אולי בזמן שאתם קוראים את השורות האלה, טנקים רוסיים כבר עושים את דרכם לקייב. זה אינו הנושא של המדור היום.
בקרב היחידות הרוסיות המתאספות בגבול אוקראינה נמצאים גם 70 אחוזים מכל הכוחות של המחוז הצבאי המזרחי של רוסיה, הגובל בסין. לראשונה זה עשורים, אולי מאז מלחמת העולם השנייה, רוסיה הותירה את המזרח הרחוק שלה חשוף, בעודה מרכזת גייסות במערבה. זה אינו דבר של מה בכך.
הקשרים הראשונים בין רוסיה לסין מקורם במאה ה־17: שושלת צ׳ינג ניסתה אז לגרש מתיישבים רוסים במנצ׳וריה, חבל הארץ ב"בליטה" הצפון־מזרחית של סין. מאז ואילך, במשך מאתיים שנה, שתי הענקיות האסייתיות התחרו זו בזו על סיביר, מנצ׳וריה, מונגוליה ושטחים בסין עצמה.
רוסיה הצארית לקחה לעצמה חלקים מהאימפריה של צ׳ינג במהלך ״מאה שנות ההשפלה״ (למעשה 110 שנים, מ־1839 עד 1949), וגם ברית המועצות וסין הקומוניסטית נלחמו זו בזו בכמה קרבות ב־1969, בסכסוך גבול בן שבעה חודשים במנצ'וריה. במשך מאתיים השנים האלה הרוסים חששו מהסינים, והסינים חששו מהרוסים.
ארה״ב ידעה לנצל את המתח הזה. בשנות השבעים בנו האמריקנים את יחסיהם עם הסינים תוך ניצול הדאגות של סין, וכדי ללחוץ על הרוסים. החשש המתמיד של שתי המדינות זו מזו אילץ אותן להקדיש משאבים צבאיים להפחתת האיום היבשתי שכל אחת מהן הציבה לאחרת, והידוק הקשרים עם הסינים הקל את הלחץ על ארה"ב והחמיר את הלחץ על ברית המועצות.
מתום המלחמה הקרה תמונת המצב האסטרטגית השתנתה, ורוסיה וסין התקרבו זו לזו. ב־2005 שני הצדדים הסדירו את הסכסוכים הטריטוריאליים ביניהם, ושתי האומות פתחו בדיאלוג אסטרטגי, החלו לקיים סחר נרחב ושיתוף פעולה צבאי, הקימו תשתיות משותפות וערכו אירועי תרבות הדדיים. רוסיה וסין מתואמות כיום במועצת הביטחון של האו״ם, במשא ומתן עם איראן ובקשריהן הדיפלומטיים עם ארה״ב. שתיהן מעוניינות בסדר עולמי חדש שבו לאמריקנים יש פחות כוח והשפעה, ושבו הן עצמן ישובו – לדעתן – למקומן הטבעי כמעצמות גדולות.
כמובן, גם בין שותפים יש מחלוקות וחשדנות. הסינים הם שותף הסחר החשוב ביותר של רוב מדינות מרכז אסיה, אזור השפעה רוסי מסורתי. מוסקבה בוחנת בקפידה את החדירה הסינית לשם, את הפעילות העסקית של סין בסיביר ואפילו את התלות הגדלה של רוסיה עצמה בסין. העיצומים האמריקניים והאירופיים על רוסיה מאז 2014 הפכו אותה לתלויה יותר ויותר בהשקעות מסין כדי לנסות לקדם את הכלכלה שלה. יש במוסקבה מי שחוששים שרוסיה תהפוך אפילו למעין "מושבה" סינית, מדינת חסות של בייג׳ינג.
על אף החששות והחיכוכים האלה, השותפות הרוסית־סינית עומדת איתנה. מדוע? משום שהיא אבן היסוד ביחסיהן של שתי המדינות מול ארה״ב. בזכות השותפות הזאת, שתיהן יכולות להתפנות להתמודד עם הנוכחות האמריקנית בקרבתן. רוסיה יכולה לרכז את מלוא כוחותיה במערבה, בחזית האירופית, ולאיים על ברית נאט״ו. סין יכולה להקדיש את רוב משאביה לפיתוח הצי שלה, כך שיוכל להתמודד עם ההגמוניה האמריקנית בים סין הדרומי.
השותפות הזו היא גם כאב הראש האסטרטגי הגדול ביותר של האמריקנים באירו־אסיה. יש קולות בחוגי המדיניות בוושינגטון שמעוניינים לפצל בין הדוב לדרקון, אך ספק אם זה יקרה בלי שארה״ב תערוך "ויתורים כואבים" לטובת אחד הצדדים: או שתזנח את מזרח אסיה ותניח לסין להפוך להגמון הבלתי מעורער באזור, או שתיסוג מול הרוסים ותפסיק לקרוא תיגר על השפעתם בגבול המזרחי של אירופה.
