץ לכתוב בעזרת שיטוט במדיות החברתיות ובלי קשר ישיר לתושבי עזה.
אבל אז פאטמה התקשרה אליי. באנגלית רצוצה היא אמרה לי: I'm sory, I don’t know English, ואני ניסיתי להגיד לה שהכול בסדר, אבל היא לא הבינה מה אני אומרת. אז לא הצלחנו לדבר, ולמרות זאת הרגע הזה היה מתוק. שתי נשים מנסות לשלוח יד זו לזו מעבר להרי האיבה, מעבר לירי הרקטות, מעבר להפצצות הצבא.
"החיים ברצועת עזה גרועים מאוד, שכן אנחנו לא יכולים להשמיע קול העם בגלל המצור שהוטל עליהם על ידי ישראל", כתבה לי פאטמה. "הצעירים בעזה מיואשים מכל המגזרים, אין להם מקום בעזה ועתידם שחור, אבל אנחנו מקווים שהעתיד יאיר להם פנים, יותר מעכשיו". לשאלתי מה דעתה על בלוני התבערה והעפיפונים שמשוגרים מעזה כדי לפגוע בחפים מפשע בישראל, היא ענתה: "בלוני התבערה מגיעים בעקבות הריגתם בידי ישראל של אזרחים לא חמושים הדורשים את זכויותיהם. אני לא תומכת בפתרונות אלימים כאלו. אנחנו רוצים לחיות בשלום ביחד על הארץ האהובה".
על עצם קיומה של פאטמה שמעתי לפני כמה חודשים כשהיא הגיעה כחלק מפעילות השלום שלה לגוש עציון – ל"מרכז שורשים־ג'ודור". לא הצלחתי להגיע לפגישה הזו אף שהיא עניינה אותי מאוד. שאלתי את פאטמה על אותו מפגש, והיא ענתה ש"הפגישה הייתה מצוינת. כולם הקשיבו לי בקשב רב והופתעו לגלות פשעים רבים שישראל עושה ברצועת עזה. הייתי מאושרת שיכולתי לבוא ולפגוש מתנחלים ופלסטינים בגוש עציון, אני מקווה שיהיו עוד פגישות כאלו".
לשאלתי מה חלקן של הנשים במאבק של העזתים היא השיבה כי "נשים מפגינות מדי יום בגבול המזרחי של רצועת עזה משום שהן רוצות להשיג את דרישותיהן". ומה התקווה האישית שלך, שאלתי, מה מניע אותך להיות פעילת שלום? היא ענתה לי: "התקווה האישית היא שנשתף פעולה ונמצא יחד, יד ביד, דרך לחיות בארץ הזאת בשלום ובבטחה".
מעמיקים את האיבה
ואז, תוך כדי שאני מתכתבת עם פאטמה, ראמי שלח לי וואטסאפ עם שני סמיילים מחייכים. בסוף תפסתי שתי ציפורים באישון ליל. עם ראמי היה קל יותר לנהל שיחה והתשובות שלו היו פחות לקוניות. הוא מיומן בפעילות הסברתית. הוא שב ודיבר על המחסור במנהיגים חזקים שינהיגו את העזתים, ועל הצורך הגובר להצמיח מנהיגים מלמטה. "נכשלנו בפתרון של מדינה אחת, ואם אפשר לקחת את עזה כדוגמה, נכשלנו גם בפתרון שתי המדינות. שני הפתרונות לא הוכיחו את עצמם. שניהם נכשלו.
"לדעתי", הוא אומר, לא אומר נואש, "הפתרון צריך להיות אחר והוא חייב להתחיל מהאנשים, לצמוח מלמטה. אנחנו חייבים להתחיל לדבר, לתת לאנשים משני הצדדים לדבר על הפתרונות שלהם. אני לא מחפש פתרונות של האמריקנים, הבריטים או הצרפתים. אני לא צריך להכניס לפה את האג'נדה שלהם. אנחנו זקוקים לפתרונות שלנו – של ישראלים ופלסטינים".
מאבו־מאזן הוא לא מצפה לדבר ולחצי דבר. "אבו־מאזן מדבר שוב ושוב על מו"מ, אבל אם הוא נכשל בניסיון להשכין שלום פנימי בין חמאס לפת"ח – איך בדיוק הוא יצליח לעשות שלום בין שתי מדינות?
"70 אחוז מהעזתים הם כמוני", הוא טוען, "הבעיה היא שאין לנו מנהיגים שיהדהדו את קול העם. אנחנו וגם אתם שומעים רק את המנהיגים של פת"ח ואת המנהיגים של חמאס. הרבה אנשים מחזיקים בדעות כמו שלי אבל מפחדים לדבר. הם מחכים למנהיג שידבר על התקווה. המטרה של חלק מהפעילות שלי היא לשנות את התפיסות שהשתרשו עמוק". אבל מה נעשה עם המפתחות שלכם, אני מקשה עליו. אני שומעת עזתים שמקווים "לחזור לבתים" שלהם. אתה מבין? אנחנו מדברים על אותם מקומות, מה בדיוק אמור לקרות? הוא שב ומציע שנדבר: "אנחנו זקוקים לשיחות סקייפ להמונים. אנחנו צריכים לעבוד בשביל הפתרון שלנו, נכון שאין פתרונות קסם, אבל שום דבר לא יתחיל לזוז באמת אם לא נעבוד בזה".
לפני חודש נעצר עמאן בידי חמאס בגלל מעורבותו בהפגנות האחרונות נגד המצוקה הכלכלית שכונו "מהפכת העניים". יחד עם ארגון של צעירים שהקים הוא עזר לארגן את ההפגנות החריפות ביותר נגד מדיניות חמאס, מאז השתלט הארגון על הרצועה בשנת 2007. בתגובה להפגנות שצמחו וגדלו בעזרת הרשתות החברתיות, יצא חמאס לגל מעצרים של משתתפי המחאה והמארגנים. עמאן, כמו מאות עיתונאים ופעילים חברתיים, נעצר ושוחרר לאחר מכן. זו לא הפעם הראשונה שעמאן נעצר, בחמאס לא מאוד אוהבים את הקשרים שלו עם הישראלים. אבל הוא לא מפחד, אין לו אג'נדה פוליטית – מלבד להקל על הסבל של בני עמו ולסלול פתח לתקווה בין שני הצדדים.
"כרגע העזתים עסוקים בחיים – באוכל, בעבודה, בהגירה, במצב הבלתי נסבל בעזה. אנחנו מעמיקים את האיבה, אנחנו הופכים לאויבים מרים", הוא אומר. ואני נזכרתי בתמונה שראיתי ברשת. כל היום גללתי בטוויטר כתבות וציוצים שקשורים לעזה. באיור אחד צויר הגבול בין עזה לישראל. ישראל מרווחת ופורחת. וילות שלצידן בריכות, ובהן אנשים נהנים מהשמש הטובה בכיסאות שיזוף, ירוק ששוטף את העין. ומצידה השני של הגדר, צפיפות, פחונים, אפור־חום שולט בלי טיפת ירוק, אנשים עצובים. "הם כמעט שם", כתב המצייץ.
שיחה מקומית
בכל מה שנוגע לסכסוך הישראלי־פלסטיני, אני לוקה במאניה־דיפרסיה־מזרח־תיכונית. יש תקופות שאני נישאת על גלי הייאוש המרים, ויש תקופות שאני נישאת על גבי התקווה התכולה. פיגועי טרור יטו את המטוטלת לכיוון הייאוש, שיחות כמו זו שקיימתי עם ראמי יחזירו את המטוטלת לעבר כף התקווה. ובינתיים הנפש כבר מתחילה להיות תשושה. קצת קשה להכיל את הקצוות האלו. גם כתיבת הטור הזה לוותה באותן התחושות. ניסיונות שיחה שהתחילו במין הבטחה, הג'דעג'עו, ואז, למרות קשיי השפה והמרחק, הצליחו לייצר איזו תחושת קרבה.
בבוקר ניגשתי לווייז לראות מה המרחק הפיזי ביני לבין ראמי. 66 ק"מ. טוב, זה בטח טעות, זה ממש קרוב, אני חושבת לעצמי. כתבתי Gaza, והמרחק התקצר בכמה מאות מטרים. אז כן, מתברר ש־66 קילומטרים מפרידים בינינו וכנראה עוד כמה מיליוני טונות של שנאה.
מעבר לדברים שנאמרו או שלא נאמרו בשיחה עם עמאן, שהתארכה עד אחר חצות, אני רוצה לחזור לתחושה הבסיסית של האפשרות לדבר. להתעכב עליה. הרגשתי שאני נשרטת רק מהאפשרות הזו. אפילו מלחייג את הקידומת 059 הלא מוכרת לי, ולהבין שזו שיחה מקומית שהתעריף שלה הוא כמו כל שיחה בתוך ישראל, נגנבתי. לאחר שניתקנו את השיחה הפלגתי בדמיוני וחשבתי מה היה קורה אילו מדי פעם אחר הטקס הקסום של ההשכבות: מים, פיפי, חיבוק, נשיקה, חיבוק אחרון, נשיקה אחרונה, גרביים, לא צחצחתי שיניים, נשיקה אחרונה בהחלט – היינו מרימים טלפון לאיש/ה עזתי/ת. לא צריך כל יום, נגיד פעם בשבוע. איך הדברים היו נראים לנו? מה ההפצצה הבאה (גם אם היא מוצדקת) תחולל לנו בלב? מה ירי הרקטות הבא היה מחולל בליבם? היינו דואגים לשלומם והם היו מתפללים לשלומנו ולהפך? ובטח אחרי שהיינו מדברים היינו חוזרים להיטיב את השמיכה של הילדים שלנו ויוצאים בחרדת קודש מהחדר, וכל הדובים והבובות היו מסתכלים עלינו, ואומרים לעצמם, וואלה, אולי יש תקווה. 
