היא גדלה בבית דתי – "הבחורות לא הלכו עם כיסוי ראש, רק הזקנות, אבל הכול היה כשר ואבא היה סוגר את החנות כל יום כדי ללכת למנחה וערבית. למדתי תפירה בבית הספר ויטה לבנות, ואחרי היסודי קיבלתי מלגה להמשיך בתיכון, אבל אבא אמר שהוא לא רוצה שאמשיך כי זה רחוק ופתוח בשבת". אליס ויתרה לפיכך על הלימודים אבל לא על התפירה, והתמקצעה בעבודה כתופרת שמלות.
אחרי כמה שנים שבהן המעבר בין מרוקו הצרפתית לזו הספרדית היה מוגבל, המצב המדיני השתנה ולטנג'יר הגיע דוד מקזבלנקה, והביא לסבתהּ של אליס ספר תורה. "סבתא שלי רצתה לתרום אותו לעילוי נשמת הבן שלה, שמת אחרי שחלה בסך הכול בדלקת ריאות. לא היה אז פניצילין. אני עבדתי בתפירה וחזרתי הביתה רק ביום שישי. ככה היה אז – באים אל הגברת, מודדים ומשרטטים שמלות לפי הזמנה, ומכינים הכול אצלה בבית". האורח לא זיהה בתחילה את אליס, שבגרה מאז הפעם האחרונה שראה אותה. כשהבין שמדובר באחייניתו, הציע לקחת אותה איתו לקזבלנקה. מרדכי נענה בשמחה: "הוא אמר 'זאת עובדת קשה כאילו יש לה עשרה ילדים לפרנס. שתיסע, אולי ככה היא קצת תנוח'. בקזבלנקה הכרתי את ארמונד, בן דוד של אבא שלי. הוא היה המזל שלי", אומרת אליס. היא שבה לביתה להכין לעצמה נדוניה ("אז רקמנו סדינים והכול בעצמנו, לא כמו היום שהולכים, קונים סדין אחד ומפה אחת וזהו"), נסעה שוב לקזבלנקה ונישאה לארמונד, בלי שתצטרך לשנות את שם משפחתה.
"תמיד היה לי בלוק ועיפרון. את מזמינה שמלה? אני צריכה לצייר פחות או יותר איך זה ייראה. אבל פתאום בא לי לצייר בצבע. לא ידעתי אפילו איפה לקנות מוצרים, התחלתי לצייר בצבעי טמבור, אלה של הקירות"
ארמונד היה חייט מדופלם, והשניים עבדו זה לצד זו, כשהוא תופר בגדים לגברים והיא לנשים. שלוש בנות נולדו לבני הזוג בחמש שנות מגוריהם בקזבלנקה הססגונית. ב־55', כשהאנטישמיות הרימה ראש במרוקו, הגיע הזמן לשנות מיקום. "עד אז הכול היה בסדר עם הערבים, אבל פתאום התחיל טרור. סגרו חנויות והתחילו רציחות – בהתחלה של הצרפתים, כי רצו שיעזבו את מרוקו, ואחר כך רצחו יהודים. יותר ויותר יהודים התחילו לעלות לארץ".
עבור משפחת קדוש, השאיפה לעלות ארצה הייתה מובנת מאליה. "ההורים שלי היו מארחים בביתם פעילים ושליחים לתקופות ארוכות. את כל האווירה של השליחות ספגתי שם". כשהגיעה ההזדמנות, אליס וארמונד ארזו את חפציהם, השאירו מאחור את הריהוט ועלו ארצה. "אנשי הסוכנות לא רצו להוציא את הזקנים, הם רצו פה רק צעירים, שילכו להילחם. בקושי נתנו לנו להביא את חמי וחמותי. ההורים שלי נשארו במרוקו, עברו לקנדה עם חלק מהאחים שלי, והגיעו לפה רק ב־63'".
***
מהאוהל שקיבלו בפרוטקציה במעברה של בית־שאן הם עברו לצריף, ובסופו של דבר קיבלו דיור קבע בעיר. "לא התלוננתי. ידעתי שאנחנו מגיעים למקום שלא יהיה בו אוכל כמו שצריך וגם לא בית. אבל שתדעו, העולים החדשים בנו פה הכול. בעלי עבד כאן בבניין ובחקלאות". למרות הרוח הציונית והנכונות להתגייס לעמל כפיים, החייט המדופלם נדרש להסתגלות למציאות החדשה. "הוא התחיל לעבוד בחוות דושן שליד צמח בגידול סלק סוכר. ביום הראשון הוא נסע לעבודה מבסוט, עם חליפה ועניבה. ובמה נתנו לו לעבוד? בהשקיה. בא הביתה עם בוץ מלמעלה עד למטה".
מהר מאוד למד ארמונד להתלבש כמו כולם, אבל מהר מאוד אנשי העיר התרגלו להתלבש כמותו. "בקונטיינר שלנו, שנשלח ממרוקו, היו כל הדברים שלקחנו מהחנות בקזבלנקה – מכונת תפירה, בדים אנגליים הכי טובים בעולם, מגהץ מקצועי. כשהציוד הגיע, חזרנו לתפור". הלקוח הראשון שלהם היה ראש המועצה של בית־שאן, אפרים דובק. הוא שמע שיש חייט בעיר, והזמין ממנו חליפה. בעקבותיו הגיע מנהל בנק, ואחריו קצין משטרה ושורה של נכבדים נוספים. "כל מי ששמע שאפשר להזמין חליפה – הגיע". הזוג קדוש מכר את החליפות ב־120 לירות בתשלומים, כשארמונד ממשיך במקביל לעסוק בחקלאות. "הוא היה בא בערב, מניח את הבדים על ארגז שהפכנו לשולחן, גוזר לפי המידה של הלקוח ומשאיר לי את הגימורים. עבדנו יפה מאוד במעברה".
מעבודת החקלאות עבר ארמונד לעבודות בניין. "בסולל בונה חיפשו טפסן, ובעלי לא ידע מה זה. שאלו אותו אם הוא יודע מספרים ויודע מה זה מטר. איך לא ידע? הוא חייט, עובד עם מטר כל יום. מכיוון שידע גם מה זה פלס, מינו אותו לטפסן סוג אל"ף". ארמונד עבד עבור סולל בונה עד שגויס למלחמת קדש. "כשחזר, פתחנו חנות ונהיינו אנשים נורמלים. מוכרים בדים ותופרים – הוא לגברים ואני לגברות". תכל'ס, היא אומרת, הם אלה שהביאו את האופנה לבית־שאן. "כולם פה לבשו מכנס חאקי וכובע טמבל, זה מה שהיה. ואז כולם התחילו לתפור חליפות".
הם קיבלו דירה בשיכון ג' – "חדר אחד ופרוזדור, ככה עם חמישה ילדים. קניתי מיטת שלוש קומות ועוד מיטה רזרבה ומיטה לתינוק". כשנבנה בבית־שאן "שיכון חיסכון", כפי שהוא מכונה פה, עברה המשפחה אליו. ואז פרצה מלחמת ששת הימים. "התחילו הפגזות וקטיושות מירדן. הילדים שלי היו קופצים עד התקרה עם הראש, מתו מפחד. אז חיסלנו פה הכול, קניתי מהר דירה בגבעתיים ועברנו לשם". הם פתחו חנות ברמת־גן, אבל החזיקו מעמד באזור המרכז שנה אחת בלבד. "לא הכירו אותנו שם, לא תפרנו ולא מכרנו, רק שילמנו שכירות. מכרתי את הדירה שם ובאתי לפה. אנחנו בנינו את הבית הזה", היא אומרת על הווילה הנעימה שבה אנחנו יושבים, סמוך לעיר העתיקה.
לא לכולם הקליטה בארץ הייתה פשוטה, מבהירה אליס. אמא שלה, לדוגמה, נפטרה שנים בודדות אחרי שעלתה ארצה. "במרוקו היו להורים שלי עוזרות, הייתה דירה של תשעה חדרים; פה קיבלו דירה קטנה, בלי עזרה ועם מזג אוויר שהם לא רגילים אליו. אמא נפטרה ואני נשארתי עם סבתא שלי, שהייתה משותקת. במלחמת יום כיפור ישנתי איתה במקלט".
הלקוח הראשון שלהם היה ראש המועצה של בית־שאן. בעקבותיו הגיע מנהל בנק, ואחריו קצין משטרה ושורה של נכבדים נוספים. "ארמונד היה בא בערב, מניח את הבדים על ארגז שהפכנו לשולחן, גוזר חליפה לפי המידה ומשאיר לי את הגימורים. עבדנו יפה מאוד במעברה"
בקרב בליל העולים פה בבית־שאן, אומרת אליס, שררו יחסים חמים וחבריים – "אשכנזים וספרדים ומרוקאים, כולם ביחד". הקיבוצניקים? גם איתם היו יחסים מעולים. "אני לא מסכימה עם אלה שאומרים שהיו התנגשויות. מי שמחפש בעיות – מוצא. לנו לא היו איתם שום בעיות. הם היו באים אלינו לתפור מכנסיים, והנשים התחננו שאבוא לתפור להן שמלות. במשך שנה הלכתי אליהן כמעט כל יום. היו לי כבר חמישה ילדים, הם לא נתנו לי לצאת מפה, אז לקחתי אישה שגרה לידי, שתטפל בילדים חצי יום. פעם אפילו עשו לי מסיבה בקיבוץ, הביאו אותי עם עגלה מלאה בירקות ופירות".
כשהילדים גדלו, אליס החליטה לשנות אווירה ולנסוע עם ארמונד לאחים שלה בקנדה. בני הזוג הפעילו שם עסק של ניקוי יבש וגרו בקומה מעליו. "למה ניקוי יבש דווקא? כי אנשים מביאים לשם תיקונים, ואנחנו היינו תופרים. הלך לנו מצוין, כל הקהילה היהודית תפרה אצלנו. בחגים היו מגיעים לשם הרבה רבנים מישראל, להיות שליחי ציבור. אחד כזה קנה שם בד ממוכר ישראלי, והמוכר אמר לו: 'למה אתה לוקח את זה לתפירה אצל גוי? יש פה זוג יהודי שתופר'. אותו רב הגיע אלינו, ראה את בעלי ומיד אמר: 'קדוש! מה אתה עושה פה?'. מתברר שהוא היה תופר אצלנו קבוע בבית־שאן. אחריו באו גם כל שאר הרבנים שהגיעו לקנדה. תפרנו להם חליפות, קפוטה והכול".
***
אחרי תשע שנים בקנדה הם החליטו שהספיק להם, וחזרו לבית־שאן. הם הקימו את העסק מחדש, אבל סגרו אותו כשאליס הייתה בת 67. ארמונד החל להקדיש את זמנו לגינה הענקית שסבבה את הבית, ואליס גילתה מחדש את עולם הציור. "תמיד היה לי בלוק ועיפרון. את מזמינה שמלה? אני צריכה לצייר פחות או יותר איך זה ייראה. אבל פתאום בא לי לצייר בצבע. אמרו לי שיש מישהו בקיבוץ מסילות שמלמד ציור, ולמדתי שם חודש. לא ידעתי אפילו איפה לקנות מוצרים, התחלתי לצייר בצבעי טמבור, אלה של הקירות. יום אחד ראיתי טיובה של צבע אצל בחורה נחמדה במסילות, והיא שלחה אותי לחנות מתאימה. קניתי קנווסים וצבעים, וציירתי יום ולילה. מילאתי את עצמי בציורים". כשהמורה לציור ראתה את היצירות, היא אמרה שאין לה מה ללמד אותה יותר. אליס המשיכה לצייר, השתכללה בעזרת ספרי ציור מקצועיים ומילאה את הבית ביצירות מרהיבות וצבעוניות. במרתף של הבת יהודית – ציירת מקצועית ומוכשרת בזכות עצמה – שמורים מאות ציורים של אליס, חדרי הבית עמוסים תמונות, והתצוגה מתחלפת מדי פעם.
באביב 2009 הלך ארמונד לעולמו. תחזוקת הגינה הפכה עבור אליס למעמסה, וחלק ניכר מהשטח רוצף והפך לסטודיו. על כן הציור שם נשענים כעת שני בדי קנווס ("תמיד מציירים במקביל, כי צריך לחכות ששכבת צבע אחת תתייבש לפני שממשיכים עם עוד אחת"). מאחד ניבטת דמותו של הבאבא סאלי, מהאחר נוף עצים סתווי. סלון הבית מעוטר ציורים פרי דמיונה של אליס, דיוקנאות ויצירות קלאסיות שזכו לגרסה משלה. דמויות תנ"כיות פוגשות כאן על הקיר את הנערה עם עגיל הפנינה, ובני משפחה ממוסגרים בגאון לצד המונה ליזה.
בסוף האלף החולף החלה אליס להציג את יצירותיה במסגרת "בית פתוח" במושבים הסמוכים, ומאז 2014 הציגה בכמה וכמה תערוכות בעיר מגוריה. בעזרתה של יהודית הופיעה אליס עם הציורים שלה גם בתערוכה ברומניה. לאחרונה זכתה באות הוקרה על מפעל חיים מעיריית בית־שאן, "על עשייתה רבת השנים בתרבות ובאמנות בעיר, ועל היותה מובילה חברתית ותרבותית בתחום הציור והאופנה", כפי שדווח אז.
אליס היא האחרונה שנותרה מבין תשעה אחים. "שלושה מהם נפטרו בשנה אחת, ב־2020. מה לעשות, זה החיים". בת אחת שלה מתגוררת בקנדה, השאר ביישובים לא רחוקים מכאן. כשהיא לא מציירת היא עסוקה בהתנדבות בבית אבות "הדסים" בעיר ובמועדון קשישים, שם היא מסייעת לאנשים שחלקם בני גילה להפיק יצירות משלהם. "זה מה שאנשים שיוצאים לפנסיה צריכים לעשות", היא אומרת. "שיתנדבו אצל קשישים, כל אחד לפי הכישרונות שלו, במקום להישאר סתם בבית או ללכת לקופת חולים ולשבת שם יום ולילה".
לתגובות: orlygogo@gmail.com
