בשקט מוחלט התקדמו 900 מורדים טקסנים, בפיקודו של הגנרל סם יוסטון, אל הצבא המקסיקני שחנה לגדות הנהר סן־חסינטו. זו הייתה שעת צהריים ב־21 באפריל 1836. טקסס, טריטוריה שרובה (כ־75 אחוזים) מהגרים אמריקנים, נלחמה על עצמאותה (בתמיכה שקטה של ארה"ב) זה יותר משנה מול צבא מקסיקו הגדול והמיומן. אחרי חודשים של תבוסות, כולל טבח נוראי במצודת אלמו, זו הייתה ההזדמנות של המורדים להבטיח את עצמאותם: הצבא המקסיקני השאנן בפיקודו של הגנרל אנטוניו לופס דה סנטה־אנה היה בסייסטה, והזקיפים לא זיהו את האויב המתקרב.
ההסתערות הטקסנית על המקסיקנים המבולבלים, בקריאת הקרב "זכרו את האלמו!", נמשכה 18 דקות – והמרדף הנקמני שאחריה נמשך שעות. סנטה־אנה – לשעבר נשיא מקסיקו – נלכד ביום המחרת, ובתמורה לחייו הסכים להסיג את הכוחות המקסיקניים מטקסס, והבטיח לשכנע את הקונגרס המקסיקני להכיר בטקסס כרפובליקה עצמאית שגבולה הריו גרדה. כששב למקסיקו גילה סנטה־אנה, כמובן, שעמו אינו מרוצה מהישגיו – אך בינתיים כבר נבחר סם יוסטון לנשיא הראשון של הרפובליקה הטקסנית העצמאית.
משחקי הגבול הללו של ארה"ב במאה ה־19 דומים במידת מה להתפשטות הטריטוריאלית הפוטיניסטית במאה שלנו. בשני המקרים יש חזון גיאופוליטי ואינטרס לאומי; יש אוכלוסייה בעלת קשר אתני ולשוני ושאיפה לקשר עממי; ויש אגרסיביות צבאית בחתירה להשיג את המטרה הגיאוגרפית. גם ההבדלים רבים, כמובן, וגם מהם אפשר ללמוד.
האינטרס הלאומי
זה עשוי להישמע מוכר: מנהיג שמבקש לשמר את כוחו מול אזרחים ביקורתיים פונה לזירת מדיניות החוץ כדי למצוא בה מזור לצרותיו האלקטורליות. ב־4 באפריל 1841 הושבע לנשיאות ארה"ב ג'ון טיילר, סגנו של הנשיא ויליאם הנרי הריסון, שמת חודש לאחר כניסתו לתפקיד. טיילר לא היה פופולרי במפלגתו, ובתקווה לשפר את מצבו נשא את עיניו מערבה, לטקסס.
זה היה חלק מ"הייעוד הגלוי" (המונח נטבע רק ב־1845, אך הרגש לא היה זר לאיש). כמו שהרוסים שואפים לריבונות על העמים הסלאביים ולשליטה על המישור האירופי שבין הים השחור לים הבלטי המוביל ללב האומה במוסקבה – האמריקנים הוקסמו מכיבוש המרחב הפראי העצום שבמערב ומהפיכתו למודרני וליצרני, וביקשו להשתרע מהחוף האטלנטי עד לחוף האוקיינוס השקט. סיפוח הרפובליקה הטקסנית העצמאית הושלם רק בידי הנשיא הבא, הדמוקרטי ג'יימס ק' פולק, שתמך בהתרחבות טריטוריאלית אגרסיבית. גם הוא היה איש הייעוד הגלוי: הוא לא התכוון לעצור בטקסס.
מפת יבשת אמריקה הצפונית הלכה ונצבעה בצבעי ארה"ב בעשורים הראשונים של המאה ה־19. הנשיא פולק, כמו אמריקנים רבים, חמד את הטריטוריה העצומה של אורגון, נואבה־מקסיקו ואלטה קליפורניה, "קליפורניה העליונה" – "הארץ העשירה, היפה והבריאה ביותר עלי אדמות", כלשון אמריקני אחד. חלק עצום מהשטח הזה הוחזק בידי מקסיקו, אך רבים מהתושבים בו היו אמריקנים; לצידם חיו גם מקסיקנים דוברי ספרדית, ושתי האוכלוסיות התמודדו עם מתקפות אלימות של השבטים האינדיאניים ועם הזנחה מצד הרשויות המקסיקניות.
אמריקנים רבים, שיכורים מהצלחה, ביקשו סיפוח מיידי של כל מקסיקו. אחרים הביעו התנגדות נחרצת: המהלך היה הופך את ארה"ב לאימפריה, רעיון בזוי בעיניהם, וסיפוח היה מאזרח את התושבים הלא־לבנים של מקסיקו; זו הייתה מחשבה קשה לעיכול לבעלי העבדים בדרום
פולק ביקש עילה לצרף לאמריקה עוד שטחים ביבשת. לשמחתו, סיפוח טקסס הצית מחדש את זעמה של מקסיקו על הטריטוריה המורדת שנטשה אותה, ולצד זאת התעורר ויכוח טריטוריאלי על גבולה הדרומי של המדינה ה־28 של ארה"ב. וכפי שרוסיה הזכירה לנו בשבוע שעבר, סכסוך טריטוריאלי־אתני מספק תירוץ מצוין למלחמת כיבוש.
מה זה בכלל ריו גרנדה
סנטה־אנה, כזכור, הסכים שגבולה הדרום־מערבי של טקסס יהיה הריו גרנדה. אבל את מה שכינו באמריקה ריו גרנדה, כינו במקסיקו ריו בראבו; הריו גרנדה שסנטה־אנה התכוון אליו היה נהר הנואסס המזרחי והצפוני יותר. ביולי 1845, זמן קצר לאחר הסיפוח, שלח הנשיא פולק לטקסס 3,500 חיילים בפיקודו של הגנרל זכרי טיילור, ופתח במשא ומתן עם מקסיקו על רכישת הטריטוריות במערב.
במקסיקו־סיטי זו הייתה תקופה של חוסר יציבות: בשנה אחת התחלפו ארבעה נשיאים, שישה שרי מלחמה ו־16 שרי אוצר. דבר אחד היה בטוח: דעת הקהל הייתה נחרצת נגד מכירת השטחים לשכנה מצפון־מזרח. כשהנשיא חוסה חואקין דה־הררה הסכים לארח את הנציג האמריקני לשיחות במקסיקו־סיטי והביע התנגדות למלחמה עם ארה"ב, הוא הואשם בבגידה והודח. במקומו עלתה לשלטון ממשלה לאומנית בראשות הגנרל מריאנו פארדס, ששללה אפילו את הוויתור על טקסס.
פולק הורה לטיילור לצעוד לריו גרנדה ולבסס שם נוכחות, בתקווה שתהיה לו עילה למלחמה. ב־22 באפריל 1846 הוא השיג את מבוקשו: פטרול אמריקני הותקף בידי המקסיקנים, ו־11 חיילים נהרגו. ב־13 במאי הכריזה ארה"ב מלחמה על שכנתה.
לימודי מלחמה
עד כה פוטין נתקל במחאה פנים־רוסית קלה בלבד; גם למלחמת התוקפנות הטריטוריאלית של ארה"ב היו מתנגדים מעטים, ובהם הנשיא לשעבר ממסצ'וסטס ג'ון קווינסי אדמס הישיש, והנשיא לעתיד מאילינוי, אברהם לינקולן הצעיר. מלחמת ארה"ב־מקסיקו התפתחה במהירות בכמה חזיתות שונות, וכמעט בכל חזית היו קשיים מוקדמים של צבא אמריקני בלתי מיומן אך לאחר מכן הצלחות אמריקניות מוחצות.
בניו־מקסיקו לחמו למען המקסיקנים בעיקר תושבים מקומיים נאמנים; הם נחלו הצלחה מוקדמת אך נכבשו במהרה והתקשו לנהל לחימת גרילה. בקליפורניה, כמה דמויות אמריקניות הפכו לאגדות: הנווט הנודע ג'ון פרמונט, למשל, ארגן גדוד של מקומיים ויצא למסע כיבוש עצמאי לפני שהצטרפו אליו כוחות הצבא האמריקני.
צבאו של טיילור התקדם דרומה אל תוך מקסיקו, וכבש עיר אחר עיר ומדינה אחר מדינה. כשהכוח החל להידלדל, פולק שלח צבא נוסף בפיקודו של גנרל שהיה לאגדה: וינפילד סקוט. במצור על וראקרוס לחמו זה לצד זה האמריקנים שיובילו לימים את הצבא הפדרלי הצפוני ואת צבא הקונפדרציה הדרומי במלחמת האזרחים האמריקנית: יוליסס ס' גרנט, גורג' מיד, רוברט א' לי, ג'יימס לונגסטריט, תומאס "סטונוול" ג'קסון ועוד.
כשהתותחים משתתקים
לאחר שנתיים של לחימה, בסתיו 1847, כבש צבאו של סקוט את מקסיקו־סיטי, והחל המשא ומתן על הכניעה.
מה בדיוק יכלול הסכם השלום? אמריקנים רבים, שיכורים מהצלחה, ביקשו סיפוח מיידי של כל מקסיקו. אחרים הביעו התנגדות נחרצת: המהלך היה הופך את ארה"ב לאימפריה, רעיון בזוי בעיניהם, וסיפוח היה מאזרח את התושבים הלא־לבנים של מקסיקו; זו הייתה מחשבה קשה לעיכול לבעלי העבדים בדרום.
בפברואר 1848 נחתם בסופו של דבר הסכם השלום גואדלופה־אידלגו. המקסיקנים ויתרו על נתח עצום של קרקע, שהיום שוכנות בו המדינות טקסס, ניו־מקסיקו, יוטה, אריזונה, נוודה, קליפורניה ומחצית מקולורדו. מלחמת ההתרחבות הטריטוריאלית של פולק נראתה כהצלחה מסחררת. אך סיפוח השטחים העצומים הפך לדחופה את השאלה היחידה שאיש לא רצה להתמודד איתה: מה דין העבדות במדינות החדשות? בסופו של דבר, המלחמה שחישלה את דור העתיד של גנרלים אמריקנים גם יצרה את הנסיבות שכפו עליהם להילחם איש באחיו.
