ביולי הקרוב ימלאו 14 שנים להתנתקות מעזה. לכאורה זמן מספיק כדי לגבש מתווה שיקום כלכלי ומדיני לעזה; בפועל, ים של תוכניות שאף לא אחת מהן בשלה לכדי מציאות בשטח. אף שכל הרעיונות עד כה נותרו על הנייר, יוזמה חדשה עומדת כעת על הפרק – "תוכנית המאה", שנשיא ארה"ב דונלד טראמפ צפוי לחשוף בקרוב. האם היא תצליח היכן שקודמותיה כשלו?
יש צמא גדול לפרטים, ולא מעט מהם כבר דלפו מהתוכנית שמשרטטים בשנתיים האחרונות ג'ארד קושנר, חתנו ויועצו של הנשיא, השליח המיוחד למזרח התיכון ג'ייסון גרינבלט, והשגריר בירושלים דיוויד פרידמן.
אבל למה להתעסק בהדלפות או בפרטים טכניים, כשטראמפ חשף את חזון עזה שלו כבר לפני שנתיים? זה קרה באחת מאותן מסיבות עיתונאים הגדושות עד להתפקע. הנשיא היה במצב רוח מעולה ודיבר, אוהו כמה דיבר. אם נרצה לתת כותרת לחזון שהציג אז, אפשר להציע את "חזון השער בחומה", "הריביירה של עזה", או פשוט "הקזינו".
וכדי שלא יהיה מקום לטעות, הנה תרגום דבריו מילה במילה, כולל הקדמה קצרה על מצבה העגום של מדינת ישראל מנקודת מבטו של הנשיא טראמפ: "ישראל, רבותיי, בצרות. היא כבר לא מנצחת. לא צבאית ולא כלכלית. זה נורא. אני לא מבין, היו כל כך הרבה משאים ומתנים, אבל איכשהו לא מצליחים להגיע לעסקה עם הפלסטינים. כל כך הרבה מוות ואלימות. אני לא תופס את זה. זה לא מדע טילים. הם דוקרים שם זה את זה, כאשר הפתרון מובן מאליו: ישראל זקוקה לחומה. ואנחנו נעזור לה לבנות חומה. זו תהיה חומה גדולה ויפה.
"אני יודע, נתניהו מאה אחוז בעד. אני מכיר גם את בוז'י הרצוג. בחור מצוין. למרות שאומרים עליו שהוא חלשלוש, גם הוא בעד. ומי יודע לבנות יותר טוב ממני, הא? אבל לא נעצור שם. זה הדיל הכי קשה בעולם, אבל נבחרתי לעשות זאת. חומה לא תספיק. צריך שער בחומה. והשער יוביל לרצועה חדשה, יוקרתית ומפוארת של מלונות וקזינו. זו תהיה עזה 'סטייט אוף דה־ארט'. וכן, נבנה קזינו. לא אחד, הרבה. ואולי גם כמה מסלולי גולף. אמנם אין שם הרבה דשא, אבל נוכל לקנות דשא מלאכותי שייראה טוב…
"כדי לפתור את הסכסוך הישראלי־פלסטיני", המשיך טראמפ, "עלינו להביא קצת לאס וגאס למזרח התיכון. קצת זוהר. עדיף שיתחילו לשחק שם בקוביות מאשר לנופף בסכינים. איש עוד לא מת מזריקת ז'יטונים סביב שולחן הרולטה. אז זו התוכנית: לבנות חומה, לפתוח שער בחומה, לבנות קזינו וקומפלקס מלונות. נהפוך את מה שקוראים 'השטחים הכבושים' לרצועת חוף מקסימה. וכשנגמור, עזה תיראה כמו מאר א־לאגו. אולי אני בעצמי אעבור לגור שם.
"אני יודע, אתם התקשורת, כולכם חלאות, תאמרו: טראמפ מגוחך. הסכסוך הוא על שטחים, דת וזכויות אדם, זה לא משהו שאפשר לפתור באמצעות קזינו. אבל אתם טועים. בניתי הרבה מלונות בימי חיי, תוכניתי תייצר הרבה מקומות עבודה וישראל שוב תהיה גדולה… אני מצפה להצלחה מהירה, גם אם יהיה עליי לנעול את נתניהו ועבאס בחדר באחד ממלונות טראמפ ולהכריח אותם לקרוא את ספרי 'אמנות העסקה'. תוך שישה חודשים הם ילחצו ידיים על מדשאת הבית הלבן".
שנתיים אחרי הנאום, לא נראה שמשהו מכל זה עומד לקרות. לא בקרוב ולא תוך שישה חודשים. אפשר גם לתאר איך יגיב טראמפ אם יצטרך להתמודד עם הטקסט שהוא עצמו הגה.
ים של תקוות
טראמפ איננו הראשון שהגה את רעיון הקזינו לעזה. אם יש דבר אחד שזוכה להסכמה, זו העובדה שהים של עזה הוא מהיפים בעולם. וכן, היו תוכניות גדולות לפיתוח החופים של עזה הרבה לפני שחמאס השתלט עליה ב־2007. אבל היום, מול המשטר הדתי, הקנאי והמושחת של חמאס, הקזינו של עזה נראה כמו משהו שבין מערכון להזיה.
האמת היא שמחשבה על קזינו החלה להתבשל דווקא בישראל. אל הקזינו ביריחו, בבעלותו של איש העסקים היהודי־אוסטרי מרטין שלאף, נהרו אלפי ישראלים בסופי שבוע. כשהוא נהרס, צץ הרעיון על קזינו בעזה. אך מכיוון שהאוכלוסייה בעזה כבר אז הייתה דתית ושמרנית, הרעיון לא נראה ישים במיוחד. וכך החל להתבשל הרעיון לקזינו צף מול חופי עזה. בדיעבד אפשר לראות בכך את הגרעין, אולי הניצוץ, שעליו טווה שנים אחר כך שר התחבורה ישראל כץ את תוכנית האי המלאכותי שלו.
אבל לפני שמגיעים לדון בתוכנית האי המלאכותי, כדאי לחזור לחודשים שאחרי ההתנתקות. מול השבר של מפוני ההתנתקות, הייתה גם תקווה שמשהו בסיסי ישתנה. שרצועת עזה על חופיה היפים, אדמתה הפורייה, ובל נשכח גם את שדות הגז שלה, תממש את הפוטנציאל. מזכירת המדינה דאז קונדוליסה רייס הטילה על נשיא הבנק העולמי ג'יימס וולפנזון את המשימה לשקם את עזה.
וולפנזון עמד בדיוק לסיים את הקדנציה שלו כנשיא הבנק העולמי, והיה לכאורה המועמד המושלם לתפקיד. כנציג הקוורטט – ארה"ב, האיחוד האירופי, האו"ם ורוסיה – היו לו כל הכלים והמעמד הבינלאומי הנדרש למלא את המשימה הכבדה שהוטלה על כתפיו בהצלחה. זו משימה דחופה, אמרה רייס, ולפיכך וולפנזון יתחיל בעבודתו מיד, אך האחריות להשיג שלום מוטלת על הצדדים. וולפנזון יסייע להם לממש את רצונותיהם. תחילה, הסבירה רייס, עליו לסייע לישראלים ולפלסטינים לתאם את ההיבטים הלא־צבאיים של הנסיגה; לאחר שזו תושלם, יסייע וולפנזון להחיות את הכלכלה הפלסטינית.
וולפנזון עצמו נשמע אז אופטימי, אפילו נלהב. "נפלה בחלקי זכות גדולה לעבוד בעבור הקוורטט", אמר. "אין משימה חשובה יותר מאשר לעבוד עם הישראלים והפלסטינים ולהביא לפתרון צודק, בטוח ושוויוני של הנושאים העומדים בפניהם". ההתחלה דווקא נראתה לא רע. בוועידת הפסגה של שמונה המדינות המתועשות הוחלט להעניק לעזה סיוע שנתי של 3 מיליארד דולר. סכום חסר תקדים בהיקפו, כפול ממה שהיה אז התוצר הלאומי של עזה.
באוגוסט 2005, כחודש לאחר ההתנתקות, נחתם הסכם להעברת החממות הישראליות ברצועה לבעלות פלסטינית. במקביל ניהל וולפנזון משא ומתן עם יזמים טורקים על הפעלה מחדש של אזור התעשייה ארז, עם העברתו לשליטה פלסטינית. הייתה תקווה שההשקעות בתשתיות בעזה יספקו אלפי מקומות עבודה חדשים. סבבי שיחות בין הצמרת הישראלית לפלסטינית עסקו בקדחתנות בעתיד היחסים הכלכליים והביטחוניים בין ישראל לרשות ביום שאחרי. אבל כפי שוולפנזון גילה, השאיפה לביטחון מן הצד הישראלי והרצון להכרה ותקווה מן הצד הפלסטיני לא הספיקו, למרות כל המאמצים. הפערים התגלו כגדולים מדי. הפער המרכזי, אמר וולפנזון, היה מחסום חוסר האמון בין הישראלים לפלסטינים.
שנה אחר כך, הכול כבר נראה אחרת. האופוריה חלפה, הבעיות שהיו שם מלכתחילה הכריעו את התקווה. הקסאמים כבר אז היו חלק בלתי נפרד מן התמונה הכוללת. ב־1 באפריל 2006 הפציץ חיל האוויר מוקד לשיגור קסאמים בצפון הרצועה, וספינות דבורה ושלדג הצטרפו לירי מן הים. אתר השיגור, התברר, היה חלק ממרכז בילוי בשלבי בנייה, סמוך מאד לעיירה בית־חנון. במבנה שממנו התבצע הירי אמור היה לקום, נכון, קזינו מפואר. גורמי מודיעין בפיקוד דרום זיהו כי הפלסטינים משתמשים בו כמוקד תצפית על תחנת הכוח זיקים ועל אשקלון. סביב הקזינו לעתיד הורמו סוללות עפר, שנועדו להסתיר את עמדות הירי. יחד עם ההפצצה נגוז גם חלום הקזינו.
אי המטמון
נקודת הציון הבאה היו הבחירות ב־2007, אז ניצח חמאס את פת"ח בעזה. זו גם נקודת השבר המסמנת את תחילת שלטון חמאס מאז ועד היום, שהובילה לסדרת הסבבים המבצעיים בעזה, החל בעופרת יצוקה, עבור בעמוד ענן וכלה בצוק איתן, לפחות בינתיים. אלה הובילו להרס תשתיות מסיבי ולמצוקה כלכלית ואנושית עצומה. כל הכספים שהוזרמו לעזה הלכו איך שהוא לאיבוד תחת שלטון השחיתות של חמאס, וכספי התרומות והסיוע הבינלאומי הופנו למנהור הרצועה ולרכישת נשק.
בישראל לא הפסיקו לחפש פתרונות, בידיעה שהמצוקה בעזה מובילה לסבב העימות הבא. שנתיים אחרי מבצע עופרת יצוקה, תוכנית האי המלאכותי מול חופי עזה שבה והציתה את הדמיון. ב־2011 חשף שר התחבורה ישראל כץ את התוכנית להקמת אי מלאכותי על שטח של 8 קילומטרים מרובעים במים הבינלאומיים של עזה. האי, שעל פי ההצעה יחובר ליבשה בגשר באורך ארבעה וחצי קילומטרים, יכלול נמל ימי, שדה תעופה ומלונות. על האי תוקם נקודת בידוק ביטחונית מתקדמת שתסרוק את כל הסחורות אל עזה וממנה. קזינו דווקא אין שם, אבל גם זה ניתן לשינוי.
בשורה התחתונה מדובר בפתרון ישים, המייצר פוטנציאל של רווחה ועצמאות כלכלית חסרי תקדים בעבור הפלסטינים ופותח את עזה לעולם הרחב. כל זה בעוד הבידוק הימי מגבה את פעילות המעברים הקרקעיים ומשרת היטב את צורכי הביטחון של מדינת ישראל. עלות בנייתו של האי מוערכת ב־5 מיליארד דולר. סכום גדול, אך בהחלט בר־השגה.
מרגע פרסומה עוררה התוכנית עניין רב בישראל ובעולם. בעיקר בשל חדשנותה, ובזכות האלטרנטיבה שהיא מציעה לאילוצים הגיאוגרפיים והביטחוניים המורכבים. אולם רק ב־2016, חמש שנים אחרי, הונחה התוכנית לראשונה על שולחנו של הקבינט המדיני־ביטחוני. במשרד התחבורה עדיין עמלים עליה, אולם בגלל מצב היחסים בין ישראל לפלסטינים היא נראית רחוקה מאוד מביצוע. בין לבין נחשפו תוכניות אחרות. הטורקים חשפו לפני כשנתיים תוכנית להקמת אי מלאכותי בלב הים התיכון, באמצע הדרך בין טורקיה לעזה. זהו חלק בלתי נפרד משאיפותיו הגרנדיוזיות של נשיא טורקיה ארדואן לסמן את טורקיה כמעצמה אזורית.
ישראל מצאה פתרון ביניים, שלא מרבים לדבר עליו, בדמות הסכם להקמת נקודה לבדיקת סחורות בקפריסין, תחת שליטה ביטחונית ישראלית. זוהי התפתחות שהיא חלק בלתי נפרד ממערך הבריתות ושיתופי הפעולה שנוצרו בעקבות הגילויים הדרמטיים של שדות גז לחופי הים התיכון.
העזתים, שגם בחופיהם יש שדות גז, יכולים היו להיות חלק ממערך הבריתות הזה. אולם במצב הנוכחי שבו הפלסטינים מפולגים בין הרצועה ליו"ש, וחומה של איבה מפרידה בין עזה לרמאללה, אין לפלסטינים דרך מעשית להשתלב במציאות העכשווית של המזרח התיכון המשתנה. האם תוכנית המאה של טראמפ, עם קזינו או בלעדיו, תוכל לשנות את הקיבעון המזרח־תיכוני?
