הוא היה בן ארבע וחצי כשהוריו עקרו מירושלים לגבעה סמוכה לנווה־דניאל. ניסה להשתלב בחברת הילדים היחפה שהתהלכה על הגבעות, אבל בהיותו מתנחל מתחיל, הוא התפשר על דרך האמצע: בלי נעליים, עם גרביים. להורים התמהים הוא הסביר בפשטות: "אני בסך הכול ילד מקטמון". מאז הספיק להכפיל את גילו, למד להסתובב יחף בין דשא לעשב, ולכו שכנעו אותו ללבוש מעיל כשהוא יוצא לחצר, ברוח מקפיאת הדם של הרי יהודה.
נטע קולמן הגיע ל"המערבי" עם אחותו שקד בת השנתיים ועם הוריו בתאל (עיתונאית מקור ראשון ויוצרת מוזיקלית, במקור מהרובע היהודי) וטובאל (טובי, מורה למתמטיקה וסטודנט לרפואה, במקור ממושב קשת). זוהר הקטנה נולדה כבר בבית הקבע. המעבר מהעיר לגוש עציון היה חלק מתנועה קטמונית ידועה של זוגות צעירים פלוס שניים, שמחפשים מרחב ביתי במחיר סביר, אחרי שמיצו את דירת שני החדרים ורבע בעיר הקודש. אלא שהקולמנים לא עלו לנקודה בורגנית וממוסדת; הם הגיעו להר טרשים קירח, נטול גדר או מים זורמים. ארבע שנים מאוחר יותר אנחנו נפגשים ביישוב שאליו עברו בהמשך – שדה־בעז, מקום המתפאר בתוכניות בנייה של כפר ערבי: בנייה בלתי אחידה בעליל, דרכים שנסללו טלאי על טלאי ושיפוע כבישים בהשראת הלונה פארק. לקבוצת הוואטסאפ המקומית קראו עד לא מזמן "ג'בליה תחתית". היום קוראים לה "גן עדן עלי אדמות", אולי כי גם בגן עדן אין מדרכות או מפרצי חנייה. והאמת? זה חינני להפליא.
"המערבי" הוקם בשיטת חומה ומגדל: במהלך סוף שבוע אחד התגייסו המתיישבים ומתנדבים נוספים להעמיד את המבנים, הגיעו המשפחות, והגיעה עתירה לבג"ץ. עיריית אל־ח'דר עתרה, והעלייה לקרקע נבלמה. נטע זוכר את הבית ההוא בהמערבי – נטול רצפת בטון, כשהחשמל והמים מגיעים במשורה מנווה־דניאל. בהתחלה הם התקלחו אצל השכנים, וכשכבר לא היה נעים עברו למקלחות בדלי. גם כשחוברו לתשתיות מים, לא היו דודי שמש, אז אמא חיממה את המים על הגז. נטע: "בכל פעם שרצתי בבית נחתכתי מברזל, כי לא היו קירות בין החדרים והכול היה חשוף".
בהתחלה הם התקלחו אצל השכנים, וכשכבר לא היה נעים עברו למקלחות בדלי. גם כשחוברו לתשתיות מים, לא היו דודי שמש, אז אמא חיממה את המים על הגז. נטע: "בכל פעם שרצתי בבית נחתכתי מברזל, כי לא היו קירות בין החדרים והכול היה חשוף"
ביום שהחלו בבניית המחיצות הפנימיות, הגיע צו מבית המשפט, וכך הן לא הושלמו מעולם. בהתאם לפשרה עם משרד הביטחון, נדדה החבורה ליישוב הסמוך. שקד מוסיפה את הזיכרון הצעיר שלה מהמקום – שספק אם היא באמת זוכרת מעצמה, או רק מסיפורים. "היה הרבה גשם כשעברנו, ונהרס לנו הפסנתר שהבאנו מירושלים. גם הפליימוביל". החשד הוא שמישהו פתח בכוונה את הפסנתר המוגן היטב, וכך נגרם הנזק. עד היום אפשר לראות באדמה הנטושה שם צלקת שהשאיר כלי הנגינה הכבד על הקרקע. בסלון הבית הנוכחי עומד פסנתר חשמלי קטן שמשמש את ההורים המוכשרים, אבל זה לא זה.
עד שהושלמה הבנייה בשדה־בעז, גרו הקולמנים בדירה נטולת חלונות ואוורור בנווה־דניאל, משגיחים מקרוב על התקדמות העבודות. לא, לא רק ההורים. "כשנגמרה היציקה לקחנו צינור, וחצי שעה הרטבנו את הבטון. לא יודע למה. מה, הוא צמא?", אומר נטע. שקד מצידה מובילה אותנו לפינה הייחודית של הבית: "יש לנו חדר משולש", היא מכריזה נוכח חדרון בעל שלושה קירות.
בג' בניסן תשע"ח, כשהבית כמעט הושלם, הגיעה בשורת האיוב: עדיאל קולמן, אחיו של טובי, נרצח בפיגוע בשער הפרחים. בגלל בעיות קליטה, ההודעה הגיעה אל טובאל ובתאל באיחור. הם מיהרו לבית החולים, שם נפרדו מהאח. "לקחו אותנו לסבא וסבתא וראינו בחדשות את הסיפור על עדיאל", אומר נטע. הוא התעקש ללמוד כל פרט על המקרה: באיזה נשק נרצח הדוד שלו, איפה בדיוק עמד הרוצח ומי הוא היה ("לרוצח קוראים עבד אל־רחמן. למה רחמן? הוא ממש לא רחמן"). באותם ימים התנהל בגן הילדים דיון ער בשאלה אם הערבים מסוכנים או לא. נטע הבהיר לסובבים: "יש מסוכנים כמו עבד אל־רחמן ויש כאלה שלא".
בתום השבעה נכנסה המשפחה לבית הקבע – שעדיאל עצמו, בהיותו רתך, השתתף בבנייתו. בערב פסח התקיים טקס מרגש של קביעת מזוזה, בנוכחות הוריהם של עדיאל וטובאל.
שדה־בעז, על שמו של גואל רות המואבייה שהתגורר כאן בסביבה, הוקם לפני עשרים שנה. המייסדים היו קבוצת רווקים, שגרו בתחילה במכולות. לאורך השנים הצטרפו אליהם משפחות צעירות בשני גלים מרכזיים, ובתוכן משפחת קולמן. לנטע אין פה יותר מדי חברים, אבל מי שיש, קרוב ונגיש. כיליד העיר, הוא נפעם כשחבר בן ארבע הגיע אליו הביתה ללא ליווי הורים. כשהוא נקלע לעימות עם שכנים, אמא דואגת לעצור את זה בזמן. "אין לנו ילדים למלחמות מיותרות", היא אומרת. שקד מבסוטית מהחברות הרב־גילאית כאן, אף שחברה טובה שלה "עברה למעלה" וקצת קשה להגיע אליה. גם הדרך להסעות לבית הספר עוברת בעלייה תלולה. "אני עולה ברגל ושקד באוטו", מבהיר נטע. "היא בכיתה א', מוותרים לה".
ההסעות לחוגים הן בחסות אמא, ויש חוגים, ועוד איך. לא פה, בגוש. שקד באמנויות יצירה מהטבע ובהתעמלות קרקע; נטע בחוג נינג'ה בראש־צורים ובמצטיינים בגבעה הצהובה. מצטיינים זה כמו מחוננים, רק רמה מתחת, הוא מסביר. "למדנו מוזיקה וחלל, ועכשיו אמנויות", הוא אומר ומתחיל לשרוק במפוחית צורמת שהכין ממקלות ארטיק צבעוניים. אנחנו מנומסים מכדי לבקש שיפסיק, מזל שאמא פה.
בגיל צעיר יותר הוא היה חובב מכוניות יוקרה, עכשיו כשהוא גדול, קצת פחות. אבא היה לוקח אותו ליער קק"ל לזמן כמות (כמו זמן איכות, רק ההפך), ומצייר לו מפה בטבע. נטע הופתע מאוד שאין במפה מחסום
בשאר הזמן הם נהנים ממשחק בשדות הפתוחים, ומשעות קצובות של מסכים. שקד עסוקה ביצירות, נטע כבר בספר השביעי של הארי פוטר. בגיל צעיר יותר הוא היה חובב מכוניות יוקרה, עכשיו כשהוא גדול, קצת פחות. אבא היה לוקח אותו ליער קק"ל לזמן כמות (כמו זמן איכות, רק ההפך), ומצייר לו מפה בטבע. נטע הופתע מאוד שאין במפה מחסום. אחר כך היו יושבים ב"בר בהר", והוא היה עוקב אחרי מכוניות יוקרה חולפות. יש לו אפילו סרטון שמראה אותו יושב בתוך קורבט.
נטע לא מגלה מה הוא רוצה להיות כשיהיה גדול (אפילו אמא לא יודעת), אבל הוא מניח שיגור פה. הכי טוב בשדה־בעז. לשקד, תל־אביב הגדולה קורצת. דודה שיראלי גרה שם. אמא מעדיפה שאחותה שיראל תבוא לפה. שקד מקבלת את הפשרה.
הפסקות החשמל כאן מבאסות אותם, וגם סוגיית שמירת השבת במרחב הציבורי לא עוברת חלק. זהו יישוב מעורב, מותר כאן לנסוע בשבת, אבל הדרך היחידה החוצה עוברת בנווה־דניאל, יישוב דתי. זה לא המתח היחיד בין המקומות, שמתאפיינים בתושבים שונים מאוד – בורגני נווה־דניאל מול צעירי שדה־בעז, שעוד בונים את יישובם בתנאי הישרדות. נטע מציין כי שני הוריו דתל"שים והמשפחה בכללה "סוג של מסורתית". הוא הולך לבית ספר דתי בלי כיפה, שקד בבית ספר מעורב של דתיים וחילונים (אבל אין הרבה חילונים), וזוהר הקטנה אצל מטפלת חרדית.
האם חסרים להם הים והאטרקציות העירוניות? לא מאוד. להם יש אטרקציות שאין בתל־אביב, כמו מחנה (במלעיל, כמובן) שבנו במשך שש שעות רצופות בשטח הפתוח. חוץ מזה הם נהנים להציק זה לזו. "אנחנו תמיד רבים, לא מסתדרים טוב", אומר נטע. אנחנו מציעים עצמנו למטרות גישור שנדחות על הסף. "אני לא רוצה להסתדר איתה, כיף לי ככה". מי אנחנו שנהרוס אידיליה סכסכנית.
נטע ושקד יוצאים לרוח החזקה שברחוב, מתיישבים מול המצלמות המתקתקות, מגלים מבוכה מלווה בסקרנות. ילדי השכנים באים לראות. מי יודע, אולי בעוד שישים־שבעים שנה הנינים שלנו יגיעו לעיירה הקטנה שתתפתח פה, יושיבו את נטע ושקד על כורסה ישנה שיוצרה בראשית שנות האלפיים, ויבקשו מהם לספר על הקמת המקום. השניים ייעזרו בבני זוגם כשיתיישבו בכבדות, יעלו זיכרונות ממקלחת בדלי ומפסנתר שנהרס. סביר להניח שהם יתגלגלו מצחוק כשיספרו כמה הקפידו לריב, וכמה נהנו מזה.
