ההיסטוריה אינה חוזרת על עצמה, אך היא לעיתים קרובות מתחרזת: הפלישה הרוסית לאוקראינה דומה מאוד לגיאו־פוליטיקה של אירופה באמצע המאה ה־19. רוסיה פולשת למזרח אירופה כדי להרחיב את שליטתה, בטענה שהיא זקוקה לשטחים נוספים כדי ״להגן על עצמה״; בריטניה נחלצת לבלום את ההתפשטות הרוסית, ויחד עם טורקיה ומדינות מערב אירופה היא מחמשת את האוקראינים.
יש כמובן שני הבדלים חשובים. הראשון הוא שכיום ארה״ב מעורבת בביטחון היבשת. ההישג המרכזי של נאט״ו – ואחת הסיבות לכך שהארגון לא פורק אחרי התמוטטות ברית המועצות – הוא הקשר האמיץ בין ארה״ב למדינות אירופה. במאה ה־19 ובתחילת המאה ה־20 ארה״ב עמדה בצד בשעה שאירופה קרעה את עצמה לגזרים, אך כעת האמריקנים משולבים היטב בביטחון היבשת.
ההבדל השני הוא שגרמניה וצרפת כבר אינן אויבות. זה לכאורה נראה זניח – גרמניה וצרפת לא ניהלו מלחמה ביניהן מאז מלחמת העולם השנייה, מה זה משנה שהן אינן נלחמות זו בזו גם עכשיו? אבל מבט מהיר בהיסטוריה של אירופה יחשוף בפנינו דפוס חוזר: מאז מלחמת שלושים השנה באמצע המאה ה־17, אירופה לא ידעה תקופה שבה גם צרפת וגם גרמניה היו חזקות וחיו זו לצד זו בשלווה.
במלחמת שלושים השנה צרפת בנתה את כוחה דרך עידוד צבאות אירופה להילחם בשטחים שיהפכו בעתיד לגרמניה. כשהמלחמה הסתיימה, כרבע מאוכלוסיית הגברים במרכז אירופה נהרגה, הכלכלה נהרסה וצרפת הייתה מוכנה להפוך לכוח היבשתי החשוב ביותר באירופה במאתיים השנים הבאות.
הקמת הקיסרות הגרמנית ב־1871 הפכה את מאזן הכוח לרעת צרפת, אך לא שינתה את הדינמיקה. גרמניה הייתה לכוח היבשתי החזק באירופה, ושמרה על יחסי העוינות עם צרפת. בברלין ביקשו בכל דרך לבודד את פריז, והצרפתים חיפשו בכל הכוח בעלי ברית מול גרמניה. שתי המדינות ידעו שהן יילחמו שוב, והן התכוננו ליום הזה. זה אכן קרה, בשתי מלחמות עולם.
מי שבאופן מסורתי ניצלו את המתח בין גרמניה לצרפת הן בריטניה ורוסיה. בריטניה הייתה מעוניינת למנוע את היווצרותו של כוח הגמוני ביבשת אירופה, שיוכל לפלוש לאיים הבריטיים. לכן הם נלחמו לצד הפרוסים נגד צרפת של נפוליאון, ואחר כך נלחמו לצד הצרפתים נגד גרמניה בשתי מלחמות העולם.
בצד השני של אירופה, בין רוסיה לגרמניה תמיד היו יחסי ידידות־יריבות. לפני מלחמת העולם הראשונה היריבה המרכזית של רוסיה הייתה האימפריה האוסטרו־הונגרית, לא גרמניה. אולם גרמניה תמכה באוסטריה־הונגריה, ובתגובה רוסיה החליטה לתמוך בצרפת, מה שהביא את שני הענקים האירופים להתנגשות.
לאחר מלחמת העולם הראשונה נרקמו קשרי ידידות בין ברלין ומוסקבה, לצד הפחד הדדי של שתיהן זו מזו. שתי המעצמות רצו לשרטט מחדש את גבולות מזרח אירופה לטובתן, ולהחליש את היריבות במערב, בריטניה וצרפת. הסובייטים תמרנו בין גרמניה לצרפת ולבריטניה, וערערו את הסדר האירופי שנוצר אחרי חוזה ורסאי.
פוטין כנראה היה רוצה ליצור שוב משהו בסגנון הסדר האירופי שאחרי מלחמת העולם הראשונה: גרמניה נקמנית, אנטי־מערבית, שמפחדת יותר מצרפת ומבריטניה מאשר מרוסיה במזרח. גרמניה כזו הייתה מקשה על המערב לפעול במזרח אירופה, ומתמרנת את אירופה לאנרכיה יחד עם רוסיה.
אבל פוטין עובד עם משהו אחר לגמרי, כי גרמניה וצרפת עובדות ביחד לבלום את רוסיה. כן, יש מה לשפר בהתנהלותן וביכולותיהן, אך העובדה האסטרטגית נותרת במקומה: צרפת, גרמניה ובמידה רבה גם בריטניה הן כולן בעלות ברית קרובות. לפוטין אין את מי לתמרן באירופה. כעת פריז וברלין צריכות לא רק להמשיך להציג חזית אחידה, אלא גם לנצל את השותפות שלהן כדי לבנות אירופה חזקה יותר מול מוסקבה.
