סטיב ג'ובס לא זכה לחיות די זמן כדי שיוכל להיחשב לזקן השבט, אבל בניהול החברות אפל ופיקסר הוא צבר חוכמה רבה. קבוצה קטנה של בני משפחה, חברים ועמיתים לשעבר אספו לאחרונה דברים שאמר ב־56 שנותיו לספר חדש, "ליצור משהו מופלא: סטיב ג'ובס במילותיו שלו", שיהיה זמין לציבור בחינם ברשת מ־11 באפריל. הלקט הוא בין ספר זיכרונות לאלבום זיכרון, ומורכב בעיקר מהערות וטיוטות שג'ובס שלח לעצמו בדוא"ל, קטעי מכתבים ונאומים, שיחות בעל פה וראיונות, תמונות ומזכרות. עותקים פיזיים של הספר יחולקו לעובדי אפל ודיסני, אך בשלב זה לא יהיו זמינים לציבור הרחב.
"דמיין את עצמך כאדם זקן שמסתכל לאחור על חייו", כתב ג'ובס בדוא"ל לעצמו מיוני 2005, כשהתכונן לשאת נאום באוניברסיטת סטנפורד. "החיים שלך יהיו סיפור. זה יהיה הסיפור שלך, עם שיאים ורגעי שפל, גיבורים ונבלים, הצמתים בדרך שאומרים הכול". הספר, בהוצאת ארכיון סטיב ג'ובס, יפורסם ב"אפל בוקס" ובאתר הארכיון. העובדה שהוא דומה אסתטית למוצר של אפל – אפור ולבן, מינימליסטי – אינה מקרית: הוא עוצב בידי LoveFrom, המשרד שהקים ג'וני אייב, מנהל העיצוב הראשי של אפל לשעבר.
בשנים האחרונות מעטות הדמויות שזכו לתיעוד טוב כמו ג'ובס. הוא הופיע לראשונה על השער של טיים מגזין לפני שמלאו לו 27. יש יותר מ־162 אלף סרטוני יוטיוב של נאומיו. הביוגרפיה שחיבר עליו וולטר איזקסון משתרעת על פני יותר מ־600 עמודים. אבל לורן פאוול־ג'ובס רצתה שאנשים יוכלו לשמוע ישירות את בעלה. "כתבו עליו, אבל כאן זו הכתיבה שלו והיצירה שלו", אמרה. "אין כאן מתווך".
"כל מה שמסביבך נוצר בידי אנשים שלא היו יותר חכמים ממך", כתב לעצמו ב־1994. "אתה יכול לשנות את החיים, אתה יכול לעצב אותם – זה אולי הכי חשוב: להתנער מהתפיסה שהחיים הם שם, ואתה פשוט הולך לחיות אותם במקום לשפר אותם, להטביע בהם את חותמך"
במשך יותר מ־11 השנים שחלפו מאז שג'ובס מת, הטכנולוגיה הואצה באופן מעריכי. הוא חזה את עליית המחשב האישי ואת השתלטותה של הרשת, אבל לא ראה את העלייה בהתמכרות לטלפונים, את הדיסאינפורמציה ברשתות החברתית ונגעים חברתיים אחרים. "הטכנולוגיה לא רוצה להיות טובה או רעה", אומר מנכ"ל אפל טים קוק, שג'ובס קיבל לעבודה בחברה ב־1998. "בידי היוצר להחליט אם היא תהפוך לטובה או רעה". קוק מפיץ עותק של הספר בכריכה קשה לעובדי אפל כתזכורת לכך ש"מטרת החברה היא לייצר את המוצרים הטובים בעולם, שבאמת מעשירים את חייהם של אנשים ומותירים את העולם טוב משהיה".
עלייתם של מנועי בינה מלאכותית יצירתיים כמו ChatGPT, שיכולים ליצור טקסטים או תמונות ולקיים שיחות כמו־אנושיות, מקדמת אותנו לעידן חדש של טכנולוגיה ושל דיונים אתיים דחופים סביבה. היא מפצלת את בכירי העולם הטכנולוגי, כאשר חלקם, כולל אילון מאסק, קוראים להקפאת הכשרת מערכות בינה מלאכותיות מתקדמות יותר, כדי להעריך בינתיים את הסיכונים שלהן. פאוול־ג'ובס אומרת שבעלה "היה מדבר בקול על הצורך בגיבוש פילוסופיה לגבי הבינה המלאכותית ובמתן תשומת לב להשלכות לא מכוונות של פיתוחה".
מבחינה תרבותית, הטכנולוגיה ממוקדת בעתיד עד כדי כך שלעיתים קרובות היא מזניחה את לקחי העבר. וכאשר העבר נבדק מחדש, הוא יכול להיראות מפואר פחות משחשבנו. כשהבינה המלאכותית החדשה מטלטלת את החברה, נראה שממציאים חוזרים על הטעויות הנמהרות של חדשני טכנולוגיה קודמים. הספר החדש על ג'ובס משמש, בין השאר, כאזהרה כי יש לבסס את הטכנולוגיה באנושיות.
"היכולת לתרום משהו למאגר החוויה האנושית הוא מגניב מאוד", אמר ג'ובס ב־1983, לאחר שאפל השיקה את המחשב "ליסה". 24 שנים אחר כך, בשנת השקת האייפון, הוא אמר: "אחת הדרכים שאנשים מביעים בהן את הערכתם לשאר האנושות היא ביצירת משהו נפלא והוצאתו לציבור".
אצל ג'ובס זה בא לידי ביטוי באמצעות ייצור מוצרים, לא ספר זיכרונות. "זה אף פעם לא היה משהו שהוא התכוון לעשות, בהתחשב בזמן שזה היה דורש", אומרת פאוול־ג'ובס. "אי אפשר לדעת אם הוא היה מפתח רצון לכך בהמשך חייו".
"הפצרתי בו לשבת עם מפיק ומצלמה ולספר את הסיפור שלו", אומר מנכ"ל דיסני, בוב אייגר, שהתיידד עם ג'ובס כשדיסני שיתפה פעולה עם פיקסר ולאחר מכן רכשה אותה. "אבל בששת החודשים האחרונים בחייו, הוא לא הספיק לעשות את זה".
תפקיד שימור המורשת של ג'ובס ניתן לארכיון סטיב ג'ובס, שהושק בשנה שעברה עם אתר אינטרנט המציג מבחר קטן של מיילים וקטעי נאומים. הרעיון להוציא ספר צמח מתוך חוברת ראשונית בת 40 עמודים שחיבר הצוות שמאחורי הארכיון, בראשות ההיסטוריונית של עמק הסיליקון לסלי ברלין, בשנת 2017. כשהמשיכו להוסיף פריטים, במיוחד תמונות, החוברת גדלה לספר בהיקף של 250 עמודים.
חלק מהתמונות בספר לא פורסמו עד היום. באחת מהן יש פתק עם לוגו של פיקסר, ועליו כתוב: "סטיב, הנשיא קלינטון ממתין על הקו". ויש גם דיוקן ישן, שמוצאו לא ידוע, שנבחר לתמונת הכריכה הקדמית: ג'ובס הצעיר בטוקסידו, נראה מסתורי.
החומרים של הספר, שמסודרים בסדר כרונולוגי, מתמקדים במחשבות, בפילוסופיות ובמנטרות של ג'ובס יותר מאשר בהחלטותיו העסקיות או בשאלה כיצד הפך לאחד ממנהיגי אחת החברות הגדולות בעולם. "אנחנו לא צריכים ספר שמספר לנו מה הוא עשה, כי יש לנו דוגמאות לכך בכל יום בחיינו", אמר אייגר. "אבל ספר שבאמת מביא אותנו לתוכו ומספר לנו מי הוא היה – זה מאוד אינטימי".
"כל מה שמסביבך שאתה קורא לו חיים נוצר בידי אנשים שלא היו יותר חכמים ממך", כתב לעצמו ב־1994. "אתה יכול לשנות את החיים, אתה יכול לעצב אותם – זה אולי הדבר הכי חשוב: להתנער מהתפיסה השגויה שהחיים הם שם, ואתה פשוט הולך לחיות אותם במקום לחבק אותם, לשנות אותם, לשפר אותם, להטביע בהם את חותמך".
האנשים המקורבים ביותר לג'ובס מתארים את רצונו להפיץ את הידע שלו ולטפח אנשים צעירים יותר, המאפיינים הבולטים ביותר בנאומיו בקולג'ים. "תישארו רעבים, תישארו תמימים", אמר לבוגרים בנאומו המפורסם בסטנפורד, האוניברסיטה שהוא השתתף בה בשיעורים כסטודנט שלא מן המניין. הוא שאל את המשפט האחרון מ"קטלוג העולם השלם", מגזין שסייע למהפכה הטכנולוגית של שנות השבעים.
בנאום מוכר פחות הוא דיבר לכיתת הבוגרים של 1996 בתיכון פאלו־אלטו, שכללה את בתו הבכורה, ליסה ברנן־ג'ובס. "חשבו על החיים שלכם כעל קשת בענן המתפתלת על פני האופק של העולם הזה", הוא אמר להם. "אתם מפציעים, יש לכם הזדמנות להתלקח בשמיים, ואז אתם נעלמים". בתחתית טיוטת הנאום מופיעות הערות שלא נכנסו לגרסה הסופית: "הם אומרים לך שתאהב את ילדיך. הם אף פעם לא מציינים שתתאהב בהם".
כפי שסיפרו אחרים, ג'ובס היה לעיתים אדם קשה, שנזף בעובדיו והרחיק את בני משפחתו. ברנן־ג'ובס, שנולדה לג'ובס וכריסאן ברנן כמה שנים לפני שג'ובס התחתן עם פאוול־ג'ובס, כתבה ספר זיכרונות, "סמול פריי", שיצא לאור ב־2018 וסיפר בין השאר על ילדותה עם אביה הסוער. הספר החדש לרוב נמנע מהתייחסות לתכונות הללו. בהקדמה לפרק שהוקדש לימיו הראשונים של ג'ובס באפל, בשנות השמונים, כותבת ברלין בעדינות ש"סגנון הניהול שלו היה מזלזל".
המיילים של ג'ובס לעצמו הם גרסה נפשית של "לרקוד כאילו איש לא מסתכל". "אלה הצצות נדירות ואינטימיות, כי השיחות שאתה מנהל עם עצמך נוטות להיות הכי כנות, הכי ישרות", אמר אייב.
בשנת 2003, לאחר השקת חנות המוזיקה המקוונת "אייטיונס", ג'ובס שלח לעצמו רשימות השמעה של השירים האהובים עליו והזיכרונות שכמה מהם עוררו. על Little Green של ג'וני מיטשל, שיר על מסירת בת לאימוץ, הוא כתב: "אולי זה משום שאני מאומץ, אבל אין הרבה שירים שמרגשים אותי כמו זה. אחרי שהבנתי במה השיר הזה עוסק, אני בוכה בכל פעם שאני שומע אותו".
בדוא"ל האחרון ששלח לעצמו, שנכלל בספר, ג'ובס חושב על העובדה שהעולם שהוא חי בו – האוכל שהוא אוכל, השפה שהוא מדבר, הטיפול הרפואי שהוא מקבל – כולם הומצאו וטופחו בידי אחרים. "אני אוהב ומעריץ את בני האדם, ותלוי בהם לחלוטין לחיי ולרווחתי", כתב. המילים האחרונות, שנוספו אוטומטית, הן "נשלח מהאייפד שלי".
