"האדמה פערה את פיה", כך מתארים שייקה וחגית אל־עמי את מה שאירע בביתם לפני ארבעה חודשים כמעט. ביום שני כ' באדר א', 21 בפברואר, בן הזקונים שלהם דרור שם קץ לחייו. בן 23 היה במותו. הוא לא השאיר אחריו מכתב שמסביר את מניעי ההתאבדות, אבל לאורך חלק ניכר מחייו עברו עליו משברים נפשיים. דרור, ילד על רצף האספרגר, היה כבר בכיתה ב' קורבן להתעללות מצד חברים לספסל הלימודים, והדבר חזר על עצמו גם בהמשך לימודיו בבית הספר היסודי. בחלוף השנים נראה היה שהוא הצליח להיחלץ מהקשיים ולעלות על דרך המלך: הוא סיים בית ספר תיכון ומכינה קדם־צבאית, שירת ביחידה קרבית ואף התחיל לימודים אקדמיים. ודווקא אז, כשכבר נדמה היה שניתן לשחרר אנחת רווחה, אירע כנראה משהו נוסף, שאת טיבו המדויק בני המשפחה לא יודעים; משהו ששחרר מתרדמתן טראומות ישנות, וגרם לדרור ליטול את חייו שלו.
מיד אחרי השבעה התחיל שייקה אל־עמי, דמות מוכרת בציבוריות הירושלמית, לדבר על הצורך בהקמת עמותה שתתמודד עם מקרים דומים של התעללות בילדים מצד חבריהם. מדיבור ומחשבה הוא עבר במהירות למעשה, ובעוד ימים אחדים ייערך כנס היסוד של עמותת "כנפי דרור". במרכז האירוע יתקיים סיעור מוחות רב־משתתפים, בניסיון לגבש אסטרטגיה למאבק בתופעה הקשה.
"כבר מגיל צעיר זיהינו בדרור שילוב של שתי מתנות", אומר שייקה. "ראשית, הייתה לו רגישות חושית עצומה, כאילו אין לו עור. כל חוויה הועצמה אצלו באופן משמעותי – ריחות, רעשים ודברים אחרים. לצד זאת, דרור היה ילד חכם בצורה יוצאת דופן, ילד שנון, אחד שלא מבקש להתנחמד לסביבה אלא אומר את שלו. והצירוף הזה יצר קושי גדול, כשדרור החל ללמוד בבית הספר ביישוב".
"חברים מהיישוב אמרו לנו בשבעה: 'לא ידענו כלום, איך זה יכול להיות?'. אחת מחברותיו לכיתה הייתה נסערת מאוד. 'תמיד הייתי מביאה שיעורי בית לילדים שלא הגיעו', היא סיפרה, 'אבל אחרי כמה ימי מחלה אותם תלמידים היו חוזרים לכיתה. פה זה נמשך חצי שנה – ואף אחד לא תיווך לנו ולא סיפר מה קרה לדרור. האדמה כאילו בלעה אותו'"
שייקה וחגית, כיום תושבי שכונת ארנונה בירושלים, מבקשים לא לציין את שם היישוב שבו התגוררו באותן שנים. "אנחנו מעוניינים בתיקון ולא בהטחת אשמה", הם מסבירים. "צריך גם לומר שלנו ההורים ולשאר הילדים שלנו היו הרבה חוויות טובות שם. תופעות כאלה יכולות לקרות בכל מקום".
הקשיים החלו כבר בכיתה א'. "גם מורים ותיקים התקשו לעכל את דרור. הם לא ידעו להתמודד עם השנינות ועם העקשנות שלו, והגיבו כלפיו בעוינות, בלעג ובכעס. ילדים בכיתה קלטו את היחס הזה, והפכו את דרור מושא להתעללות, גם פיזית וגם חברתית. זה התבטא בעיקר בסוג של חרם".
"אנחנו לא ידענו על כל זה", אומרת חגית. "ראינו את חוסר הנחת שלו, אבל לא הבנו מה הסיבה, וגם הוא לא סיפר. רק אחרי כמה שנים, כשהכול התפרץ, התברר לנו שבהפסקות הוא היה מתחבא באיזה קרוואן בבית הספר, כדי שהילדים לא יפגעו בו. בשלב מסוים הבנו שיש לו קשיים והעברנו אותו לכיתה אחרת בשכבה, וכך הוא עבר איכשהו את ג'־ד'. לא בהתלהבות יתרה, אבל ממילא היה ברור לנו שהוא לא מסמר חברתי. דרור תמיד העדיף להיות בחברת מעט אנשים, היה לו קשה עם הרבה רעש. מבחינתנו, העיקר היה שילדים לא הציקו לו.
"היום ילד כזה היה מאובחן די מהר. אני מניחה שמיד היו אומרים לנו: תשמעו, יש לכם ילד על הספקטרום, גם אם בתפקוד גבוה מאוד. אבל אז הלכנו להמון טיפולים, ניסינו כל מיני שיטות של ריפוי בעיסוק. בשום שלב לא אמרו לנו את המילה המפורשת 'אספרגר'. התחילו ללמד אותנו טכניקות של הכנה והתמודדות עם החוויות שהוא עובר. למשל, לדאוג שבכיתה הוא ישב תמיד ליד החלון, כדי שאם מישהו פותח קטשופ, דרור יריח את זה בעוצמה פחותה. גם בבית ידענו שצריך להכין אותו לכל דבר, כי הוא לא אהב הפתעות. הבנו גם שעדיף לא לקחת אותו למקומות שיש בהם הרבה אנשים, כמו אירועים משפחתיים. אפילו הנסיעות לא היו פשוטות. בדרך כלל נסיעה היא סגולה נהדרת להרדמת הילד, אבל כשדרור ישב במכונית הוא לא מצא את עצמו. הוא היה מתגרד ומשדר שלא נעים לו".
בכיתה ה' הטראומה שוב התפרצה, והפעם ביתר שאת. בבית הספר של דרור היה נהוג שעד כיתה ד' הכיתות מעורבות, ולאחר מכן הן נפרדות. התלמידים שובצו אפוא מחדש, ודרור חזר ללמוד עם הבנים שהתעללו בו בכיתה ב'. "עוד לפני שהתחילה השנה, הרגשנו אצלו לחץ", מספר שייקה. "אחרי שבוע בכיתה, דרור הודיע לנו שהוא לא מוכן ללכת יותר לבית הספר. במשך כמה ימים ניסינו ללחוץ עליו, אבל הוא פשוט נכנס למיטה, הפסיק לאכול, ובאופן כללי אמר שהוא לא רוצה לחיות".
חגית: "הוא לא הסביר מה גורם לו להתנהג כך. נדמה לי שהוא עצמו לא ידע. זו הייתה טראומה שהודחקה, ובפוסט־טראומה אתה לא תמיד יכול להצביע על מקור הטראומה. אבל התוצאה הייתה חד־משמעית: הוא שקע בדיכאון ובחרדה איומה. כל הזמן הסתגר, בקושי יצא מהחדר שלו. הוא כן אמר שבשבילו המפגש עם הילדים בכיתה הוא גיהנום, אבל לא הסביר למה. לקח לנו שלושה חודשים, כולל פגישות עם אנשי מקצוע, להבין מה בכלל הסיפור. ואז העברנו אותו לבית ספר במקום אחר, ושם הוא איכשהו התחיל להשתלב. זה לא היה פשוט, כי הוא היה צריך לבנות מחדש את האמון שלו בבני אדם, אבל ראינו שבסך הכול יש תהליך חיובי.
"בכל החודשים הארוכים של ההיעדרות מהלימודים, הקשר עם בית הספר היה מינימלי. לא המורים, לא ההורים, לא התלמידים – אף אחד כמעט לא התעניין למה דרור לא מגיע. אגב, בדיוק באותה תקופה הייתה בכיתה המקבילה ילדה שחלתה בסרטן, וכל הקהילה התגייסה כדי לעטוף אותה ואת המשפחה. הכינו להם אוכל, הוציאו לבילויים את הילדים האחרים, כולם יצאו מגדרם כדי לעזור. ואצלנו? אף אחד אפילו לא שאל מה קורה".
שייקה דווקא היה מעורה היטב בחיי היישוב, אבל לא הצליח לנצל זאת כדי לעזור לבנו. "בתקופה שבה הטראומה התפוצצה, כבר גרנו שם בערך 15 שנים. אני הייתי יו"ר עמותת ההורים של בית הספר, ישבתי בהנהלת המתנ"ס, בניתי בית כנסת ביישוב. הייתי דמות משמעותית בקהילה. בשלב מסוים, כשדרור כבר למד בבית ספר אחר, רציתי לעזור לו להשתלב לפחות בחיים החברתיים ביישוב שלנו: חוגים, בני עקיבא. הלכתי להורים של השכבה, עברתי מבית לבית, וביקשתי שידברו עם הילדים שלהם ויעזרו לנו לשלב את דרור. נתקלתי באטימות נוראה".
חגית: "במקרים קיצוניים אפילו אמרו לנו: 'הילד שלכם בעייתי, מה אתם רוצים מהילדים שלנו?'. אמרתי: נכון, הילד שלי בעייתי, אבל גם הילד שלכם בעייתי אם הוא לא מבין את ההשלכות של מה שהוא עושה".
שייקה: "בעיניי זה ביטוי מזוקק של 'מידת סדום', כפי שהיא מופיעה בפרקי אבות – שלי שלי, ושלך שלך. יש לך בעיה? זבש"ך. זו לא האחריות שלי".
אחת מנקודות המשבר הגיעה בל"ג בעומר. "זה הרי חג שמסמן היטב מי בפנים ומי בחוץ. שוב פניתי להורים וביקשתי שידאגו שדרור יוזמן למדורה. בסוף באמת הזמינו אותו, אבל אחרי חמש דקות מישהו כנראה אמר לו משהו, והוא חזר הביתה עם הזנב בין הרגליים. לקחתי אותו לירושלים והלכנו לקולנוע. מאז הייתה לנו מסורת שבליל ל"ג בעומר אנחנו הולכים יחד לראות סרט.
"בגלל הדיבורים האובדניים של דרור, היו גורמי מקצוע שהציעו לנו לאשפז אותו. לא הסכמנו בשום אופן. אמרנו: זה הילד שלנו, ואנחנו נטפל בו בבית. ניתן לו את כל הסיוע שצריך, אבל בבית. הייתה פעם אחת, בשיא המשבר, שלקחתי את דרור לבית החולים 'איתנים' כדי שהוא יחליט בעצמו מה הוא רוצה. הראיתי לו את המקום, ושאלתי אם הוא רוצה להיות שם. הוא ענה שלא. אמרתי לו: אל תדאג, לא תהיה פה. ובזה נגמר הסיפור".
במוצב קטן עם טונה
הקשיים המתמשכים הביאו את משפחת אל־עמי לעזוב את היישוב. "זה לא היה פשוט, כי לילדים האחרים היה טוב שם", אומרת חגית. "גם לי ולשייקה, אלמלא הסיפור של דרור, היה טוב במקום הזה. אבל הבנו שפשוט אין ברירה". הם עברו לירושלים, ושם הצליח בנם להשתקם. "דרור עבר שורה של בתי ספר, ובסופו של דבר הגיע לבית הספר הדמוקרטי, ושם התחיל לצמוח מחדש", מספר שייקה. "הוא חזר לקרוא בשטף, מכל הבא ליד, ושוב חזר אל היכולות האינטלקטואליות העצומות שלו: קרא מדע, היסטוריה, ספרים באנגלית. הוא התחיל גם לטפח מחדש את האמון שלו בבני אדם".
"דרור היה מציג את עצמו לחברים במכינה כ'אספרגרון'; הוא אמר להם בגלוי: 'אל תחשבו שאני לא מרגיש אתכם. להפך, לפעמים אני ארגיש אתכם יותר מדי, וזה יהיה לי קשה. אז תבינו אותי אם אלך הצידה'. בשבעה הם סיפרו לנו שכשהוא היה מפסיק את שטף הדיבור שלו ומרכיב אוזניות, הם הבינו שהגדישו את הסאה, ושצריך לתת לו להיות עם עצמו"
כשסיים את לימודיו בבית הספר הדמוקרטי, נרשם דרור למכינה הקדם־צבאית בלכיש. "זו הייתה בשבילו שנה מדהימה, נהדרת. הוא השתלב שם גם חברתית וגם אינטלקטואלית, ובמקביל לא הפסיק להיפגש עם אנשי מקצוע, כדי להבין מה קורה איתו ואיך הוא יכול לעזור לעצמו.
"בימי השבעה, החברים מהמכינה סיפרו לנו שדרור היה בקי כמעט בכל תחום שלמדו. במהלך השנה כל אחד מהחניכים היה צריך להכין ולהעביר שיעור על נושא לפי בחירתו, ובחלק גדול מהמקרים, דרור היה זה שהכין להם את מערכי השיעור. לא משנה מה היה הנושא – תנ"ך, גאוגרפיה, היסטוריה – מי שהיה צריך להעביר שיעור, פנה אליו".
חגית: "הוא אפילו הצליח לסייע לאחרים להתמודד עם קשיים. הייתה שם חניכה עם בעיות שמיעה ובעיות תקשורת, והיא סיפרה לנו שדרור היה עושה לה שיחות ומסביר לה איך להסתדר בקבוצה. כמי שכל הזמן עשה לעצמו רפלקציה, הוא הסביר לה מה הטכניקות שלו כדי לפענח אנשים, ומה היא צריכה לעשות אם היא מתקשה להבין את האחרים".
שייקה: "היו גם רגעי קושי. בעיות הוויסות הרגשי המשיכו להתקיים אצלו, אבל הוא למד להכיל אותן. אחרי שאיזה מומחה נתן סוף־סוף אבחנה מבדלת של תסמונת אספרגר, דרור היה מציג את עצמו לחברים במכינה כ'אספרגרון'; מין כינוי חיבה כזה. הוא אמר להם בגלוי: 'אל תחשבו שאני לא מרגיש אתכם. להפך, לפעמים אני ארגיש אתכם יותר מדי, וזה יהיה לי קשה. אז תבינו אותי אם אלך הצידה'. בשבעה הם סיפרו לנו שכשהוא היה מפסיק את שטף הדיבור שלו ומרכיב אוזניות, הם הבינו שהגדישו את הסאה, ושצריך לתת לו להיות עם עצמו.
"מדי פעם קרה שהוא התקשר אליי, להגיד שרע לו וקשה לו. במקרים כאלה הייתי לוקח את האוטו ומתייצב בשער המכינה, היינו מדברים שעה־שעתיים כשאני משתדל להרגיע אותו, ואז – אני הייתי חוזר הביתה, והוא נכנס חזרה למכינה".
כשדרור סיים את שנת המכינה היה ברור לו שהוא מתגייס כמו כולם, אבל בגלל בעיות הרקע שלו הוא שובץ בתחילה כמש"ק מחשבים. "מהר מאוד הוא אמר לנו: 'זה לא בשבילי, זו עבודה מטומטמת, יש פה שישה אנשים שאני יכול לכתוב תוכנה שתעשה הכול במקומם'. בקיצור, הוא התעקש לעבור לקרבי".
חגית: "אני חושבת שהוא רצה להגיע לקרבי גם מתוך צורך להוכיח לעצמו שהוא יכול לעשות את זה, וגם משום שאחיו הגדול שירת ביחידה מובחרת. דרור ראה כמה הרעות בין חברי הצוות משמעותית, וזה דיבר אליו. הוא רצה כנראה את המעטפת החברתית הזו".
שייקה: "הוא יצא למסע ארוך בין הקב"נים, כדי לשכנע אותם שהוא יכול לעשות את זה. בשנות המשבר הקשות הוא לקח המון כדורים וגם השמין, אבל לקראת השירות הצבאי הוא הפסיק עם רוב הכדורים ועשה אימוני כושר. אחרי ששרשרת הקב"נים אכן המליצה לאפשר לו שירות קרבי, הגעתי איתו לתחנה הסופית – הקב"ן של לשכת הגיוס. הקב"ן אמר לו: אני רואה שהמוטיבציה שלך גבוהה מאוד, אבל אתה יודע שלהיות בקרבי זה אומר, בין היתר, להפסיק לגמרי עם הכדורים. דרור אמר לו מיד: כן, אני מוכן.
"הוא גויס לשריון, הלך לגיבוש לפלס"ר של חטיבה 7, והתקבל. השירות שם לא היה פשוט, אפילו בדברים בסיסיים מאוד. הוא מצא עצמו למשל במוצב קטן עם שלושה חיילים שלא יכלו להתקלח כמה ימים, ופתאום מישהו מהם עוד פתח קופסת טונה. דרור התחרפן מזה, והתקשר אליי. ואני, בשיחת טלפון, הייתי צריך להרגיע אותו שלא נורא, ויהיה בסדר. לקראת סוף המסלול הוא סבל מקרע בכתף, ונאלץ לפרוש ולהשתחרר מהצבא, אבל היעד שלו הושג: דרור שירת ביחידה קרבית, והשתחרר בגלל פציעה, לא בגלל בעיה נפשית".
מה יכולת לומר לו בשיחות טלפון כאלה כדי להרגיע אותו? הרי ככל שתהיה מבין ומכיל, את בעיית הריח הקשה לא תוכל לפתור.
"חלק מהעניין בשיחות האלה היה לשמר את האמון בינינו. הוא ידע שאם יש לו איזושהי בעיה, אני אגיע בשבילו לכל מקום. זה היה חשוב לו מאוד".
שלושה ילדים נוספים יש במשפחת אל־עמי: טל, 33, נשואה ואם לשניים; חורש, 30, עומדת להתחתן בעוד כמה חודשים; ורואי, 27, התחתן לפני חודש. אני שואל את ההורים איך דאגו לאורך כל השנים שהילדים האחרים לא ירגישו זנוחים; איך מונעים מהם לקנא, כשהם רואים שכל האנרגיות הולכות לדרור? "אנחנו משפחה מלוכדת מאוד, והסיפור הזה ליכד אותנו עוד יותר", משיבה חגית. "כי באמת זה דרש מאיתנו לדבר עם הילדים האחרים שלנו ביושר ובעומק על הצורך להשקיע בדרור באופן מיוחד. אמרנו להם: אתם האחים של דרור, לא ההורים שלו. עלינו מוטלת האחריות הכוללת, לכם יש זכות לבנות את חייכם כמו שאתם מבינים. גם להם היה קשה לראות את אחיהם מתפרק מול העיניים ברגעים מסוימים, אבל לא טאטאנו את הקושי. וכשראינו שיש לילד אחר בעיה משמעותית, חילקנו בינינו את האחריות.
"בסופו של דבר גם הקשרים בין דרור לאחים שלו היו מצוינים, והם היו גאים בדרך שהוא עשה. אחותו הגדולה, שמבוגרת ממנו בעשר שנים, הייתה קשורה אליו מאוד. דרור ראה בה דמות שהוא יכול לדבר איתה, והיא תמיד אמרה לו כמה היא גאה בו על ההתמודדות ועל העקשנות, ועל כך שלא ויתר – לא לעצמו ולא לסביבה".
חלומות על פנטהאוז ובריכה
לאחר השחרור מהצבא חזר דרור להתגורר בבית. בתקופה הזו התהדק מאוד הקשר שלו עם הוריו, ובמיוחד עם שייקה. "בן בריתי", כך מכנה אותו האב. "יצאנו המון יחד – לאכול, לשתות, לראות סרטים. לא היה יום שלא דיברנו, לפחות קצת. היינו שותים איזו כוסית בסוף היום, מתחבקים. לדרור הייתה נוכחות משמעותית בחיים שלנו, וזה חלק ממה שמאפשר לנו היום לאסוף את הכוחות ולהמשיך הלאה; הידיעה והכרת התודה על כך שבסיפור הזה היה גם המון 'יש'. הייתה שותפות גדולה, והיה עומק אדיר של חוויית הורות.
"אין כעס, רק כאב גדול על שדרור היה במקום כל כך עמוק ושחור, שהוא לא היה מסוגל אפילו לשתף אותנו. הפסיכיאטר שטיפל בו אמר לנו שהמחקר לא יודע להסביר את הדחפים הרגעיים האלה: דווקא אצל החבר'ה שהצליחו לעשות את כל הדרך חזרה למעלה, פתאום מגיע רגע אחד שמחזיר אותם לתהום"
"מי שהכיר אותו בשנים האחרונות, לא יכול היה לדעת מאילו תהומות הוא הצליח להיחלץ. אפילו בני הזוג של הילדים שלנו, שהכירו אותו בשלב מאוחר יחסית, לא לגמרי ידעו. אני זוכר שאירחתי פה בבית חברים מהצבא, קצינים מחטיבה 500. ישבנו ודיברנו על הוויות העולם, גם פוליטיקה, ודרור היה איתנו. החברים ראו לפניהם בחור חד, אנרגטי מאוד. הוא הקשיב ומדי פעם דיבר – ניתח את המהלכים של פוטין, נתן אבחנה על מצב הכלכלה העולמית. בשלב כלשהו הוא החליט שמיצה את השיחה ופרש לחדרו, אבל כעבור זמן קצר ראינו אותו בבגדי ספורט, יוצא לריצה. כל מי שהכיר את הרקע, ראה בו סיפור הצלחה".
החיבור של דרור לאקטואליה ולסוגיות ציבוריות אִתגר לעיתים את שייקה: בעוד האב, שגדל בקיבוץ סעד, הקדיש עצמו למיזמים חברתיים, הבן דווקא פיתח תפיסת עולם אינדיבידואליסטית וקפיטליסטית. "כשצחקתי עליו ואמרתי 'אז מה, תהיה נער אוצר?', הוא צחק עליי בחזרה: 'מה פתאום נער אוצר, אני אקים חברה משלי'. הוא היה גאון מחשבים, וכבר תכנן איך יעשה כסף בהיי־טק ויהיה לו פנטהאוז מפואר. הוא ממש תיאר את הכיסאות שיעמדו לצד הבריכה הפרטית, ואת בקבוק הוויסקי המשובח שהוא יניח ליד הכיסא שלי. האחים היו אומרים לו בצחוק: ההורים בזבזו עליך את כל הירושה, אז כשתתעשר תצטרך להחזיר לנו.
"בשלב הזה דרור שידר שכל הטראומות והפחדים כבר מאחוריו. כשחגית אמרה שקשה לה להגיע ליישוב שבו גרנו בעבר, הוא צחק עליה: עזבי את זה, אני כבר שחררתי".
כדי להגשים את חלומותיו, החליט דרור להירשם למסלול משולב של מדעי המחשב וכלכלה באוניברסיטה העברית. תעודת בגרות לא הייתה לו, בגלל הבעיות שליוו את שנות לימודיו, אבל הוא לא נתן לעובדה הזו להפריע לו. "דרור עשה בחינה פסיכומטרית, והציונים שלו היו גבוהים כל כך, שוויתרו לו על תעודת הבגרות", מספר שייקה. "הוא למד במכינה הקדם־אקדמית של מדעי המחשב, וכבר התחיל את הלימודים לתואר עצמו. וכאן כנראה היה משהו ששבר אותו".
להורים אין מושג מה בדיוק גרם לדרור לסיים את חייו. "אני חושבת שאלו היו הבחינות", אומרת חגית. "הוא עמד לפני שורה של בחינות קשות, ובחלקן היה צריך לעשות מועד ב'. יכול להיות שגם הקורונה השפיעה איכשהו, כי בחודש לפני מותו כולנו חלינו, ואולי זה שיבש אצלו משהו באיזון הכימי.
"אני זוכרת שהוא הלך להסתפר, וחזר מרוצה מאוד מהתספורת שלו. הוא לא שידר שום לחץ, אבל משהו בו לא מצא חן בעיניי. הייתה אמורה להיות לו בחינה באותו יום, והרגשתי איזה חוסר איזון אצלו. משהו בעיניים שלו נראה לא טוב. אמרתי לשייקה: תבטל את הפגישה שיש לך, וקח אותו לבחינה. ככה תראה שהוא באמת מגיע לשם, וגם תיתן לו את התחושה שאנחנו איתו, כמו שהיינו עושים בשנים הקשות".
שייקה: "לא רק שאנחנו לא ראינו את האסון מתקרב, אני משוכנע שגם הוא לא ראה. זה כמו משאית שמגיחה פתאום מעבר לפינה. למה הרי געש מתפרצים דווקא ברגע מסוים? יש כל מיני סיבות טקטוניות, אבל מי שמסתכל בהר עצמו לא יכול לדעת. דרור בנה לעצמו עולם טוב כל כך, הוא הפך להיות אהוב ושמר על קשרים עם החבורה של המכינה. אנחנו לא באמת יודעים להסביר מה קרה, ולמה הר הגעש חזר להתפרץ. אנחנו רק מבינים בצער שדרור, בדרכו שלו, אמר פה בעצם את מה שחזר ואמר לנו גם קודם – שהוא לא מוכן לחזור למקום האפל שהיה בו. בתקופת הבחינות הוא סיפר שכל החברים שלו לוקחים כדורים כדי להתמודד עם הלחץ, וכששאלתי אותו אם הוא לא רוצה גם לקחת משהו קטן, הוא אמר לי באופן חד־משמעי: אני לכדורים לא חוזר".
בתוך מערבולת הרגשות אחרי המוות שלו, יש גם תחושה שהוא הפר את הברית שלכם?
"חלילה. יש עצב עצום, חור אינסופי בלב, יש שאלות שנותרו ללא מענה, אבל יש גם ודאות שדרור היה ונשאר בן בריתי. בדבריי בשלושים ציטטתי את השורה 'כי עודני מאמין בך'. בלי תחושת הברית הזאת, לא הייתי יכול לצאת מהר כל כך להקמת העמותה ולמסע התיקון. הברית בינינו לובשת עכשיו צורה חדשה, שאני קורא לה 'רוח מנשבת ומתקנת בעולם'. מבחינתי, כל מה שאני עושה עכשיו סביב העמותה, זה המשך של הברית הזאת ובא מכוחה".
חגית: "אין אצלי שום ממד של כעס, רק כאב גדול על שדרור היה במקום כל כך עמוק ושחור, שהוא לא היה מסוגל אפילו לשתף אותנו. אין לזה הסבר. ישבנו עם הפסיכיאטר הדגול שטיפל בו, והוא אמר לנו: תקשיבו, אין שום דבר שיכולתם לעשות ולא עשיתם. הוא גם אמר שהמחקר לא יודע להסביר את הדחפים הרגעיים האלה: דווקא אצל החבר'ה שהצליחו לעשות את כל הדרך חזרה למעלה, פתאום מגיע רגע אחד שמחזיר אותם לתהום".
ההסתרה רק תעודד רכילות
ההחלטה הראשונה שקיבלו בני המשפחה לאחר התאבדותו של דרור, הייתה לא לטשטש את נסיבות מותו. הדברים עלו כבר בהספדים בלוויה. "היינו צריכים להגיד לעולם מה בעצם קרה", אומרת חגית, "והיה ברור, גם לנו וגם לילדים, שאנחנו לא מסתירים, ושאין לנו סיבה להסתיר. אנחנו עשינו הכול, וגם דרור עשה הכול, כדי שלא נהיה במקום הזה. לא רצינו גם את כל צקצוקי הרכילות שגורמת ההסתרה. בסניף בני עקיבא שאליו הלכתי בילדותי היה מישהו שהתאבד, ואני זוכרת שבמשך שנים בני המשפחה לא דיברו על זה, אבל כולם מסביב ידעו".
"בכל בית ספר, ובעצם בכל מסגרת שבה שותפים ילדים ובני נוער, צריך לקום 'צוות תשומת לב' שייקח על עצמו להיות קשוב למה שקורה מסביב. המטרה היא שכל קהילת המבוגרים שמסביב תהיה מעורבת. אנחנו רוצים שהורים צריכים לדבר עם הילדים שלהם, ושהילדים המובילים בכיתה יהיו אלה שישברו את החרם"
מיד אחרי השבעה התחילו ההורים לרקום חלום: להקים עמותה שתנסה לתת מענה לילדים שמתמודדים עם קשיים חברתיים כמו אלה של דרור. בשביל שייקה (62), שלאורך כל חייו הבוגרים ממלא תפקידים ציבוריים, העיסוק במיזם כזה היה טבעי. מזה עשרים שנה הוא עומד בראש המִנהל הקהילתי "גינות העיר" בירושלים, ושותף לאינספור יוזמות חברתיות אחרות ברחבי העיר: קבלת שבת במתחם התחנה, אירועי "זאת ירושלים" שנועדו לציין את יום ירושלים בדרך סובלנית ומשתפת, מיזם "רשות הרבים" שנותן במה למגוון של קולות מכל זרמי היהדות, ועוד ועוד.
עבור חגית (57), הקפיצה למים הציבוריים קשה הרבה יותר. במקצועה היא עוסקת בפרחים: היא בעלת החנות "טבע ופרח" בגבעת־שאול, שוזרת פרחים ומעצבת אירועים, וגם מדריכה שוזרות ושוזרים. היא אחותו של העיתונאי נדב שרגאי ונכדתו של שלמה זלמן שרגאי, שכיהן כראש עיריית ירושלים, וקנאית לפרטיותה. אפילו הצילום שמתלווה באופן טבעי לכתבה כזו, היה מבחינתה אילוץ. רק תחושת המחויבות לתיקון העוולות שמהן סבל דרור, מניעה אותה לצאת מהרגלי הקונכייה הישנים.
"כבר בשבעה הבנו עד כמה התופעה הזאת רחבה", אומרת חגית. "הגיעו אלינו הורים שסיפרו שהם הוציאו את בנם מבית הספר, כי לא הצליחו להתמודד עם הבעיה. היו אפילו הורים שעזבו את הארץ לכמה שנים ונסעו לשליחות, כדי שהילד יגדל במקום אחר ויחזור במצב אחר. באו אלינו גם אנשים מבוגרים שסיפרו: אני כילד חוויתי שנתיים של חרם, וזה שינה את כל מסלול חיי. צריך להבין שלפעמים לא מדובר בהתעללות חמורה במיוחד, אבל הילד רגיש מאוד, וגם עם זה המערכת אמורה להתמודד".
שתי מטרות עיקריות הם מציבים לעמותת "כנפי דרור". האחת היא ניטור ומניעה מראש של מקרי התעללות וחרם, והשנייה היא פיתוח יכולת התמודדות מול מקרים שכבר התרחשו, וסיוע לילדים ולמשפחות במצבי משבר רגשיים ונפשיים. שייקה מספר שכאשר החל לפנות לגופים שונים בעיריית ירושלים, הוא נדהם מהיקף הבעיה ומחומרתה. "דיברתי עם אנשי מקצוע במנהל החינוך ובשירות הפסיכולוגי של העיר, ובכל מקום אמרו לי: 'הלוואי שתצליחו לעורר מודעות לנושא, אנחנו מחכים שמישהו ירים סוף־סוף את הכפפה'. דברים כאלה מתרחשים פעמים רבות כל כך ובמקומות רבים כל כך, ולמערכת אין יכולת לשאת לבדה במעמסה. חשוב לנו שיבינו שזו לא יכולה להיות בעיה רק של 'מערכת החינוך'. אוי ואבוי לנו אם הורים יגידו: אני שולח את הילד לבית הספר, אז שהמערכת תתמודד. זו בעיה שנולדת מתוך הקהילה ומהיחסים בתוכה, וצריכה גם להיפתר ברמת הקהילה. בית הספר הוא כמובן גורם חשוב בתמונה, אבל הוא לא יכול להיות גורם בלעדי.
"בכל בית ספר, ובעצם בכל מסגרת שבה שותפים ילדים ובני נוער, צריך לקום 'צוות תשומת לב' שייקח על עצמו להיות קשוב למה שקורה מסביב. מורה שמבין שיש בעיה עם אחד התלמידים בכיתה, צריך כמובן להרגיש אחריות ולהתמודד, אבל הוא לא צריך לעשות זאת לבדו. המטרה היא שכל קהילת המבוגרים שמסביב תהיה מעורבת. צריך לערב גם ילדים חזקים בכיתה, כדי שיעזרו בפתרון הבעיה. הורים צריכים לדבר עם הילדים שלהם, כדי שדווקא הילדים המובילים בכיתה יהיו אלה שישברו את החרם ויזמינו את הילד להשתתף בפעילות הקבוצתית".
הכנס הפומבי הראשון של העמותה יתקיים ביום חמישי הקרוב במינהל גינות העיר. סביב שולחנות עגולים ישבו מחנכים, אנשי מערכות הרווחה, אישי ציבור, הורים וגם אזרחים שהנושא בוער בליבם, כדי לחשוב יחד על דרכי התמודדות, ואחר כך להתקדם אל המימוש. שייקה, שמחובר היטב למוסדות הציבור ולקהילות בירושלים, אומר שהוא רוצה לראות בעירו את הפיילוט של היוזמה, בתקווה שרעיונות שינחלו הצלחה ימומשו גם במקומות אחרים.
"היו חברים שלנו מהיישוב שבאו לכאן", אומר שייקה. "כולם אמרו: לא ידענו כלום, איך זה יכול להיות? באה מישהי מחברותיו לכיתה, ילדה שהייתה מביאה לו את שיעורי הבית בתקופה שהוא היה מחוץ לבית הספר. היא הייתה מאוד נסערת. 'תמיד הייתי מביאה שיעורי בית לילדים שלא הגיעו', היא סיפרה, 'אבל אחרי כמה ימי מחלה אותם תלמידים היו חוזרים לכיתה. פה זה נמשך חצי שנה – ואף אחד לא תיווך לנו ולא סיפר מה קרה לדרור. האדמה כאילו בלעה אותו. כילדה לא היה לי את מי לשאול'.
"זה באמת כואב שאפילו אחרי מותו של דרור, אף אחד לא בא להתנצל. זה לא היה פותר כלום כמובן, אבל התחושה היא קשה מאוד. היינו רוצים שהתיקון יבוא גם מכל המערכות הרחבות של היישוב: שאנשים יתחילו לדבר על הבעיה, שרבנים יקדישו לה שיחות, שהחל משנה הבאה תהיה שבת שנתית שתוקדש לנושא. ההכרה בעצם קיומה של הבעיה היא העיקר, ומשם כבר תבוא ההתמודדות".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
