"יבורך התותח אשר הפציץ את האונייה, ואם ייבנה בית המקדש ראוי לו מקום כבוד לידו" – ראש הממשלה הזמנית דוד בן-גוריון, 23 ביוני 1948, ט"ז בסיוון תש"ח
שדרות רוטשילד בתל־אביב תחומות היטב בגדרות שהוקמו לצורך עבודות הרכבת הקלה. אי הנוחות הזמנית וגם אווירת ההפגנות לא מפריעות לרחוב, למבקריו ולדריו מחוסרי הבית. כאן עולם כמנהגו נוהג; בתי הקפה מלאים, הספסלים מאוישים, שבילי האופניים הומים קורקינטים חשמליים. לצד כל אלה עומד כאן מונומנט היסטורי אחד, משקיף על העוברים ושבים ומבקש מהם לבחור את גורלו, את גורלנו: חורבן או הבטחת העתיד.
בית העצמאות, המקום שהוכרזה בו מדינת ישראל, עובר בימים אלה עבודות שימור ושחזור מקיפות. משרד המורשת מלווה את המפעל ההנדסי המורכב. אירועי ימים אלה משתקפים כאן בדרך נוספת: מי שהכריז בבניין הזה על תחייתה של ממלכת ישראל יקדש חמישה שבועות לאחר מכן את התותח שהפגיז את אלטלנה, וכמעט הוביל למלחמת אחים. מתוך חשש לעתידה ולדמותה של המדינה המתהווה, שלח דוד בן־גוריון את צה"ל לקרב שגבה את חייהם של 19 לוחמים – 16 מאצ"ל, שלושה מצבא ההגנה לישראל. מנחם בגין, מהעבר האחר, הורה לנצור את האש ולהימנע מפעולות נקם.
מהשדרה אני ממשיכה לחוף פרישמן, המקום שהקרב ההוא התחולל בו. "עקב חילוקי דעות בין ממשלת ישראל ומפקדת האצ"ל בנוגע להקצאת מקצת מן הנשק לגדוד האצ"ל בירושלים… הופגזה האונייה בחוף בהוראת הממשלה הזמנית", נכתב באנדרטה שמוצבת כאן. גם שמות ההרוגים מונצחים, ובהם ניצולי שואה שהגיעו ארצה כדי ללחום לצד אחיהם נגד הפולש הערבי. "ואיך שקיבלתם אותנו, באלוהים – לעולם לא נשכח. על אחים חיילים חלמנו, ונתקלנו באש התותח", מצוטט רפאל קירש, עולה אלטלנה שנפל כעבור זמן קצר בקרבות לשחרור הנגב.
יצחק רבין, מפקד הכוח שהגן אז על מטה הפלמ"ח במלון ריץ', כתב לימים שהורה לסייע לאנשים שקפצו מהספינה המתלקחת אל תוך המים, "אבל אש תופת נפתחה לעבר האונייה וצפו משקעי השנאה של אנשי הפלמ"ח וההגנה כלפי הארגונים ומנהיגם". אגב, הסרבנות הראשונה בתולדות צה"ל נרשמה בפרשה ההיא; חיל האוויר הונחה לתקוף את האונייה, אך משלא נמצא טייס אחד שיסכים לבצע את המשימה, היא הוטלה על התותחנים בחוף.
הראשון סירב, השני מחה אך לבסוף השתכנע וירה. גם בספינות חיל הים היו לוחמים שסירבו לפתוח באש לעבר אלטלנה, ומסמכים מעידים כי שמונה מחיילי חטיבת אלכסנדרוני לא צייתו לפקודות. מה היה אומר השמאל של ימינו על הסרבנות ההיא? ומה היה אומר הימין?
לא הרבה השתנה מאז, קובעים רוב עוברי האורח שאני פונה אליהם. "תמיד היינו מפולגים, עכשיו פשוט יש אסקלציה", אומר לי אחד. יש מהם שסבורים שהגיע הזמן להכריע בשאלת יהודית או דמוקרטית – "שתי מדינות לשני עמים זה משפט שנאמר עלינו, לא על הערבים" – ואם צריך לבחור, התשובה היא דת הדמוקרטיה. אחרים מתחלחלים מהלך הרוח הזה. איש עסקים אחד מודאג מהכיוון שהמחאה תופסת, מהשנאה וההיבדלות שהולכות ומחריפות. עם זאת, הוא מעדיף שילדיו לא ימשיכו במאבק על צביונה של המדינה, אלא פשוט יעזבו אותה. אחר, שעלה מארגנטינה לפני ארבעים שנה, מזהיר שחורבן בית שלישי קורה ממש כאן ועכשיו. ועוד אחד, שעשה את הדרך ההפוכה מישראל לשווייץ, מודה כי הוא חש אי נוחות לנוכח השנאה הבוערת בליבות המפגינים, אך לדבריו האשם מוטל על הממשלה שהתחילה הכול. בחוף הים יסביר לי קצין במיל' שבמשך שנים בישלו ממשלות הימין את השמאל החילוני על אש קטנה, וכעת הסיר רתח והקדיח תבשילו.
האזרח החילוני, אני שומעת כאן, שרוי בחרדה קיומית; הוא מפחד שבקרוב לא יהיה לו מקום במדינת ישראל. ומעצבנת אותו במיוחד הפטרונות של החברה הדתית, לצד אמונתה שבסוף יגיע משיח ויפתור הכול. "לך תתווכח עם הטיעון הזה. זה כמו לשלוף את א־לוהים באבן־נייר־ומספריים".
יש גם מי שמגלים אופטימיות, בדרכם. "הימין יוותר ונצא מזה. הימין תמיד מוותר בסוף", אומר לי נהג המונית. "אולי תבוא עלינו מלחמה ונדע להתאחד, עד שעתיים אחרי סיומה", אומר לי אחר. בעיניו, במדינת ישראל לעולם לא תהיה כפייה הדתית: "המדינה הזו היא הכי מוגזמת ומלאת אגו. כל אחד אדון לעצמו ולא מקבל מרות". אם יש בעיה זהו יוקר המחיה שהולך ומכביד: "איך נוכל להרשות לעצמנו להמשיך לגור כאן, בחלקת אדמה בארץ ישראל?"
הסערה של 1948 לא ניכרת בים השקט כשהשקיעה היפה נפרשת למולי. גם עשן איילון הבוער של 2023 לא נישא באוויר. הייאוש הלאומי מחלחל לתודעה ההיסטורית של העם היושב בציון בשנה ה־75 למדינה, אך השיח הבין־אישי מביא איתו גם מנות של תקווה. כדי שנוכל להמשיך לדור כאן בכפיפה אחת, השיח הזה חייב לקבל כמה שיותר מקום.
איילת כהנא היא כתבת מקור ראשון. מתוך "אמרנו לכם" – 75 המשפטים שנאמרו מאז הקמת המדינה והפכו לנכס צאן ברזל
