בליכוד החליטו השבוע לפתור את משבר חוק הגיוס בדרך הלא יצירתית הבאה: פשוט לחוקק את החוק שנכתב על ידי מערכת הביטחון. אם עד עכשיו ביקשו בליכוד לדחות משבר בלתי נמנע, שיסתיים בפיצוץ ובבחירות – הולכת ומתגבשת במפלגה דווקא גישה הקוראת לחוקק את החוק, ורק אחריו לפזר את הממשלה, כלומר רק אז לאלץ את יו"ר מפלגת יהדות התורה יעקב ליצמן לפרק אותה.
בליכוד רואים בזה מצב של win־win: הם לא יחטפו קמפיין בחירות על אי־גיוס חרדים מבית היוצר של לפיד־ליברמן, נתניהו יהיה שר ביטחון אחראי, וליצמן יוכיח מאבק על "עולם התורה" עם פיזור הכנסת לבחירות. כולם מרוצים. בערך.
השאלה שנותרה פתוחה מבחינתם היא אם הדבר ייעשה תוך קריצה לליצמן והבטחה שהחוק יתוקן בממשלה הבאה, או כשהוא מובל לפרישה שלא מרצון. בסביבתו של יו"ר מפלגת יהדות התורה דווקא הביעו השבוע תמיכה בפתרון המסתמן, מכיוון שהם לכודים עדיין בהצבעה של מועצת גדולי התורה הקובעת כי ברגע שהחוק יחוקק הם יפרשו מהממשלה. ליצמן, כפי שדיווחנו כאן בהרחבה, לכוד בידי רבניו בסיפור הגיוס, כך שנתניהו יכול רק לעשות לו טובה ולגמור את המשבר הנוכחי עד לפעם הבאה.
במקביל נערכים בסביבת ליצמן עוד ניסיונות לפשר את החלטת המועצה כדי לא לפרק "ממשלה טובה", כהגדרתם, ולהישאר בממשלה גם לאחר אישור החוק. בינתיים, ההצלחה לא מאירה להם פנים. היחידים שיוכלו אולי להתיר את הסבך יהיו נתניהו, אם יירתם לעניין כדי לדחות את הבחירות עד לנובמבר 2019, או האדמו"ר מבעלז, שיגבר פעם נוספת על האדמו"ר מגור. אך זה תרחיש שיכול להיטיב עם חברי כנסת בימין ובשמאל שיודעים כי לא יזכו לראות שוב את הכנסת מבפנים עם פירוק הממשלה, ולא מהלך בר־ביצוע בשלב זה.
אחרי חקיקת החוק בהתאם ללוח הזמנים שיצר בג"ץ באמצע או סוף ינואר, יגיעו ראש הממשלה ומפלגתו לבחירות ביוני, לאחר אירועי יום הזיכרון לשואה ויום העצמאות, ובא לציון גואל. הדיונים על חוק גדעון סער יחלו בתחילת השבוע, והוא צפוי להיות מקודם במהירות שיא, בעוד שאת חוק הגיוס יביאו לאישור הוועדה המיוחדת רק שבוע לפני פקיעת המועד שקצב בג"ץ, ומשם לאישורו בקריאה שנייה ושלישית במליאה. חודש, זוז.
מסתורין כפול 130
הסקר שפורסם השבוע בחברת החדשות לא מנבא טובות לליכוד, אומרים שרים בכירים במפלגה. התיאבון במפלגה גבר אחרי הסקרים מלפני חצי שנה שניבאו להם 35 מנדטים ומעלה. כעת, כשרואים שם רק 28 מנדטים, נזכרים הבכירים בעצב ב"שגיאה האסטרטגית", כהגדרתם, של פספוס הבחירות על רקע חגיגות שנות ה־70 והעברת השגרירויות. עכשיו שליטה בסדר היום היא משהו חמקמק יותר, לנוכח טרור הבלונים והעפיפונים שצפוי להפציע עם בוא האביב וחזרתן של שריפות השדות בעוטף עזה, תגובת חיזבאללה לנעשה בצפון או הטרור ביו"ש, ואפשר גם שלושתם יחד.
"שקט ייענה בשקט", צחקו במפלגה השבוע גורמים שמעדיפים בדרך כלל לדבוק דווקא בעמדה המיליטנטית יותר. בחירות 88' ו־96' שינו כיוון לנוכח הטרור שהרים את ראשו, ועכשיו, אם הרמטכ"ל לשעבר בני גנץ, 16 מנדטים, יצא משתיקתו היישר לסדר יום ביטחוני – המנדטים עשויים להמשיך לזלוג אליו מהליכוד הנחלש. לצד זה, גנץ הוא שותף אופציונלי לא רע בכלל מבחינת הליכוד. אף שהם רואים בו "שמאל בתחפושת", הוא מקל על מלאכת הרכבת הקואליציה ומביא איתו מנדטים לגוש הימין שנחלש, ולזה נתניהו לא יוכל לסרב.
המנדטים המטפסים אצל גנץ מטרידים מערכת פוליטית שלמה, שאינה יכולה להתמודד עם התופעה. פתיחת המרוץ והוצאת גנץ ממעטה המסתוריות יהיו האות לתחילת המתקפות עליו מימין ומשמאל. רק אם יצלח את דרך החתחתים שמכינים לו וישמור על מנת המנדטים המובטחת, יהיה בעל ערך להרכבת הממשלה הבאה.
בינתיים רשימת 130 המייסדים של המפלגה לעתיד שלו ספונה במשרד עורכי דין, הוא טרם נרשם אצל רשם המפלגות, והנסתר הרב הזה מתגלה כמוסיף מנדטים. הציבור הישראלי שם בגנץ את מבטחו בלי לדעת מה יקבל, ומוכיח שוב כי לא־עשית-לא־טעית היא נוסחה בדוקה להצלחה בפוליטיקה הישראלית.
ואם מדברים בחירות, תמונת ההפסד הצורבת של בחירות 2015 צפויה להניע את הבוחרים בשמאל אל הקלפיות בהמוניהם (שם, שם) ב־2019. על פי תרחישי האימה במצודת זאב, הללו יפקדו את הקלפיות בכפר־סבא, בתל־אביב ובקיבוצים בניסיון להוביל למהפך המיוחל במחנה "רק לא ביבי". אבל אם בכל זאת סקרי המנדטים מנבאים ולו במעט את תמונת המצב של השנה הבאה, את הממשלה ירכיב כנראה בפעם החמישית בנימין נתניהו. על פי התחזיות, ממתינה לו מהעבר השני תוכנית השלום של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, וכדי לאשר אותה יוכל להיעזר במפלגות המרכז שלצידו (גנץ/לפיד/כחלון/אורלי לוי־אבקסיס) ובחרדים. ואם זו התחזית, כדאי שגם מצביעי הימין יצאו להצביע בהמוניהם בבחירות המתקרבות.
ראש הממשלה בנימין נתניהו הוא היחיד שיודע מתי יהיו בחירות. הוא שולט במועד פיזור הכנסת והממשלה בתירוצים שונים – מועד שהוא ככל הנראה בעוד חודש מעכשיו – אך לא שולט על התפאורה בתחילת חודש יוני, אז הן תיערכנה. אילו הבחירות היו נערכות בשבוע שקט כמו שעבר השבוע (טפו טפו ונכון לכתיבת שורות אלו) על תושבי ישראל, בליכוד היו יכולים כבר לפתוח שמפניות, אבל אם ישראל תחווה חלילה שורה של פיגועים, המצב עשוי לצאת משליטת נתניהו.
משולש חד
הדפיקה הרועמת שהנחית נתניהו על שולחן הממשלה ביום ראשון השבוע הסגירה רק במעט את היחסים העכורים בינו לבין שניים משותפיו הבכירים בממשלה – יו"ר הבית היהודי השר נפתלי בנט ושרת המשפטים איילת שקד. השניים הודיעו כי לא יתמכו במינויו בממשלה לשר הביטחון, והפעילו שוב את הר הגעש הרוחש במשולש היחסים הזה. מה שגרם לנתניהו לסנן לעברם, ולא בפעם הראשונה, "תסיימו את הספין שלכם ונמשיך".
מערכת היחסים המתוחה נולדה לפני כעשור בלשכתו של נתניהו, עת המליצה שקד על בנט לתפקיד ראש המטה ב־2007. הרומן בין בנט לנתניהו נגמר במהירות, בתוך שנה וחצי כידוע, ומאז היחסים לא שבו לתיקונם. משברים, תדרוכים ודחיפת מרפקים הדדית הם מנת חלקם של השניים למרות השותפות הקואליציונית, ומקבלים רוח גבית מבלפור. למרות הספין המתוקשר שלפיו רעייתו של נתניהו או בנו משפיעים עליו בצורה שלא נעשתה בביתם של ראשי ממשלה קודמים, עדויות לניהול מבלפור היו גם בתקופות אחרות, והעיד על כך גלעד שרון בריאיון שהתפרסם בשבת האחרונה ב'מקור ראשון'.
השבוע, אומרים בכירים בליכוד שנכחו בישיבת הממשלה, הרחיק יו"ר הבית היהודי את עצמו עוד צעד אחורה ממשרד הביטחון. המשבר שהתגלע בין בנט לנתניהו בישיבת הממשלה רגעים אחרי שהתכנסו השרים לחדר החמים מההפגנה של ראשי המועצות ביו"ש נגד מדיניות הממשלה, היה הקש ששבר את גבו של ראש הממשלה. הוא לא אהב (בלשון המעטה) את השתתפות שריו בהפגנה נגד עצמם, ואת השמחה לאיד באופוזיציה לנוכח המראות האבסורדיים.
השר אופיר אקוניס ביקש השבוע למחות על הגדרת העיתונאים את אותה הפגנה כ"אנטי ממשלתית", ואמר ל'מקור ראשון' כי "זהו פייק ניוז גמור. אף אחד מהדוברים לא דיבר נגד הממשלה. אני אמרתי להם (למתיישבים, שא"כ) שבאתי לחזק את ידיהם וקראתי נגד מערכת המשפט, ורוח הדברים חזרה על עצמה בקרב שרי הליכוד. אם אני מוכן לפגוש ב'מפקדים למען ביטחון ישראל', כמי שמאמין בהידברות פוליטית, אז לא אלך להיפגש עם הקבוצה שאני הכי מזוהה איתה, ראשי הרשויות ביו"ש?"
אקוניס תקף את מערכת המשפט באומרו כי "כאשר משפטנים מנהלים את נראות המלחמה, זה פוגע בכוח ההרתעה של ישראל". בזה הוא מאשים דווקא את חבר מפלגתו עד לפני שנתיים, שר הביטחון לשעבר משה (בוגי) יעלון. "כהונתו הייתה טרגדיה אדירה למערכת הביטחון דווקא כמי שבא מהצבא. בכל כהונתו, במקום להיות נציג הממשלה מול הצבא, היה נציג הצבא בממשלה", אומר אקוניס, ומכוון לרמטכ"ל לשעבר השותק כל הדרך אל הממשלה.
בין גז לבין רז
במפלגת כולנו הרהרו השבוע שוב בהתפטרותו של יעלון ובמינויו של ליברמן שגררו את התפטרות השר ממפלגתם, הלוא הוא יו"ר מפלגת העבודה אבי גבאי. טיקט המתנגד למתווה הגז שגבאי רץ עליו מאז פרש מכולנו, וביתר שאת השבוע לנוכח ניצני מחאה חדשה על יוקר המחיה, החזירו אותי לעיין פעם נוספת בהודעות על התפטרותו. "החלפת שר הביטחון משה יעלון הייתה צפרדע אחת שכבר לא יכולתי לבלוע. הזזת שר מקצועי במדינה מוקפת אויבים הוא סממן של הקצנה", אמר אז.
"מינוי ליברמן במקום יעלון הוא בעיניי צעד יוצא דופן אפילו בעולם הציני של הפוליטיקה. שר הביטחון הוא השר החשוב ביותר, וכפי שנאמר, 'אסור לשכוח את החיים עצמם'. הזזת שר ביטחון מקצועי ושקול, שרק בשנה האחרונה הצליח להרגיע התקוממות שהחלה, הוא צעד שלא יכולתי להשלים איתו".
ולמרות זאת, גבאי מעדיף שנזכור כי מתווה הגז, יותר מאשר תזוזות פוליטיות, הוא שגרם לו לעזוב את כולנו ואת המשרד להגנת הסביבה. גורמים לשעבר במפלגה מסבירים כי הוא עזב רגעים לפני שהתבקש לעזוב וניצל הזדמנות. היחסים העכורים בין הצדדים מסרבים לשקוע, והשבוע, בהופעתו בישיבת ועדת הכלכלה על עליית המחירים, ניצל גבאי את זכות הדיבור שלו כדי לתקוף את השותפים לשעבר, אף שבסיס הבוחרים של המפלגות שונה בעליל.
במפלגתו של יאיר לפיד בחרו לתקוף את הממשלה באופן כללי פעם אחר פעם על התנהלות שהובילה להתייקרות החשמל ומוצרי המזון – זאת, כדי לכוון לבסיס המצביעים שנמצא בליכוד ואולי יגשש דרכו אליהם. גבאי מצידו, במקום לדבר על יוקר המחיה, הסביר את סיפור הגז לקהל שומעים לא מתעניין במיוחד. במקביל הוא פספס את נוכחותה של דינה דיין ממפלגתו בקהל המשתתפים בדיון ולא השתמש בה, ולסיום התנצח עם כולנו ולא הרוויח עשירית מנדט.
את השבוע סיימה המחנה הציוני עם נס קטן. הרשימה המשותפת, שהתכוונה להביא להצבעה הצעת חוק לביטול חוק הלאום משכה אותו ברגע האחרון, ואנשי 'העבודה' לא נדרשו להצביע בעדו כפי שדרש מהם גבאי ערב קודם. באורח פלא הצליחה המפלגה להודיע בשלישי בערב כי תתנגד לחוק, חטפה סיבוב פוליטי מבית היוצר של מרצ ולאחר שעה קלה כבר הודיעה כי חבריה יתמכו בו. כאילו שגבאי־לבני שכחו לרגע שבצד השמאלי הקיצוני של המפה הפוליטית בישראל אין יותר מדי אוויר וגם לא מנדטים. החברים שביקשו להתנגד לחוק של המשותפת־מרצ ולתמוך בהצעה של מיקי רוזנטל, המבקשת לתקן אותו בלבד, יכלו להודות ברביעי לח"כ ג'בארין שהציל אותם מעימות נוסף עם היו"ר על הנושא. בינתיים, לא ברור לאן עוד יכול הפיאסקו הציוני של המחנה להוביל אותה עוד.
