הרוחות סערו השבוע בישראל ובפולין גם יחד בעקבות ביטול ועידת וישגראד בירושלים, שהייתה אמורה להיערך השבוע והפכה לוועידה בהרכב חסר. דווקא כשנדמה היה שהסערה שחוללו דבריו של ראש הממשלה בנימין נתניהו על אחריות הפולנים לרצח יהודים בשואה שככה, לאחר שהבהיר שלא התכוון לעם הפולני כולו אלא למשתפי הפעולה עם הנאצים בלבד, היא שבה והתלקחה מחדש לאחר ששר החוץ הטרי ישראל כץ ציטט את יצחק שמיר, שאמר כי הפולנים ינקו את האנטישמיות עם חלב אימם. הרוחות עדיין סוערות. ממשלת פולין דורשת התנצלות רשמית, אך זו כנראה לא תגיע בקרוב. ודאי לא ערב בחירות בישראל. בקרוב יש בחירות גם בפולין, וגם שם לא מתכוונים כנראה להניח לאש לדעוך.
לא בכל יום מתעוררת דרמה כזו ביחסים בין מדינות ידידות. זה קרה משום שהוויכוח שפרץ בין ורשה לירושלים הוא לא פחות ממאבק על הזיכרון ועל האמת ההיסטורית. הרמתי טלפון לאפרים זורוף, צייד נאצים והיסטוריון בעצמו, עם בקשה מורכבת במקצת. מכיוון שהוועידה ההיסטורית הזו, המשונה יש לומר, היא מלכתחילה יציר כפיו של בנימין נתניהו, ביקשתי מזורוף לנסות לדמיין את הדיאלוג שנתניהו מנהל בראשו עם אביו, ההיסטוריון בן־ציון נתניהו, על טיב הקשר שהוא טווה עם מדינות מזרח אירופה בכלל ועם פולין בפרט, רגע לפני שהוא מניח את ראשו ומפליג לעולם החלומות. זורוף היסס לרגע, אך לבסוף התרצה והיו לו דברים לא פשוטים לומר. אך לפני שנגיע למה שאמר, מעט רקע חיוני למה שקדם לפסגה שלא הייתה.
מבחינתו של ראש הממשלה, ועידת וישגראד אמורה הייתה להיות שיאה של סדרת מהלכים שנתניהו הגה בשנים האחרונות להקמת מערך בריתות עם מדינות במרכז אירופה ובמזרחה, כמו קבוצת המדינות הבלטיות או קבוצת מדינות וישגראד. נתניהו חיפש דרך לאגף מימין את מדיניות האיחוד האירופי כלפי ישראל בשאלה הפלסטינית, מדיניות שהוא רואה כעוינת לישראל. וכך, מעבר להידוק היחסים הפוליטיים והכלכליים פעל נתניהו ליצירת יחסי קרבה עם ראשי אותן מדינות, החברות באיחוד האירופי, כדי לייצר עמדות פרו־ישראליות; עמדות שימנעו מהאיחוד להגיע להחלטות גורפות נגד ישראל בנושא הפלסטיני.
הטקטיקה הזו הוכיחה את עצמה, במיוחד לאחר שבמדינות מזרח אירופה ומרכזה עלו ממשלות ימין בזו אחר זו. חלקן ימין קיצוני, שעימן ועם מנהיגיהן הצליח נתניהו לבסס גם קרבה אישית ורעיונית. אבל היה לכך מחיר: מדיניותו של נתניהו חייבה לא פעם את משרד החוץ הישראלי להתעלם מתהליכים ותופעות קשות של עיוות זיכרון השואה ושכתוב הנרטיב ההיסטורי, שהחלו להתרחש במדינות אלו עם קריסת ברית המועצות. שם מעולם לא התעמתו, לא באמת, עם העובדה שהאוכלוסייה המקומית השתתפו באופן פעיל ברצח יהודים בשואה. כך למשל, הממסד הליטאי התעלם עד כה באופן שיטתי מפשעים של אנשים שרצחו יהודים בשואה אך בהמשך הפכו לגיבורים לאומיים בזכות מאבקם בכיבוש הסובייטי.
גם בפולין מתקשים עדיין להתעמת עם האמת ההיסטורית הזו. למשל, בפרשת הטבח בידוובנה, שבו נרצחו יהודים בידי שכניהם הפולנים – אנשים שחיו לצידם במשך שנים. וכפי שאמר אדם זגייבסקי, מגדולי משוררי פולין העכשוויים, בריאיון שנתן לפני שנה לאלעד זרט ב'ידיעות אחרונות': "לממשלה הלאומנית בפולין נמאס מ'הפדגוגיה של הבושה' אף שזו 'הפדגוגיה של האמת'. בפולין יש קבוצת אוכלוסייה רחבה המתנדנדת בין הימין השמרני לימין הלאומני, ובשלטון רוצים לכבוש אותה. הם לא רואים את העולם כמקום מורכב, שיש בו מקום לדיון. כל מה שאכפת להם זה הבחירות הבאות בפולין".
גם בהונגריה שולטת מציאות מורכבת. נשיא הונגריה ויקטור אורבן הפך אמנם לידיד קרוב של נתניהו, אך מי שעוקב אחרי המתרחש בהונגריה, יתקשה להתעלם מהנימות האנטישמיות שצצו על פני השטח. בין השאר, במאבק נגד המיליארדר היהודי ג'ורג' סורוס. אמנם קל להבין את ההתעלמות הישראלית. בין השאר, בגלל עמדותיו של סורוס, שאינן בדיוק כוס התה של הממשלה בירושלים; אבל נימות אנטישמיות לא אמורות היו בשום מקרה להיות חלק מן התפריט.
זורוף, העוקב מקרוב אחר מהלכיו של בנימין נתניהו במדינות מזרח אירופה בשנים האחרונות, אומר שלמדיניות ההתעלמות הזו יש מחיר. והמחיר הוא הפגיעה באמת ההיסטורית, שמשלמים מדינת ישראל והעם היהודי.
ואם לחזור לדיאלוג הדמיוני שמנהל נתניהו עם אביו ההיסטוריון, זורוף אומר ש"נתניהו כנראה לא בדיוק אומר קריאת שמע על המיטה, אך אני בהחלט יכול לדמיין אותו מנהל רגע לפני השינה שיח לא קל עם אביו. שיח שבו הוא מנסה לרצותו באומרו: עת צרה היא ליעקב. צריך לפעול אחרת. אמנם אינני יכול לשמר את זיכרון השואה במדינות האלו כפי שבאמת הייתי רוצה, אך עליי להתעלם מן העיוותים והשקרים ההיסטוריים ההולכים ונבנים בהן כדי לבנות חומת מגן וירטואלית, שתגן על מדינת ישראל ותסכל את מזימותיהם של חמאס, חיזבאללה ואיראן. אני מצטער מאוד אם צר לך, אך אינני רואה ברירה אחרת".
ובדיאלוג הזה, אני שואלת את ההיסטוריון זורוף, מה משיב האב, ההיסטוריון נתניהו?
"התשובה די ברורה", עונה זורוף. "כהיסטוריון, בן־ציון נתניהו אומר לבנו בנימין נתניהו: בסופו של דבר זה יתנקם בך, אם בקלפי ואם בפוליטיקה. מה שיבוא קודם".
אדולפוס עזר לאדולף
הקלפי ממתינה לנתניהו מעבר לפינה. ב־9 באפריל יאמר הבוחר את דברו. עד כמה ייקחו הבוחרים בחשבון את מדיניות החוץ של נתניהו, כשיבואו לשים פתק בקלפי? לא מעט, וזה כנראה מה שנתניהו חושב. לכן גם נוסחה סיסמת הבחירות "נתניהו, ליגה אחת מעל כולם", אשר מייחסת לנתניהו מעמד של מנהיג בינלאומי הזוכה לכבוד בקרב הקהילייה העולמית. ונתניהו כנראה מעריך שמהלכיו המדיניים מצליחים בסך הכול. גם אם, כפי שקרה השבוע, הם מתנפצים לו בפנים.
האמת היא שבסוגיה המסוימת הזו, הכתובת הייתה על הקיר. בחודשים האחרונים ליווינו פה את התנהלותו של נתניהו גם בעקבות ביקורו בליטא וגם בסוגיית עסקת המטוסים עם קרואטיה, שהפכו לכישלון מהדהד. תזכורת: באוגוסט האחרון יצא בנימין נתניהו לביקור מדיני בליטא. היה זה ביקור מדיני חשוב שהצטרפו אליו גם ראשי ממשלות לטביה ואסטוניה לפסגה בלטית קטנה. נתניהו, כדרכו, סיפק את הסחורה בסמינריון מזורז על בעיות הביטחון של ישראל. במדינות הבלטיות, מטבע הדברים, מגלים עניין רב בשיתוף הפעולה בין ישראל לרוסיה וביחסיו של נתניהו עם פוטין. אבל, כפי שאומר זורוף, באותו מפגש – וגם לפניו – לא נעשה ניסיון ממשי להתמודד עם המטען ההיסטורי הכבד שבין היהודים לליטאים.
המציאות ההיסטורית, מזכיר זורוף, היא שבמלחמת העולם השנייה היו בליטא כולה פחות מאלף גרמנים, וכל מלאכת הרצח של יהודי המדינה בוצעה בידי הליטאים עצמם. יהודי ליטא הותקפו ב־40 מקומות יישוב עוד לפני שהנאצי הראשון דרך על אדמת המדינה. בתוך אותן קבוצות של רוצחי יהודים היו כאמור כאלו שלאחר השחרור מעול הנאצים המשיכו להילחם, הפעם בכיבוש הסובייטי. בנרטיב הליטאי הם מכונים פרטיזנים. אך אין שום קשר בינם לבין אותם פרטיזנים שלחמו בנאצים. בתוכם בולטת דמותו של אדולפוס רמנאוסקאס, שהיה מעורב ברדיפה ורצח של יהודים, אך הפרלמנט הליטאי החליט להקדיש את שנת 2018 לדמותו.
תיעוד של רמנאוסקאס מופיע בספר שכתב אפרים זורוף בשותפות עם הסופרת הליטאית רותה ואנגאייטה. "המדיניות שטבע נתניהו במשרד החוץ הישראלי הגיעה לידי אבסורד, כאשר שגרירנו בליטא אמיר מימון הלך לבקר את בתו של רמנאוסקאס ביום הולדתה והביא זר פרחים", אומר זורוף. בתגובה אמר אז שגרירנו בליטא כי "יש גורמים המאשימים את ישראל שהיא מוכרת את הזיכרון ההיסטורי למען הצבעות באו"ם" – וזה בדיוק מה שזורוף טוען שמתרחש בפועל. ישראל קונה הצבעות באו"ם, באונסק"ו ובאיחוד האירופי על חשבון זיכרון השואה והאמת ההיסטורית.
גם מעסקת השבחת המטוסים לקרואטיה יצאה מדינת ישראל בשן ועין. מדינת ישראל וצה"ל התבזו עמוקות בקיץ האחרון, כאשר הסכימו שטייסים ישראלים יקיימו מטס הצדעה ביום העצמאות הקרואטי, בטקס שבו הונף גם הדגל השחור של תנועת האוסטאשה שעליו רקומה הסיסמה "נכונים למולדת", שהייתה נהוגה במדינת הבובות הנאצית בקרואטיה במלחמת העולם השנייה. כמו בליטא, גם בקרואטיה התפתח מאז נפילת ברית המועצות תהליך, שבו אנשים שנחשבו בעידן יוגוסלביה הקומוניסטית לפושעים ומשתפי פעולה עם הנאצים הפכו בקרואטיה העצמאית לגיבורים לאומיים בגלל מלחמתם בקומוניסטים, מבלי לתת דין וחשבון על פשעיהם כלפי יהודים, סרבים וצוענים, שנרצחו במחנה יאסנובאץ – אושוויץ של הבלקן. גם בעניין הזה יש חשבון לא סגור בין ישראל לקרואטיה.
ובסופו של דבר, אף שנתניהו עצמו היה מעורב בקידום העסקה להשבחת מטוסי ה־F-16, לא יצא ממנה דבר בגלל התנגדותה של ארה"ב כיצרנית המטוסים המקורית. ארה"ב הטילה וטו על העסקה, הקרואטים כעסו על ישראל, הסרבים – ידידי ישראל – נדהמו, ואף לא דולר אחד מחצי המיליארד של העסקה נחת במרתפי בנק ישראל.
איחוד מפורק זה טוב?
השאלה כעת היא מה יעלה בגורל מדיניות החוץ של ישראל במזרח אירופה בכלל ובפולין בפרט. זורוף אומר כי בסך הכול, ישראל הרוויחה עד כה מהיחסים הטובים שנוצרו, אבל במחיר הזיכרון ומחיר מעמדה של ישראל כיורשת ששת המיליונים. האם תוכל כעת ישראל לשנות את המשוואה? ממילא, הקונספט של יצירת בריתות בתוך קבוצות באיחוד האירופי כדי לקעקע החלטות נגד ישראל נשמע כעת פחות אטרקטיבי. האיחוד האירופי נמצא כעת בתקופת השפל הגרועה בתולדותיו. סימן שאלה מרחף על עצם קיומו. הברקזיט, תנועת האפודים הצהובים וגילויי האנטישמיות הגוברים ברחבי אירופה, מבריטניה עד פולין – הם כולם סימנים של חולשה גוברת באיחוד. וכלל לא בטוח שאירופה מפורדת ומפורקת, ללא האיחוד האירופי, היא אינטרס ישראלי.
המתקפה האנטישמית על הפילוסוף היהודי אלן פינקלקראוט היא עוד ביטוי לחולשה האירופית. ומה שמסבך עוד יותר את המצב הוא שעל פי העיתון 'לה פאריזיאן', האיש שתקף את פינקלקראוט זוהה כאסלאמיסט קיצוני, שתועד כבר על ידי שירותי הביון הצרפתיים כנושא פוטנציאל סיכון ביטחוני, אך כעת הוא גם חלק ממחאת האפודים הצהובים.
ואם לא די במתקפה האנטישמית על פינקלקראוט, על עשרות מצבות בבית קברות יהודי סמוך לשטרסבורג רוססו השבוע צלבי קרס. גם בפולין חוללו השבוע קברים בעקבות פרשת מדינות וישגראד. אך בעוד נשיא צרפת עמנואל מקרון ושר הפנים שלו ביקרו באתרים שחוללו כדי להביע הזדהות עם העם היהודי, הממשלה הפולנית לא נענתה במחווה דומה לאחר שבית הקברות בעיירה שוודניצה, הסמוכה לוורוצלב, חולל. מצבות במקום הושחתו, נצבעו בשחור ורוססו בסמל הכוכב המחומש המזוהה עם כת השטן.
אם אין די בכך, בפריז נפתח השבוע כנס תחת הכותרת:
The New Polish School of Historical Research on the Shoah (המכון הפולני למחקר ההיסטורי של השואה), אך עוד בטרם נפתח כבר הופיעו מאמרים בתקשורת הפולנית בדרישה לבטלו. ה'ג'ואיש טלגרף' ציטט מכתב מ"הארגון העולמי של הפטריוטים הפולנים", שלפיו "כצאצאי הפולנים שנלחמו בהמוניהם בגרמניה הנאצית… איננו יכולים לקבל כי מכון יוקרתי כמו בית הספר למחקר חברתי מתקדם כמו EHESS ייתן את חסותו לטיפוסים מדעיים מפוקפקים". הכוונה כמובן להיסטוריונים פולנים כמו יאן גרבובסקי ויאן תומאש גרוס, שבספרו "שכנים" חשף את האמת על הטבח של יהודי ידוובנה, שנרצחו בידי שכניהם הפולנים. ההיסטוריונים האלה זוכים להוקרה ואפילו הערצה ברחבי העולם, כולל בישראל, אך ממשלת פולין רואה בהם סוג של גיס חמישי.
גם בפולין, כאמור, יש בחירות על הפרק, ואפשר רק לקוות שבחלוף עונת הבחירות יתחיל סוג של דו־שיח מחודש בין שתי המדינות. מה שבטוח, אף אחד לא הולך שם לשבת בחושך ולסבול. זה כנראה שייך בעיקר לפולקלור הפולני הישראלי.
