"גבירותיי ורבותיי, צעירים ומבוגרים. זה אולי נראה חריג, לדבר אליכם לפני תחילתו של הסרט, אך יש לנו כאן נושא יוצא דופן: סיפור הולדת החירות – סיפורו של משה". במילים האלה פתח הבמאי ססיל ב' דה־מיל את סרטו האפי "עשרת הדיברות", שיצא לאקרנים ב־1956.
עומד על במה, לבוש בחליפה מחויטת ועוטה ארשת רצינית, דה־מיל הרצה בפני הצופים: "הנושא של הסרט הזה הוא האם בבני האדם צריך לשלוט החוק הא־לוהי או שצריכות לשלוט בהם גחמותיו של דיקטטור, כמו רעמסס. האם בני האדם הם רכוש המדינה או שהם נשמות חופשיות תחת הא־ל? אותו הקרב נמשך היום בכל העולם. כוונתנו לא הייתה ליצור סיפור, אלא להיות ראויים לסיפור בהשראה א־לוהית, שנכתב לפני 3,000 שנה… לסיפור נדרשות שלוש שעות ו־39 דקות. תהיה הפסקה. תודה לכם על תשומת הלב".
הוליווד של שנות הארבעים והחמישים הייתה מאוהבת בסיפורים דתיים והיסטוריים, ובזמן שבישראל שרו הלהקות הצבאיות על מלכים ונביאים, באמריקה הפיקו עליהם סרטים שכבשו מסכים בכל העולם, עלו הון תועפות והרוויחו אפילו יותר. דה־מיל לא היה היחיד שהפיק אפוסים קולונועיים בהשראה תנ"כית והיסטורית. טיול ברחבי האולפנים הגדולים בהוליווד דמה לשימוש במכונת זמן: בכל מקום המחיזו סצנות היסטוריות עתיקות, עם מאות ולעיתים אלפי שחקנים וניצבים הלבושים כרומאים, יוונים, מצרים ויהודים.
צפו בטריילר ל"עשרת הדיברות" (1956):
אך "עשרת הדיברות" שאף להיות יותר מאשר עוד סרט תנ"כי. בסרטו האחרון רצה דה־מיל לא רק לספר את סיפור חייו המוקדמים של משה, את גילוי זהותו האמיתית ואת הסנה הבוער, ולא רק את עשרת המכות וסיפור יציאת מצרים, ולא רק את מעמד מתן התורה בהר סיני. הוא רצה להציג הכול יחד, בסיפור אחיד, עם שלל דמויות, הפקה אדירה, שחקנים מפורסמים וכל המקצועיות שהוליווד יכולה להציע. וזה בדיוק מה שהוא עשה.
ותודה ליוספוס
"כדי להציל עבדים משעבוד, נדרש יותר מאדם… ואני… רק אדם. אדם ששואל באיזו זכות יכול כל אדם לשעבד אדם בעל גזע אחר או אמונה אחרת. אך לו יכולתי אני לשחרר את העם הזה, הייתי עושה זאת" (משה לפרעה, לפני גירושו למדיין)
לשני התפקידים הראשיים של הסרט – משה ורעמסס – בחר דה־מיל בשניים מגדולי השחקנים בדור ההוא, צ'רלטון הסטון ויול ברינר. ברינר נבחר בשל כישרונו המוכח בגילום תפקידים מלכותיים וסיפור חייו האקזוטי (שבחלקו הומצא בתקווה לזכות בתפקידים כאלה בדיוק), בעוד הסטון – מגדולי הכוכבים בכל הזמנים – התחנן לקבל את התפקיד וזכה בו בשל הדמיון שמצא דה־מיל בינו ובין פסל משה רבנו שיצר מיכאלאנג'לו.
ההפקה הייתה גרנדיוזית, בהשתתפות 14 אלף ניצבים ו־15 אלף בעלי חיים, ועם תחפושות ותפאורה שדרשו כ־25 ק"מ של בד ו־13 טונות עור. את הסצנות בהר סיני דרש דה־מיל לצלם במקום עצמו, וקיבל אישור מיוחד מהמצרים, שנהנו מהצגתם המחמיאה של הערבים בסרטו על מסעי הצלב מ־1935.
המלחמה הקרה נגד ברית המועצות הסמכותנית והאתאיסטית החלה לסעור בימים ההם, ודה־מיל בן ה־75 ביקש לצקת בתוכנו של הסרט מסרים אוניברסליים של חירות, דבקות דתית והתנגדות לרודנות על כל היבטיה. בניגוד לאופנה כיום, הוא היה נחוש לעשות זאת באמצעות הצגת האמת המקראית ככזו שנושאת בתוכה את המסרים הללו.
באופן אירוני, מבקרי קולנוע רבים בהוליווד – גם מי שאהבו את הסרט מאוד מבחינה טכנית ועלילתית – מתחו ביקורת על התסריט של דה־מיל משום שלא דבק לדעתם מספיק בסיפור המקראי. תשובתו של דה־מיל לביקורת הייתה שאת רוב השינויים הוא לא המציא, אלא שאב מהיסטוריונים עתיקים כמו יוספוס (המאה הראשונה לספירה) ואוסביוס מקיסריה (המאות ה־3־4 לספירה), וכן ממקורות יהודיים כמו מדרשי רבה ותנחומא ו"חיי משה" של פילון האלכסנדרוני.
גם בעיניו של צופה בן זמננו, הסרט מצליח למסור סיפור קוהרנטי של חיי משה ושל יציאת מצרים שיהיה מוכר לכל ילד יהודי: פרעה מורה להשליך את התינוקות ליאור, ומשה התינוק שט בתיבה אל בת פרעה, גדל בחצר המלך (ומתאהב בנסיכה נפרטירי), הורג מצרי שמכה יהודי (יהושע), גולה למדבר, פוגש את בנות יתרו, הופך לרועה צאן, פוגש בסנה הבוער (במונולוג קולנועי, שכן הסטון גילם גם את א־לוהים), שב למצרים ואל אהרן אחיו ומתחיל בסיפור היציאה הגדול, עם שינויים קוסמטיים קטנים פה ושם.
דבר אינו מרומז, שום פרט אינו נשאר לניחושם של הצופים. בארבע שעות כמעט שלא שמעו מימיהן על מינימליזם, הכול מוצג לעינינו. כשמתארים את עם ישראל כעבדים, הצופה רואה כיצד נבנית עיר מצרית; מכות מצרים קמות לתחייה בססגוניות ובאימה; בקריעת ים סוף, הגלים קוצפים על המסך ובני ישראל עוברים ביבשה בתוך הים. בחטא העגל, התמסרות עם ישראל לעבודה הזרה ותגובתו של משה מועברות ללא טיפת ציניות. ואת כל זה מקריין דה־מיל עצמו, שפגשנו בראשית הסרט: בקול רציני ובמבטא מיושן, הוא סוחף את הצופים למסע אחריו.
נפילת מסך המטאליקה
"הא־לוהים שלו… הוא הא־לוהים" (רעמסס לנפרטירי, אחרי קריעת ים סוף)
קשה להפריז בהשפעתו של "עשרת הדיברות". הסרט היה מועמד לשבעה פרסי אוסקר (הוא זכה רק באחד – אפקטים מיוחדים). הוא ניצב בראש טבלת הסרטים המרוויחים ביותר עד "צלילי המוזיקה" עשור לאחר מכן, ועד היום הוא השמיני ברשימה בכל הזמנים. רבים מהבמאים הגדולים שצפו בסרט בנעוריהם הצביעו עליו בתור ההשראה לעיסוקם בקולנוע. מרטין סקורסזה טען שצפה בסרט "ארבעים או חמישים פעם". "עשרת הדיברות" עדיין מופיע בכמעט כל רשימה של הסרטים הטובים ביותר אי פעם.
הפופולריות של השחקנים המוכרים ששיחקו ב"עשרת הדיברות" גברה; עמיתיהם המוכרים פחות זכו לתהילה בזכות תפקידיהם בו. כל סרט על יציאת מצרים מאז ועד היום – מ"נסיך מצרים" המוצלח של דרימוורקס ועד "אקסודוס: אלים ומלכים" הנורא של רידלי סקוט – שאב השראה ברורה מיצירתו של דה־מיל. משנות השבעים ועד היום, הסרט מוצג שוב ושוב בערוצי כבלים באמריקה ובאירופה לקראת חג הפסח.
לסרט גם היו השפעות אחרות, מחוץ לקולנוע עצמו. ב־1983 צפו בסרט יחד ג'יימס הטפילד, לארס אולריך וקליף ברטון – שלושה ממייסדי להקת מטאליקה. כשמכת בכורות הוצגה על המסך, וערפל שחור התפשט בין בתי המצרים, אמר ברטון לפתע: "זה ממש… מוות מזדחל". המילים הללו, לצד המראות על המסך, הציתו את היצירתיות של הטפילד ואולריך, ובתוך כמה שעות שרבטו את המילים לשיר Creeping Death, שמתאר את סיפור יציאת מצרים בהשראת הסרט ותוך ציטוט משפטים שלמים ממנו.
צפו בביצוע של מטאליקה במוסקבה (1991):
שמונה שנים לאחר מכן, בבסיס חיל האוויר הרוסי לשעבר טושינו, הייתה מטאליקה אחת מארבע להקות שניגנו במופע הרוק הפתוח הראשון שהתקיים ברוסיה לאחר התמוטטות מסך הברזל. מול 1.6 מיליון רוסים שהגיעו מקרוב ומרחוק כדי לחזות ברגע ההיסטורי בתולדות המוזיקה העולמית, כשמסוקים צבאיים חגים באוויר ובקהל חיילים רבים שפשטו את מדיהם, שרו חברי מטאליקה על מכות מצרים, הציפייה לישועה והיציאה לחופשי. אילו היה שם, ססיל ב' דה־מיל אולי לא היה נהנה מהגיטרות הרועשות והתופים הרועמים, אבל הוא בוודאי היה שמח על המסר.
