שלושה ממוקדי הלחימה העיקריים של "חומת מגן" – בג'נין, בשכם ובמוקטעה ברמאללה – עמד ערן ולק בקו האש, וחווה את סערת הקרב. אבל מבחינתו, במבט לאחור, החודשים המשמעותיים ביותר של התקופה ההיא היו דווקא אלו שקדמו למבצע הנרחב. רוצחים פלסטינים יצאו לעוד ועוד פיגועי דמים ברחבי מדינת ישראל, בגל הטרור שזכור כאינתיפאדה השנייה, וצה"ל, כבול ידיים מהסכמי אוסלו, נמנע מלהיכנס למרכזי הערים שבשליטת הרשות הפלסטינית. ובכל זאת, הייתה יחידה צבאית אחת שהגיעה באופן שוטף לכל מקום, כל הזמן: יחידת דובדבן, שסא"ל במיל' ולק היה אז סגן המפקד שלה. "אני מסתכל על חומת מגן כעל קצה של תהליך", הוא אומר לנו בביתו במודיעין. "הרבה זמן התבשלה אצלי ההבנה לגבי הפעילות שעשינו בדובדבן לפני המבצע. אני חושב שהתפקיד שלנו היה ייחודי מאוד, ואחרי עשרים שנה מגיע ליחידה לקבל קצת קרדיט".
דובדבן נוסדה בשנת 1986 כדי לתת מענה מבצעי "בעזרת יכולות סערוב ופשיטה ייחודיות בלחימה האורבנית ביהודה ושומרון", כהגדרתו של ולק. מי שיזם את הקמתה היה אהוד ברק, שכיהן אז כמפקד פיקוד מרכז. לוחמי היחידה למדו להסתוות בתוך אוכלוסייה ערבית, לנוע בלי לעורר תשומת לב, ולנהל לוחמה זעירה בעומק שטח עוין. דבר קיומה של דובדבן היה אפוף סוד במשך שנתיים, עד שנחשף בידי כתבים זרים. לאחר הסכמי אוסלו, כשצה"ל עזב את הערים הפלסטיניות, נודעה חשיבות מיוחדת ליכולות של היחידה הזריזה והמיומנת.
ההיכרות האישית של ולק עם דובדבן נוצרה באביב 2001, כשהאינתיפאדה השנייה הייתה בעיצומה. "אייל וייס, שהיה מפקד הפלוגה שלי כשהייתי צוער בבה"ד 1, מונה אז למפקד דובדבן. אני סיימתי אז לימודי תואר ראשון במהלך תקופת השירות בקבע, והוא פנה אליי וביקש שאבוא להיות סגנו. לא הכרתי כלל את היחידה, אבל ההצעה החמיאה לי מאוד".
דובדבן פרצה את התודעה, בעיקר בנוגע ליכולת להיכנס לשטח A לצורך פשיטות ופעולות כירורגיות. בכל פעם הגיעו ראש הממשלה, הרמטכ"ל ואלוף הפיקוד כדי לדבר איתנו ולקבל השראה ותחושה שזה אפשרי. היינו ראש החץ בפעולות שחלקן מתאימות למטרת היחידה, וחלקן לא קשורות לסערוב"
תחת פיקודו של אייל וייס – מאפריל 2001 ועד שנפל במהלך פעולה בכפר ציידא בפברואר 2002 – לכדה יחידת דובדבן כ־1,800 מחבלים. היא גם הייתה ליחידה הצבאית הראשונה שזכתה בפרס ראש הממשלה לפעילות מיוחדת. ולק הצטרף אליה בתחילת קיץ 2001, ונחת היישר לשגרת פעילות נמרצת. "יצאנו לפעולות מדי לילה כמעט, ונכנסנו לכל מקום: שכם, רמאללה, חברון, ג'נין. היעדים היו מתכנני הפיגועים, או אלו שבקצה השני של השרשרת – המחבלים המתאבדים. פיתחנו יכולות של הגעה שקטה, פריצה שקטה ומהירה לבית בעזרת אמצעים טכניים מתאימים, שליפת המבוקש ממיטתו וניתוק מגע. וחשוב להגיד: בכל התקופה הזו, עד שאייל נהרג מקריסת קיר, היו לנו אפס נפגעים. כך היה גם כשהופעלו נגדנו מטענים וירי וכל מה שאפשר לדמיין. מדובר במאות מבצעים, ובלילות רבים התקיימו שתי פעולות של דובדבן במקביל. היתרון היחסי של היחידה הוא פעולה בהיקף כוחות קטן מאוד, תוך שימוש בתחבולה. והתחבולה הכי גדולה היא להיות דומה למקומיים".
אתה לא ממש דומה.
"מי שצריך להיות דומה היה דומה. זו התחבולה הכי גדולה והכי פשוטה: להיראות כמו מי שגר שם בשכונה. כך אפשר להיכנס לתוך בית בלי שמישהו יחשוד. בנוסף לכך, יש חשיבות למיצוי מודיעין – כלומר להגיע לאדם שבטוח שהצליח לנער מעליו את כל המעקבים, ושאיש אינו יודע היכן הוא נמצא. כך שלפנו למשל שני מבוקשים ממכונית בלב רמאללה. מעקבים יכולים להיות אנושיים, כולל אנשים מהסביבה של הנעקב שמספרים דברים, או באמצעות כטב"ם שמצלם, וכן אמצעים טכנולוגיים אחרים שמאתרים אותו. בסוף אנחנו מגיעים למקום שבו הוא בטוח שלעולם לא יגיעו אליו, וכשעושים את זה בסערוב, ההלם בדרך כלל גדול מאוד. זה מאפשר לנו להפתיע ולצאת במהירות מהמקום, בלי להתחכך עם אויב שיכול בתוך שניות להוציא עשרות ומאות קני ירי, ולגרום לנו לאבד את היתרון היחסי".
מלבד מיומנויות לחימה, הסתערבות מצריכה מן הסתם גם יכולות משחק.
"בהחלט. צריך גם יכולת לעמוד בלחץ עצום, כי יש מעבר מהיר מאוד מאפס למאה – ממצב שאתה באמת מצליח להשתלב בסביבה לרגע שמישהו מזהה שמתרחש פה דבר חריג. אתה במתח ובלחץ והאדרנלין גבוה. וכשאתה נחשף ועובר לפעול כחייל, אתה צריך לעשות את המעבר בצורה חדה ומהירה מאוד, ולצאת במינימום חיכוך כי אין לך מטרה לפגוע בחפים מפשע. ברגע שהשלמת את המשימה, שהיא ללכוד את המחבל, אין לך עניין להילחם במאסה של אנשים".
בקיץ 2001, אומר ולק, לוחמי דובדבן היו הכוח הצה"לי היחיד שנכנס לשטחי A – והם עשו זאת לא רק בפעולות מסוערבות. "יצאנו לפשיטות רכובות ולמעצרים, ואני זוכר ששאלתי את עצמי, רגע, איפה כל הסיירות, איפה כל היחידות האחרות? הרגשנו שהיינו קצת כמו ה־101", הוא מזכיר את היחידה שהוקמה בשנות החמישים וביצעה פעולות תגמול מעבר לגבול: "היחידה ההיא התקיימה רק חודשים ספורים, אבל הניעה את צה"ל לפעולה. גם כאן הצבא שם את יהבו במשך כמה חודשים על יחידה שנתנה את הביטחון למנהיגים ולמפקדים, והחזירה את התעוזה.
"דובדבן פרצה את התודעה, בעיקר בנוגע ליכולת להיכנס לשטח A לצורך פשיטות ופעולות כירורגיות. בכל פעם הגיעו ראש הממשלה שרון, הרמטכ"ל שאול מופז ואלוף הפיקוד – בהתחלה זה היה יצחק איתן, אחר כך משה קפלינסקי – כדי לדבר איתנו ולקבל השראה ותחושה שזה אפשרי. דובדבן הייתה ראש החץ בפעולות שחלקן מתאימות למטרת היחידה, וחלקן לא קשורות לסערוב. יצאנו לפשיטות בשטח שאינו בשליטתנו, באמצעות נסיעה חשוכה או הליכה רגלית ליעדים. כל זה נעשה בתוך מעטפת מאיימת של אויב – הרשות הפלסטינית ותשתיות מחבלים".
הכתבה המלאה תתפרסם מחר (ו') במגזין דיוקן של מקור ראשון
