לדמוקרטיה יש היסטוריה ארוכה, מיוון העתיקה ועד דרום סודן. לשלטונות רודניים, כמובן, יש היסטוריה ארוכה אפילו יותר: בתולדות הרודנויות יש אינספור כישלונות, אסונות, מחדלים, תבוסות, אירועי חורבן והרס מכל סוג, וכל רודנות (חוץ מאלה שמתקיימות גם כיום) התמוטטה ותמה.
היתרון הוא שתמיד יש את מי להאשים. רודן ספציפי, שושלת מושחתת או מפלגה שתלטנית. כל מה שצריך הוא להדיח את המושל הכושל, ולהביא מישהו אחר – טוב יותר – במקומו.
משטרים דמוקרטיים לא נהנים מהיתרון הזה. בהם הבעיה היא תמיד ב"שיטה". כי את העם אי אפשר להאשים – אי אפשר להחליף אותו, אי אפשר להדיח אותו, העם הוא מה שיש וזהו זה. אז כל כישלון בתוצאות הבחירות או מינוי ראש ממשלה חריג או מלחמת אזרחים או חורבן כלכלי נובעים מהשיטה הדמוקרטית, ואם משהו לא מוצא חן בעינינו – צריך להחליף את השיטה.
לפעמים, מבט קצר אל כישלונות או מוזרויות דמוקרטיות יכול לעודד אותנו. תראו, אנחנו לא היחידים שסובלים מ"השיטה". נהיה בסדר.
מי צריך רוב?
ההפסד הראשון והאחרון של הגנרל עטור הניצחון אנדרו ג'קסון
האם לגיטימי להנהיג מדינה בלי לזכות בניצחון ברור, ובתמיכת מיעוט מהבוחרים? ב־1824 הנושא הזה הסעיר את ארצות הברית. מותה הסופי של המפלגה הפדרליסטית הותיר את המפלגה הרפובליקנית־דמוקרטית לבדה בזירה הלאומית, וחבורת ממליכי המלכים בקונגרס – שכבר היו מעורבים בבחירתם הרצופה של שלושה נשיאים מווירג'יניה – בחרה במועמד האידיאלי מבחינתה לנשיא האמריקני השישי: מזכיר האוצר ויליאם קרופורד. העובדה שהוא בדיוק חטף שבץ חמור ולא היה יכול לדבר או לזוז הייתה רק בונוס: כך הם יוכלו לשלוט בו טוב יותר.
שלושה מועמדים נוספים קפצו לזירה בזה אחר זה: מזכיר המדינה ג'ון קווינסי אדמס, יו"ר בית הנבחרים הנרי קליי והסנאטור מטנסי אנדרו ג'קסון. מערכת הבחירות המרובעת הראשונה בהיסטוריה האמריקנית הייתה רוויה מחלוקות. מועמד אחד (אדמס) ייצג את הצפון, אחר (קרופורד) ייצג את הדרום, והשניים האחרים באו ממדינות המערב, שנפתחו בהדרגה להתיישבות והתקבלו בזו אחר זו לברית בת 24 המדינות עד אז. אדמס, דיפלומט ותיק ובנו של הנשיא השני, היה המוערך ביותר מהארבעה, אולם ג'קסון היה הנערץ ביותר: פחות מעשור קודם לכן הוא פיקד על הכוחות האמריקניים בקרב ניו־אורלינס במלחמת 1812 נגד בריטניה, והביס את כוחות המלך. קליי היה פוליטיקאי כריזמטי, שהפך במהרה לאחד האנשים החזקים בתולדות הקונגרס. השאלה מי ינצח הייתה פתוחה לחלוטין.
בבריטניה של אז, אם המלך תמך בממשלה הקואליציה הייתה חייבת לנצח. השאלה היחידה הייתה כיצד. רמאות הייתה כלי לגיטימי להשגת התוצאה המבוקשת. המדינה תכננה להציע משרות בתמורה לתמיכה, והאוצר הקצה כספי שוחד למצביעים שיוודאו שהקואליציה הנכונה תקום. אבל אז קרה דבר לא צפוי: בשנת הכהונה הראשונה שלו זכה פיט לאהדה רבה עד כדי כך שהשוחד היה מיותר
ואכן, עם ספירת הקולות התברר שהתשובה קשה ביותר. הקהל הישראלי ב־2022 יזהה את המבוכה: אף לא אחד מהמועמדים זכה למספיק נציגים בחבר האלקטורים כדי לעלות לתפקיד. כלומר: אף אחד לא ניצח. אנדרו ג'קסון זכה במספר המצביעים הגדול ביותר, 151 אלף, ובמספר האלקטורים הגדול ביותר – 99. אבל הוא לא זכה ברוב האלקטורים: לאדמס, קרופורד וקליי יחד היו 82 אלקטורים. אדמס הוא זה שעמד במקום השני, וגם לו כמובן לא היה רוב. לפי החוקה האמריקנית, בית הנבחרים התבקש להכריע, וג'קסון ציפה לקבל את התפקיד.
אבל ג'קסון היה שנוא על רבים מיושבי הקונגרס. הם ראו בו אדם מושחת ובזוי, ואולי אף פושע פלילי. וכך, הנרי קליי פנה לאדמס עם הצעה: "ממשלת אחדות". הוא יתמוך באדמס לנשיאות, בתמורה להתמנותו למזכיר המדינה – מינוי שעשוי לסלול את דרכו לנשיאות בעתיד. לא ברור אם אדמס הבין למה בדיוק הוא מסכים, אבל קליי סידר מספיק קולות כדי להעניק לאדמס את הנשיאות, וג'קסון הושלך עם תומכיו אל האופוזיציה. וכך אדמס הפך לנשיא הראשון – והיחיד בתולדות אמריקה – שנבחר אף שלא ניצח במספר האלקטורים או המצביעים.
ג'קסון מיהר להאשים את יריביו ב"עסקה מושחתת", והמשיך להדהד את ההאשמה הזו במשך ארבע שנים (אדמס ודאי היה אומר שהוא היה "רעיל"). זה עבד: בבחירות הבאות הוא דהר לבית הלבן ברוב עצום יחד עם המפלגה הדמוקרטית החדשה שהקים, ואדמס וכל מפלגתו התפוגגו.
הצעיר הבוער
מורשת אבות, תמיכה מלכותית והתלהבות לאומית: כך תנהיגו מדינה בגיל 24
ויליאם פיט הבן זכור כראש ממשלה מבריק של בריטניה. עם עלייתו לתפקיד ב־1783 הוא ערך רפורמות כלכליות, ניהל בהצלחה מאבק ממושך מול צרפת והתאחד עם אירלנד. הוא כיהן במשך קרוב ל־19 שנים – מקום שני בשיאי הכהונה של הממלכה, היפוכה הגמור של ליז טראס שכשלה והתפוגגה בתוך שבועות ספורים. אבל יש סיבה נוספת לחקיקת דמותו של פיט בהיסטוריה ובתרבות: הוא מונה לראשות הממשלה בגיל 24 בלבד.
לא סתם מכונה פיט "הבן". גם אביו, ויליאם פיט האב (כמובן), כיהן כראש ממשלת בריטניה, והוא העניק לבנו עמדת זינוק מוצלחת לקריירה פוליטית משלו. פיט הבן התחנך בבתי הספר הטובים ביותר, ובגיל 21 כבר התמודד לפרלמנט וניצח. נעוריו הברורים ונטייתו הביישנית לא מנעו ממנו להתבלט בעימותים קולניים עם חברי פרלמנט מנוסים ומבוגרים ממנו, במיוחד סביב סוגיית מלחמת העצמאות האמריקנית: הוא תמך בסיום המלחמה ובהכרה במושבות כמדינה עצמאית.
הפוליטיקאי הצעיר היה מוצלח עד כדי כך שכאשר החליט המלך ג'ורג' השלישי לפרק את ממשלת נורת'־פוקס שכיהנה ב־1783, הוא רומם את פיט לראשות הממשלה והפך אותו לאדם הצעיר ביותר שאחז בתפקיד אי פעם. בפוליטיקה ובעיתונות מתחו ביקורת והביעו בוז: מגזינים סטיריים פרסמו שירים מלגלגים, ומומחים העריכו שכהונתו של הילדון תהיה קצרה במיוחד. אולם במהרה התברר שהצעיר הבוער יודע מה הוא עושה, וכולם תהו מה יקרה בבחירות הקרבות ובאות.
התוצאה לא הייתה מוטלת בספק; בבריטניה של אז, אם המלך תמך בממשלה הקואליציה הייתה חייבת לנצח. השאלה היחידה הייתה כיצד. במסורת האלקטורלית דאז, רמאות הייתה כלי לגיטימי להשגת התוצאה המבוקשת. המדינה תכננה להציע משרות בתמורה לתמיכה, והאוצר הקצה כספי שוחד למצביעים שיוודאו שהקואליציה הנכונה תקום. אבל אז קרה דבר לא צפוי: בשנת הכהונה הראשונה שלו זכה פיט לאהדה רבה עד כדי כך שהשוחד היה מיותר. וכך, בגיל שבו רובנו עדיין מנסים להבין מה אנחנו רוצים מהחיים, פיט נבחר לראשות הממשלה בתמיכה איתנה מלמעלה ולמטה. וכל זה בלי מילה על יוקר המחיה.
נמאס מהבחירות
למה שלא נחפש לנו גנרל צרפתי קטן?
כמה מהדמויות המפורסמות ביותר בהיסטוריה עלו לגדולה בשעה של אי סדר עצום במערכת הפוליטית בארצם, מכיוון שקידמו רעיון קיצוני אך מובן: ביטול הדמוקרטיה. כזה היה נפוליאון בונפרטה, אדם שהצעיר הבוער הבריטי שלנו לא חיבב במיוחד, בלשון המעטה. בשנת 1799 המהפכה עוד סערה בצרפת, ונהרות של דם עדיין זרמו ברחובות. בשנים מאז פריצתה, בהבטחה של אחווה ושוויון לכל, המהפכה הצרפתית הידרדרה לאלימות, שנאה ופרנויה. בכל פעם השתלט על עמדות הכוח אדם אחר, והכריז שכל יריביו ולפעמים גם חבריו הם בוגדים שיש לערוף את ראשיהם בהקדם. האנדרלמוסיה הפנימית הביאה גם לכישלונות מעבר לגבול, וצרפת ניגפה בפני אויביה מסביב. רעיון הדמוקרטיה, בתנאים הללו, נראה פתאום תמוה מאוד לכל חובבי הטריקולור.
אז הגיע איש הצבא הצעיר והמצליח מקורסיקה עם רעיון מעניין: להוסיף לחוקה את תפקיד "הקונסול הראשון", שיהפוך אותו למעשה לדיקטטור על כל צרפת – וכל זה כמובן באשרור בהצבעה דמוקרטית לחלוטין במשאל עם. באופן ניסי הסתיים המשאל בתוצאה של 99.94 אחוזים בעד, 0.06 אחוזים נגד. ברגע שהשלטון עבר לידיו של נפוליאון, הוא לא הניח אותו לרגע. מלחמות, שלום, ניצחונות מפוארים והפסדים כואבים, אפילו גלות זמנית וחזרה מפוארת – את כל אלו חווה הקונסול שהפך לקיסר עד תבוסתו הסופית בקרב ווטרלו בו־1815. יותר מדי בחירות, ואולי גם אנחנו נתחיל לחפש לנו איזה גנרל צרפתי קטן שיעשה קצת סדר.
