כרמל הייתה האדם היחיד שהכרתי בבארי.
לאורך 11 החודשים האחרונים היה קצת מסובך להסביר בכל פעם מחדש את הקשר. את העובדה שהיא הייתה במשך שנים רבות בת הזוג של אחיו של בעלי. אז מתישהו הדבקתי לה את התואר "גיסתי", וזהו. קיוויתי שזה בסדר מבחינתה, במקום שהיא נמצאת בו, שם במעמקי התופת.
עוד קודם, כשאחד הקטנים ביקש פעם שנזמין לשבת את "דודה שלנו עם התלתלים", הכינוי הזה דבק בה אצלנו. אז כרמל, דודה שלנו עם התלתלים, הייתה האדם היחיד שהכרתי בבארי.
בדרך כלל זה עסק די מאוס כשאדם כותב על עצמו בצל מותו של אחר. לא כל שכן בצל רצח אכזרי בדם קר. אבל בחיבור היחידני למדי הזה בין בארי לקדומים נוצרה חיבה עמוקה מאוד.
במוצאי השבת הארורה ההיא, מוצאי שמחת תורה, כתבתי לכרמל שאני דואגת לה מאוד. שאני מתפללת. ההודעות ששוגרו לא הגיעו ליעדן, היא לא ראתה אותן מעולם. רק ביום ראשון בצהריים הבנתי שהיא כבר הייתה לכודה אז במלתעות החיה החמאסית. "היא נחטפה, הודיה", כתבה בשלוש מילים מפחידות ושוברות לב גיסתי הצעירה זהבה, שהתגייסה מאז כל כך להשבתה. "ראו מחבלים לוקחים אותה".
בתחילת השבוע, גילינו שלא נוכל עוד לומר לה דבר.
השבוע הייתה הפעם הראשונה שהגעתי לבית העלמין בבארי. הוא נמצא ממש מול הכניסה האחורית של הקיבוץ שחולל, השער שחורשי רע עזתים נכנסו דרכו בהמונים כדי לקחת חלק בשלל הרכוש והאדם. שמש עגולה אדומה מאוד נטתה בסוף הלוויה של כרמל על האופק במערב, על רצועת עזה הקרובה כל כך. כאב עצום היה מונח בחלל האוויר. כאב על כרמל. על ההחמצה. על הסוף האחר שייחלו לו כולם. כולנו.
בהלוויה שהתקיימה באותו הזמן בירושלים, זו של הרש גולדברג־פולין, התערסלו בשירת פסוקים מהמקורות, התנחמו בהם קצת. כאן הכאב והתסכול הוגשו כמו שהם, בלי פילטרים מרככים של מסורת. כאב של מי שאיבדו בת, אחות וחברה, כאב של מי שאיבדו בית ואמון, תחושת הגנה וביטחון, כאב של מי שמרגישים שמאמצי־העל שלהם לא צלחו. שחשים כי אלה האמונים על הדאגה להם, על השמירה על חייהם, לא עשו את מלאכתם נאמנה.
ואתה כל כך בוכה איתם. על כרמל, על האכזריות הבלתי נגמרת, על הכאב, על זה שהיא כמעט־כמעט הייתה כאן, וגם על המרחק. איך יכול להיות בעצם שיש כזאת תהום בינינו. בין מי שדומעים כאן כשהם לבושים חולצות עם הכיתוב בארי וסמל הלב החבוש, ובין מי שדומעים מתחת לכיסויי ראש וכיפות. ולא צריך להיתמם, אני יודעת שהם גם כועסים עלינו. בלשון המעטה. גם עכשיו. גם כאן. אולי כאן ועכשיו אפילו יותר. כנראה יותר.
ואיזו כרמל היא הייתה.
אישה צעירה מלאת חסד וחמלה. כל כולה אנושיות ואהבת אדם וחוכמת לב. כרמל שמדברת אל ילדים בגובה העיניים, וזה גורם להם פשוט למות עליה. שמקשיבה רוב קשב, שרוצה להבין. ששולחת תמיד יד למסאז' קל, למגע מרפא. שמחלקת בהערכה פשוטה את המחמאות הכי נעימות. מפרגנות. כרמל שקל כל כך לאהוב. וכיף. שאפשר להתבדח איתה על קווי הדמיון בין זקני הקיבוץ בנגב למייסדי ההתיישבות ביו"ש. להתפעל מהתדהמה המחויכת שלה – כמה אוכל מכינים דוסים לארוחת שבת.
כרמל נטמנה ליד אמה, כנרת, שנרצחה כבר באותו הבוקר הרע. בעוד האם מתבוססת בדמה, בתה נלקחה כפותה אל השבי – בסצנה שכמו נלקחה מגלות יהודה או מכיכר גטו בפולין, לא מקיבוץ נטוע היטב בישראל הריבונית. ליד קברי שתיהן עמדו השבוע אבא אשל ושני האחים אלון ואור. גם אלון נלקח בידי המחבלים ב־7 באוקטובר, אך הצליח להימלט עם בתו הפעוטה. אשתו, ירדן, נחטפה גם היא והושבה בעסקה. במשך כמעט שנה המשפחה הפכה עולמות כדי לנסות לשחרר את האחות הגדולה מיד הרשע שהחזיקה בה.
כל קבריהם של נטבחי 7 באוקטובר מבארי עומדים פה עדיין נטולי מצבות. רק תלוליות עפר ושלטים קטנים שמציינים את השמות. לא רחוק מהאם ובתה קבורה יונת אור, ששני ילדיה נחטפו והיו עם כרמל בתחילת תקופת השבי. תרגילי היוגה והמדיטציה שהיא עשתה איתם, הפכו בהמשך לסמל היכולת שלה להישאר בת אנוש, לתת ולדאוג לאחרים, גם שם.
בכל יום שישי בחודשים האחרונים
הכנו פה בבית לכבודה נקניק שוקולד מביסקוויטים, שיהיה, אם פתאום תבוא, הלוואי. את שטיפת הרצפה לקראת שבת ליווה פסקול של שירים שהוקדשו לה. אחד מהם, "שיר לשירה", נוגן גם בהלוויה – כל מילה בו נטענת משמעות חדשה. דברי עכשיו ילדה, אני שומעת. מאומה לא יפגע בך. אבל פגעו בך, ולא היינו שם כדי להושיע.
בכל ערב שבת הדלקנו עוד נר והתפללנו על כרמל בת כנרת שתחזור אלינו בריאה בגופה ובנפשה. שתחזור כבר. בכל בוקר בירכתי בשבילה "מתיר אסורים" בכוונה גדולה, אבל גם "אוזר ישראל בגבורה", מקווה שהקב"ה ישלב בין השניים. בכל ערב, לפני השינה, זחלה במעלה הגרון אי נעימות עמוקה, בושה על כך שאני ישנה במיטה, והיא – מי יודע מה איתה.
בשבילנו היא חצתה את הקו הירוק, למרות שמבחינתה העדיפה שלא. הייתה מגיעה עם רוּבִי לארוחות שבת וגם חג. כמה וכמה פעמים הם היו פה בערב השני של ראש השנה, אחרי שאת הערב הראשון בילו בדגניה עם המשפחה שלה. טבלנו אז יחד תפוח בדבש, ביקשנו ימים מתוקים יותר.
ובשבילה? הלכנו על קצה גבול הסרט הצהוב. אולי. ענדנו דיסקיות מיוחדות שעיצבו אצלנו במשפחה עם דיוקן פניה, סייענו לארגן לה יום הולדת ארבעים בכיכר. לתרגולי היוגה הקבוצתיים למען שחרורה תכננתי תמיד לבוא, אבל לא באתי. רק זהבה ייצגה אותנו שם. עשינו מספיק? עשינו בסדר? היא מאוכזבת? היא הייתה צריכה לחזור.
ברוע מקפיא דם, הטרוריסטים שחררו סרטון גם שלה, ממש בזמן הלוויה. אדם שזכרת אותו מחייך, כמה בלתי נסבל לראות אותו מדבר בסרטון חשוך שכזה. לבוש בגדים לא שלו, אומר מילים שהושמו בפיו, נטול חירות ונתון בפחד. מזכיר עד כמה נורא הוא האויב הזה שלנו, שרק כדי להילחם בו, שרק כשהוא פוגע בנו בבטן הרכה, אנחנו נאספים יחד.
כרמל היא עדיין האדם היחיד שאני מכירה מבארי. חבל שזה כך.
