תוויה הראשונים של המנגינה מכניסים את המאזין למצב הרוח הנכון: צלילים נועזים ופתאומיים משדרים עוצמה קיסרית, ומובילים להמשך קלאסי שמעלה מיד קונוטציה מזרח־אירופית. קל לדמיין, בחמישים השניות הראשונות בערך, את מגפי חיילי הצבא האדום הצועדים בסך לצד משוריינים ותותחים ברחובותיה של בירה אירופית – צבא הכיבוש הגאה שמחץ את ההתנגדות הבוגדנית והעלובה של הלאומנים, והשיב את המדינה הסוררת לחיקה של אמא רוסיה.
סביר להניח שלמנגינה כזו, ולמצעד ניצחון כזה, כיוון מזכיר המפלגה הקומוניסטית בלנינגרד אנדריי ז'דאנוב בחורף 1939, כששיגר למלחין הרוסי הנודע דמיטרי שוסטקוביץ' את ההזמנה להלחין למענו יצירה כובשת.
אבל סביר שז'דאנוב לא היה אוהב את ההמשך של "סוויטה על נושאים פיניים". לאחר הפתיח המפואר (שכותרתו "ימי חג נועדו לבחורים כאלה") באים חמישה שירי עם פיניים ועוד קטע אינסטרומנטלי קצר, שכולם מנוגדים בבירור לפאר הכובש של הפתיח. השירים צבעוניים וקלילים ועליזים, ושמותיהם נושאים רוח כפרית ופסטורלית: "השמיים כחולים־לבנים", "יצאתי לפרדס בליל קיץ", "נערות הכפר", "התות הוא תות אדום", "אילו אוכל לנוח", "אהובתי יפהפייה".
במילות השירים, על טהרת השפה הפינית, אין מלחמה, אין כיבוש או שחרור, אין אפילו אמא רוסיה; הם עוסקים באהבה, בתשוקת נעורים, ביופי, במנוחת הכפר. ההאזנה מעלה בדמיון שדות ירוקים ושלווים, לא דם ואש ותמרות עשן; לא חיילים שמשחררים בגבורה ארץ שנכבשה בידי האויב הפשיסטי. קשה לדמיין כיצד היו מגיבים ליצירה חיילי הצבא האדום. האם היו שמחים לסיים את המלחמה במצעד ניצחון בהלסינקי לצליליהם של שירי עם פיניים?
פרטיטורה מאוחרת
בראשית מלחמת העולם השנייה טענה ממשלת ברית המועצות, בהנהגת יוסף סטלין, שפינלנד מאיימת על גבולותיה ובייחוד על העיר לנינגרד החשובה, בשפך נהר הנייבה (כיום סנט־פטרבורג). אם אין די באיום הביטחוני, קבעו הסובייטים שיש לטהר את הממשלה הפינית, "קליקה פשיסטית מרושעת וריאקציונרית" – לא לטובת רוסיה כי אם לטובת פינלנד עצמה. המתקפה הסובייטית החלה בהפגזת מיינילה – פעולת "דגל כוזב" ב־26 בנובמבר 1939 שבה כוחות הצבא האדום תקפו כפר סובייטי (נשיא רוסיה לשעבר בוריס ילצין הכיר בכך בשנות התשעים; נשיא רוסיה כיום, ולדימיר פוטין, קבע ב־2013 שהמלחמה הייתה מוצדקת, ונועדה "לתקן טעויות" של מנהיגי הבולשביקים בעבר).
לאחר שהפגזת מיינילה יצרה את העילה למלחמה, פרצה "מלחמת החורף" באופן רשמי ב־30 בנובמבר; בלנינגרד, לא רחוק מהחזית, שוסטקוביץ' היה טרוד בהלחנת היצירה שתנוגן בשעה שכוחות הכיבוש של הצבא האדום יצעדו כמנצחים ברחובות הלסינקי. לפי מכתב ששלח המלחין לחברו, הדדליין שקיבל היה 2 בדצמבר – עדות לכך שהסובייטים ציפו להביס את הפינים במכה אחת חזקה וקצרה. שוסטקוביץ' איחר: הוא הגיש את הפרטיטורה רק ב־3 בדצמבר.
לא משנה; מצעד הכיבוש הסובייטי בהלסינקי לא יתקיים לעולם. 21 דוויזיות רוסיות חצו את גבול פינלנד – כ־450 אלף חיילים בסך הכול; מטוסים יצאו לגיחות מעל הערים הפיניות, והפציצו ללא הבחנה; הרוסים ביקשו לחקות את ההצלחה המסחררת של הנאצים במתקפות הבליץ שלהם, וגם סמכו על קיומה של סיעה קומוניסטית נאמנה בפינלנד, שתקבל את הרוסים כמשחררים ולא ככובשים, ותעזור להשתלטותם על המדינה; הקרקע הייתה מוכנה לכיבוש סובייטי מהיר – אך הניצחון בושש לבוא.
רוח הלחימה הפינית הוכיחה את עוצמתה מול ברית המועצות. כשפורסמו דיווחים על כמאה הרוגים בהפצצות בהלסינקי ועל כחמישים מבנים שנחרבו, ושר החוץ הסובייטי ויאצ'סלב מולוטוב הצהיר שחיל האוויר הסובייטי כלל לא מפציץ את העיר אלא מצניח סיוע הומניטרי לאוכלוסייה המורעבת, הפינים המרירים כינו את ההפצצות בסרקזם "סלסילות הלחם של מולוטוב". התגובה האזרחית הפינית הייתה מרשימה עד כדי כך שזכתה למעמד היסטורי ולכינוי רשמי: Talvisodan henki, "רוח מלחמת החורף".
גם גנרל חורף התגייס לטובת הפינים: הטמפרטורות צנחו עד 43 מעלות מתחת לאפס, הקשו על תמרונים זריזים והקפיאו את הצבא האדום במקומו. קווי ההגנה הפיניים עמדו איתן מול הרוסים התוקפים. צבא פינלנד עשה שימוש נרחב בלוחמת גרילה: כוחות מקומיים לבושים לבן הסוו את עצמם בשלג וארבו לשיירות סובייטיות, והתוצאות היו קטלניות. במשך חודשיים נחלו הסובייטים הפסד אחר הפסד, ובעולם גברה הביקורת; ברית המועצות סולקה מליגת האומות, ובארה"ב הצטרפו עוד ועוד חברות לחרם צרכנים נרחב על רוסיה. אזרחים ממדינות רבות יצאו לפינלנד והתנדבו לשורות הלוחמים. מעמדה של ברית המועצות כמעצמה צבאית הלך ונשחק.
שינוי אסטרטגיה וחידוש כוחות בפברואר 1940 הוביל לכמה ניצחונות רוסיים, וב־12 במרץ 1940 נחתם הסכם מוסקבה והוכרזה הפסקת אש; פינלנד ויתרה על כ־9 אחוזים משטחה, אך נותרה עצמאית מהשפעה סובייטית. מלחמת החורף הסתיימה לפיכך בכישלון חרוץ. הסוויטה של שוסטקוביץ' מעולם לא נוגנה במצעד ניצחון בהלסינקי.
המרד הקטן
לא ברור מדוע בחר שוסטקוביץ' להלחין שירי עם פיניים אופטימיים ועממיים ביצירה שסותרת כל כך את ייעודה בתור מוזיקה למצעד ניצחון. אולי הבחירה בשירי העם הפיניים נועדה לשמש את המפלגה הקומוניסטית, ולשדר לתושבי הלסינקי שגם המוזיקה העממית שלהם שולבה בברית המועצות: הניכוס התרבותי האולטימטיבי של עם נכבש. רמז לכך אפשר למצוא בעובדה שהמלחין התכחש לסוויטה לחלוטין. הוא לא הזכיר אותה מעולם, גם לא כשביקר בהלסינקי בעצמו ב־1958. אולי התבייש בנסיבות הלחנתה; הסוויטה התגלתה מחדש רק בשנת 2000, זמן רב לאחר התמוטטות ברית המועצות.
אך אולי יש סיבה אחרת לכך ששוסטקוביץ' בחר להלחין את הסוויטה דווקא על בסיס שירי עם פיניים. המלחין הפיני פר הנריק נורדגרן, לקראת נגינת הסוויטה לראשונה אי פעם בהלסינקי ב־2001, כתב שבתעוזתו, שוסטקוביץ' ליקט "שירי עם מוארים באור שמש" מפינלנד "העוינת". בתור תושב לנינגרד הסמוכה לפינלנד, שוסטקוביץ' חש חיבה לעם הפיני; ואף שהיה פטריוט, ובמצור על עירו התנדב לכוחות החירום הלאומיים, הוא הסתכסך לא פעם עם המפלגה הקומוניסטית והסתכן בהגליה או בעונש חמור מכך.
המוזיקולוג הפיני הייקי לייטין, שערך מחקר מפורט על הרקע למנגינה, הבחין שהקטע האינסטרומנטלי השני, "יצאתי לפרדס בליל קיץ", הוא בעל אופי אחר, מינורי; שוסטקוביץ' השמיט מהפרטיטורה את מילותיו של שיר העם הזה, ואולי טמון בהן מסר סודי. הדובר מספר על ילדה שבוכה בחוף: "והיא תמיד הייתה עצובה כל כך", נאנח הזמר, "וליבי חיפש רוגע ושלווה". הסוויטה, המולחנת לתזמורת קטנה, רחוקה מלהסתיים בתרועת ניצחון.
