בת שבע סדן, בת 44 מעלי, מרגישה שאינה יכולה לעבור על הרצח של אורי אנסבכר ז"ל בשתיקה. "התגובה הרגשית המידית היא שדי, אי אפשר יותר. לפני חודשיים זה היה התינוק של עמיחי ושירה איש רן ועכשיו הרצח המזעזע הזה. האכזריות שלו אל מול התמימות שלה, והגיל שלה – הסיפור הזה נגע בכולם, במיוחד בנשים. כמו גם הידיעה הברורה שאורי היא לא הקורבן האחרון, שעוד חודש חודשיים, עוד מישהו ייכנס למעגל השכול של הטרור. לא יכולתי להמשיך הלאה. דיברתי עם אחותי במוצאי שבת. שתינו היינו שותפות לתחושה שאנחנו רוצות לעשות משהו אבל שאנחנו לא בקטע של הפגנות ופוסטים בפייסבוק. אמרתי לה 'בואי נאסוף כמה נשים ונכין רקמה משותפת'".
סדן לא שיערה שהרעיון הקטן שלה יצמח לממדים ענקיים, אבל אחרי שפרסמה פוסט ברשת החברתית ובו קראה לנשים להכין ריבוע רקמה קטן שיצטרף יחד עם אחרים לפרוכת או חופה גדולה, התגובות לא חדלו להגיע. "הלב שלי לא מצליח לשקוט", כתבה סדן בפוסט שהופץ בפייסבוק, "הוא עדיין רועד וכואב כל כך, ואני מנסה לאסוף את הדמעות, לנתב את הרגשות ולא מוצאת איך. אני לא בן אדם של הפגנות, ולא של פוסטים מתלהמים. אני לא יודעת מה צריך לעשות, ובטח דעתי גם לא באמת משנה. אני יודעת מה זה כאב, אני יודעת מה זה אובדן, אני יודעת שאדוות התהום שנפער עכשיו ימשיכו להדהד גם בעוד הרבה שנים, אחרי שרובנו נשכח את ההזדהות והכאב של הימים הראשונים".
סדן התייחסה לפרשת השבוע, בה "קראנו על הפרוכת שנעשתה במעשה חושב", והציעה שכל אחת תרקום ריבוע קטן אותו "אפשר לקרוע מבגד, כמו שעושים האבלים".
"חשבתי שאולי אם כל אחת מאתנו תקדיש מזמנה להכין רקמה קטנה, ריבוע אחד של 10 על 10 סנטימטר, ונאסוף יחד את הרקמות לרקמה אנושית אחת גדולה, נוכל לתפור יחד חופה גדולה, או פרוכת. הרקמה יכולה להיות כל דבר שבא לכן, מנדלה, או ריבוע, או כל מה שעולה בדעתכן, לא צריך להסתבך, אפשר דברים ממש פשוטים. 'כי כולנו, כן, כולנו. כולנו רקמה אנושית אחת חיה. ואם אחד מאתנו הולך מעמנו, משהו מת בנו. ומשהו נשאר איתו'".
"הוצפתי במאות אם לא באלפי פניות של נשים שרוצות לקחת חלק" מספרת סדן, "כולן רוצות לזעוק את הזעקה הזו ולהביע את הכאב שלהן. נשים מכל הארץ, מכל המגזרים, מכל הגילאים, נשים מרחבי העולם – ארה"ב, קנדה, הולנד, מקסיקו, לונדון. נשים זקנות שלא מצויות בעולם הווירטואלי – כמו ווטסאפ ופייסבוק – הצליחו גם הן להתחבר אלינו ופתאום יש להן תפקיד ומקום. סוף סוף הן יודעות לרקום כמו שצעירות לא יודעות, ועכשיו הן יכולות להיות חלק מהרשת של הכאב הזה.
"יש אינספור סיפורים קטנים ומרגשים – הגיעה אלי אישה בת 90 שרקמה משהו יפהפה, מישהי שלקחה בד מבגד שהיה של אחותה שנרצחה בפיגוע, מישהי שרקמה והשתמשה בבד תחרה ששרד את השואה, מישהי שלקחה בד של מדים של חייל שנהרג – באמת בלי סוף סיפורים מרגשים – אבל מה שהמרגש זה הכמות, זה המאסה, זה כל הסיפורים הקטנים שנארגים לדבר אחד גדול. נוצרת פה מתוך כל הסבל והכאב אמירה נשית מאוד חזקה, יוצאת מפה קריאה גדולה שאני מקווה שתמשיך שאנחנו לא מוכנות לשמוע על עוד סיפורי זוועות כאלו. שדי".
מה יהיה התוצר הסופי, סדן לא יודעת להגיע בוודאות. "נחכה שהמשפחה תקום מהשבעה, אני לא רוצה להחליט. אני יכולה רק לדמיין. מבחינתי אני רואה יריעה אחת ענקית, שיראו אותה בעולם. אולי אפשר לקרוא לזה שיא גינס של כאב. המשפחה יודעת על המיזם הזה וקיבלתי הודעה שהם מתרגשים מהמיזם הזה".
סדן, ידעה בעצמה טרגדיה אישית קשה. לפני כ-16 שנים נרצחו הוריה, אלי ודינה הורביץ, בליל שבת בביתם בקריית ארבע. "כל רצח הוא מזעזע, כל פיגוע טרור מטלטל אותי" היא אומרת, "אחרי כל פיגוע אני מרגישה שאי אפשר לעבור בשקט ונטרפת מזה שהעולם ממשיך, אבל אני חושבת שהרצח של אורי ז"ל, הצליח לגעת בהמון אנשים ונשים כי יש תחושה שזה הגדיש את הסאה. אסור לנו להתרגל, אסור שרף הרגישות שלנו יעלה, אסור לנו לקבל את הרציחות האלו כמשהו שאחת לחודש-חודשיים, פשוט קורה".
