יהודה מרמור היה בן תשע כשנחשף לראשונה למלחמה הפחות־מדוברת על הארץ הזו. במהלך סיור בשטח המרעה המשפחתי ביער לוי אשכול, נקלעו יהודה הצעיר ואביו למארב ערבי. "רכבנו על סוסים, ופתאום צצו חבר'ה מרומת אל־הייבו ורגמו אותנו בכמות כזו של אבנים שלא יכולנו לראות שמש בצהריים. אבא מילט אותנו משם. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי שנאה כזו בין אדם לאדם, וזה נחרת בזיכרוני". כחצי יובל מאוחר יותר, ב־98', ימצא עצמו יהודה באירוע דומה, הפעם בתפקיד האב: הוא היה בשטח עם בתו בת השמונה, כשאותה משפחת טרור תקפה אותם. "הייתי חייב לפתוח באש כדי לחלץ את שנינו משם. מאז לא יכולתי לקחת את אשתי או את הילדים לשטח". למי שמתבלבל הוא מזכיר: "אנחנו בגליל, מרכז מדינת ישראל, ובכפר הזה גרים בדואים בעלי תעודת זהות כחולה. חלק מהתוקפים משרתים בצה"ל, חלק שוטרים במג"ב".
לשטח המדובר מוציא יהודה את העדרים שלו מאז שנת 88'. באותם ימים הוא יצא לטיול ארוך ברחבי הארץ אחרי הצבא, "אבל אבא שלי דאג שהטיול יתקצר. הוא נפטר, אז נכנסתי לנעליים שלו ומאז אני פה". למעשה, הוא היה פה כבר קודם: דור חמישי בארץ, דור שלישי ביבנאל משני הצדדים – זה האשכנזי של אבא וזה התימני של אמא. "סבא מצד אמא הגיע לפה ב־1910, והייתה לו כאן קצבייה. הוא היה נוסע עם פרד ועגלה להביא עופות ממושב הזורעים, חבר'ה של כיפה סרוגה. אני זוכר אותו גם נוסע עם הפעמון ומחלק נפט במושבה. הוא בנה בית כנסת לפני שבנה לעצמו בית, וייעד אותי להחליף אותו בניהול המקום, אבל ההורים שלי כבר לא היו דתיים".
סבו של אביו היה מהחבר'ה שהקימו את כפר־תבור. "בן אחד שלו נשאר שם, וסבא שלי הגיע לכאן. גם הוא עוד היה דתי. למושב הזה קראו אז 'בית־גן'. הוא הוקם ב־1904, שלוש שנים אחרי יבנאל". בשנות החמישים הפך בית־גן לחלק מהמועצה המקומית יבנאל, לצד השכונות משמר־השלושה וסמדר.
הוריו של יהודה התגרשו כשעוד היה ילד. אמו עברה לרחובות, והוא איתה. בגיל 13 חזר לכאן, ובהמשך למד בפנימייה חקלאית בעפולה. אביו נישא מחדש ונולדו לו שתי בנות. "אבא גר כאן, ואחיו בצד השני של המושב. הם היו שותפים במשק מרמור, שהיו בו מטעים ופרות לבשר. עד שנות החמישים העדר היה פה, בתוך המושבה, אבל אז מדינת ישראל החליטה לתפוס חזקה על השטחים מסביב, וביקשה שיוציאו את העדרים לשם".
אנחנו מטיילים בחצר הסמוכה לבית, שזכה לשילוט שימור מרשים בכניסה. יהודה מצביע על השינויים שעבר המקום: "היו לנו עצים בין הבית לחנייה, תפוז ולימון, וביניהם ערסל שסבא היה ישן בו בצהריים. אבא היה ישן על הרצפה הקרירה, ואני איתו. לא היו מזגנים, ובקיץ החום פה קשה".
כאן במושבה הוא גם הכיר את שושי, אשתו. "הדלק היה יקר בזמנו, אז לא התרחקנו", הוא צוחק. שושי, בת לאב טברייני ואם מיבנאל, הגיעה לכאן מטבריה ב־77', ושנה אחרי כן הפכה לחברתו של יהודה. "מגיל 15 אנחנו יחד, היינו שנינו ילדים".
אחרי הצבא הספיק לעבור קורס מורי דרך ולטייל הרבה בגולן, ואז כאמור נפטר אביו. "בדקנו את כל המזוזות בבית: בכולן המילים 'למען יאריכון ימיך' היו מחוקות או מקופלות. אם לא הייתי רואה בעיניים, לא הייתי מאמין. מאז כל שלוש שנים אני מביא לחב"דניק פה את כל המזוזות, שיבדוק לי". יהודה נקרא לתפוס פיקוד על העדר. במשך 12 שנים עוד הצליח לשלב זאת עם הדרכת טיולים, עד שרמת הפשיעה באזור אילצה אותו לוותר על כל עיסוק אחר. "אין לי יום ואין לי לילה, עבודה של 24/365, כולל חגים, שבתות וחתונות של הילדות".
"כשהגיע הדור הצעיר, התחלתי להתגעגע לדור המבוגר. אצל הצעירים כבר לא היו קווים שלא נחצו. ב־2001 ירו עליי מהמארב תשעה כדורים. היורה נתפס, הורשע וקיבל 20 חודש בפנים בלבד. השופט טען שהנאשם יתום שצריך שיקום. למה יתום? אבא שלו רצח את אמא שלו"
הוא מספר על אלימות פיזית בתדירות יומיומית כמעט, על חיתוך גדרות והברחת הפרות שלו, על הכנסת פרות זרות לתא השטח שהוקצה לו, ועל הצתות. אינספור הצתות. "משפחה אחת עשתה טרור לכל האזור – גם לחקלאי מנחמיה וגם לקיבוצים של עמק הירדן, שהשדות שלהם ברמת סירין. הגשתי מאות תלונות, ורוב התיקים נסגרו מחוסר עניין לציבור. גם כשהבאתי תמונות של המתנכלים, מספרי תעודות זהות ומספרי רכב, התיקים נסגרו בנימוק של 'עבריין לא נודע'. הייתי נכנס כמאשים ולא פעם יוצא כנאשם: איימו להעמיד אותי לדין על הטרדת המשטרה".
בנובמבר 92' חמולת הטרור המדוברת (ברשותכם, הפרטים המלאים שמורים במערכת) הואשמה ברצח מרובע בתוך המשפחה: "הבנות של האישה הראשונה עזרו לאבא שלהן לרצוח את האישה הנוספת שלו ואת שלוש בנותיה. שרפו אותן. הן נתפסו מהר מאוד, ונשלחו לארבעה מאסרי עולם". אבל השטח לא זכה לרגיעה המתבקשת, להפך. "אחרי המקרה הזה הגיע הדור הצעיר, ואני מהר מאוד התגעגעתי לדור המבוגר. אצל הצעירים כבר לא היו קווים שלא נחצו. ב־2001 ירו עליי מהמארב תשעה כדורים. היורה נתפס, הורשע וקיבל 20 חודש בפנים בלבד. השופט טען שהנאשם יתום שצריך שיקום. למה יתום? הוא הבן של ההיא שאבא שלו רצח".
השיא מבחינת יהודה היה רצף של 36 הצתות בשנה אחת; הוא אף נדרש לשלם למכבי האש על פעולות הכיבוי. "רק כשהטיפול בהצתות עבר למשרד לביטחון הפנים, ומדינת ישראל הפנימה שזה על רקע לאומני, הפסקנו לשלם". יותר משהוא כועס על הטרוריסטים בשטח, הוא כועס על טיפול המדינה בתופעה. "מצאתי את עצמי נלחם בעיקר מול המערכות שאמורות להגן עלינו. אתה עושה צבא, משלם מיסים, לא אלמנטרי לקבל הגנה?"
בשלב מסוים הוא פתח הליך משפטי נגד המשפחה המדוברת, בניסיון להוציא אותה מהשטח – אותו שטח שהמדינה העניקה לאביו בחכירה, ושלחה אותו לרעות בו. "נפלתי על שופטת ערבייה־נוצרייה שכינתה אותי 'הגביר היהודי', ובפה מלא אמרה שהיא תסחוב את המשפט כמה שתוכל. היא נתנה להם תא שטח של מאתיים דונם אצלי – 'זמני' שכמובן הפך קבוע לתשע שנים. מהנקודה הזו היה להם נוח יותר לצאת לכל הפעולות נגדנו, בלי שנוכל להוציא אותם משם. בית המשפט העליון קבע שאין להם שום זכויות במקום הזה, אבל הם כמובן לא התייחסו לצווי הפינוי שקיבלו".
כשהמשטרה לא עשתה דבר, יהודה החליט לעזור בעצמו למתנכלים לממש את הצו. "בתיאום עם כל הגורמים הרלוונטיים, השומר שלי ואני העמסנו את כל הפרות שלהם על משאיות, ויצאנו לכיוון הכפר שלהם". אלא שבדיוק אז הודיעה הלשכה הווטרינרית של משרד החקלאות על הטלת סגר בעקבות מחלת בקר באזור, ואסרה לנייד פרות. "במקום זה השארנו את הפרות במנחמיה, סגורות במכלאה. האכלנו אותן, שמרנו עליהן, דאגנו לליווי וטרינרי – אבל לשטח שלנו לא החזרנו אותן. אחרי מאה יום הורידו את הסגר. העמסנו את הפרות בתיאום מול המשטרה, ולקחנו אותן לכפר. כשהגענו לצומת גולני חיכו לנו 300 בדואים: הם חסמו את הצומת ולא נתנו למשאיות לעבור, ועוד הגישו תלונה שגנבנו להם את העדר".
כחמש שעות מאוחר יותר, כשהמשטרה ראתה שהלחץ שלה על מרמור להחזיר לשטחו את הפרות הפולשות לא עובד, הושגה פשרה: הפרות יילקחו לכפר, התלונה נגדו תיסגר, ובכך תסתיים הפרשה. בקרב הזה הוא ניצח, אבל המלחמה עוד הייתה רחוקה מלהסתיים, ושאר התיקים מול המשפחה המדוברת המשיכו להימרח. "הפשע פשוט השתלם. אלה ערבים בעלי תעודות זהות כחולות, והם שווי זכויות, לא חובות. שני אחים, אחד שוטר מג"ב והאחר גשש בצבא, נתפסו בכפר עם העגלים שלי. הם הודו, העגלים הוחזרו אליי, והמשטרה סגרה את התיק מחוסר עניין לציבור.
"ברסלב הגיעו באמצע שנות השמונים. בהתחלה היו חיכוכים, חבלי לידה. גם מהם וגם מהחבר'ה של המושבה היו שאהבו את הפרובוקציה, אבל אני חושב שמאז כולם למדו לחיות יחד. הם גם נעשו פחות פנטיים. יש הרבה חבר'ה על הכיפאק"
"בגלל לחץ מצידי ומצד עורך הדין שלי זה נפתח מחדש, להליך שנמשך שבע שנים. השוטר המשיך לעבוד כשוטר: השופט אמר שהוא לא מרשיע אותו כדי שלא יצטרכו לפטר אותו. נתן לו מאתיים שעות עבודות שירות, ללא הרשעה. אחיו הגשש שילם 1,200 שקל קנס, מחולק לארבעה תשלומים. אני לא נולדתי גזען, עשו ממני גזען. יש לי יותר חברים בדואים מחברים יהודים. חלק למדו איתי פה בבית הספר, גדלנו יחד מגיל אפס; חלק אני מכיר מהעבודה עם הפרות. זו לא גזענות. אבל יש שם משפחות טרור, וכשאתה נכנס לתחנת משטרה שכולה דוברת ערבית, אתה מרגיש את האפליה נגדך".
כעבור שבע שנים הועבר התיק לשופטת אחרת, "גם היא ערבייה־נוצרייה, אבל עניינית והוגנת. המשפט הראשון שלה היה: אני לא מבינה למה תיק פשוט כזה נמשך כל כך הרבה שנים".
שנתיים נוספות נדרשו להשלמת ההליכים, אבל לשושי של יהודה כבר לא היה כוח. "ב־2018 היא אמרה: 'עד כאן. לא רק שאתה לא מביא כסף, אתה מוציא כסף מהבית'. רציתי לסגור הכול, אבל אז 'השומר החדש' נכנסו לתמונה". יהודה מתאר את החיבור לארגון הזה כנקודת מפנה שהחזירה לו את הפרנסה וגם את המשפחה. "עד אז הבדואים היו מאיימים על העובדים שלי בשטח, והעובדים היו עוזבים אותי. היחיד שנשאר לעזור לי – פירקו לו את העצמות. כשאנשי השומר החדש הגיעו, הכול השתנה. יש ארגון מאחוריהם, יש כוח. הבדואים הבינו שהמשטרה לא תוכל לשתוק אם יתקפו את האנשים האלה. זה לב הארץ. מרגע שהשומר החדש התחילו לעזור, הכול פה נרגע".
מהחתונה של בתו הראשונה הוא נאלץ לצאת אחרי שעתיים ולחזור לשטח, להשגיח על הפרות. בחתונה של השנייה כבר יכול היה ליהנות. בחתונה השלישית היו בשטח יותר מתנדבים מפרות. "בלעדיהם לא הייתי מחזיק. אני ההוכחה לכך שאפשר לנצח את הפשיעה החקלאית". חצי הכוס המלאה של סיפור משפחת הטרור, כהגדרתו, היא שבזכותה הכיר את השי"ן־שי"נים של השומר החדש. אחד מהם אפילו בחר פעם ביהודה לדמות המשפיעה בחייו.
בעבר שימש יהודה כרכז הביטחון של יבנאל, ושושי הייתה "אשתו של"; מיום שמונתה למנהלת הצהרונים של כל המועצה, הוא רואה עצמו "הבעל של". "יש לי אישה טובה. היא והילדים שילמו את מחיר המלחמה שלי פה. הרבה שנים היינו גם בלי פרנסה בגלל ההפסדים. אני דור שני שנלחם מולם, וכנראה גם האחרון. אף אחד מהילדים לא רוצה רפת. הם אומרים: 'אנחנו כבר שילמנו מספיק, שתבוא משפחה אחרת'. פספסתי אותם. כל ימי ההולדת, מסיבות הסיום – לא הייתי נוכח בשום מקום. אני מנסה לפצות היום עם הנכדים. מעל שלושים שנה מהחיים שלי הפסדתי על דבר שהיה פתיר. היום הכעס על המשטרה הרבה יותר גדול משהיה אז".
הוא מצטער לספר על משקים רבים שגדלו לתפארת וכעת נסגרים, כי הדור הבא לא מעוניין להמשיך בתחום. הילדים שלו לפחות נשארו קרובים אליו ואל הקרקע. בת אחת בנתה ביתה ביבנאל, האחרת במושב שרונה הסמוך; בת נוספת גרה בבקעה, והבן הצעיר טרם התחתן. יבנאל מושבה נפלאה, אומר יהודה. פעם הייתה פה אווירה משפחתית, החקלאות שגשגה, אנשים לא היו קטנוניים. כולם הכירו את כולם, חלק מהמשפחות נקשרו בקשרי חתונה. אם אתה חוזר מאירוע ולא בא לך לישון, אתה רואה איפה אנשים יושבים בחצר, בדשא של מישהו, ומצטרף לדיבורים ולצחוקים. היום יבנאל כמעט עיירה, אבל הוותיקים שומרים על הגחלת. עדיין כיף לחיות בה.
האוכלוסייה פה מקבצת חילונים וסרוגים וברסלברים – לאו דווקא לפי השיעור היחסי שלהם באוכלוסייה הכללית. האחרונים מונים כשליש מתושבי המקום. "ברסלב הגיעו באמצע שנות השמונים. בהתחלה היו חיכוכים, חבלי לידה. גם מהם וגם מהחבר'ה של המושבה היו שאהבו את הפרובוקציה, אבל אני חושב שמאז כולם למדו לחיות יחד. הם גם נעשו פחות פנטיים. יש הרבה חבר'ה על הכיפאק. בכל קהילה יש טובים, יש נבלות, יש הכול.
"בשנות החמישים יבנאל קלטה עלייה מתוניסיה וממרוקו. זה היה כמו מדינת ישראל כולה, שבה 600 אלף איש קלטו שני מיליוני עולים. גם אז לא הכול היה ורוד, היו חיכוכים, אבל אנשים היו פשוטים יותר, לא רכושנים. ליבנאל היו גם הרבה נופלים וחללי צה"ל. החלל הכי צעיר שלנו היה בן 16, נפל בקרב בסג'רה".
"ב־2018 שושי אמרה: 'עד כאן. לא רק שאתה לא מביא כסף, אתה מוציא כסף מהבית'. עד אז הבדואים היו מאיימים על העובדים שלי בשטח, ומי שנשאר לעזור לי – פירקו לו את העצמות. רציתי לסגור הכול, אבל אז 'השומר החדש' נכנסו לתמונה והכול השתנה"
ערב חורפי נעים יורד על הגליל. הפרות של יהודה גועות ברקע, מאחורי הכורסה שבאה איתנו. אלה שבמרעה משמשות פס ייצור לעגלים – "בהרבעה טבעית", הוא מדגיש. "מרגע ההמלטה, העגל עם האמא לחצי שנה. שותה חלב, בונה גוף. בחודש מאי המרעה מתייבש והחלב של הפרות פוחת. אז אני לוקח את העגלים מהשטח ומביא הביתה, מפטם אותם כאן תקופה, ואחר כך מוכר אותם". בשטח שלו הוא גם מחזיק פלחה לצריכה עצמית: שיבולת, חיטה ותלתן, שמשמשים מזון לפרות.
רגע לפני שנלך אנחנו מבחינים בעגלת כיבוי שעומדת בין הרפת לחבלי הכביסה, מוכנה לפעולה. יהודה מושך בכתפיו, כאילו ציינו את המובן מאליו. כן, יש שקט, אבל עדיין בכל קיץ יש הצתות, ולא תמיד אפשר לחכות עד שיגיעו מכבי האש. לא, המלחמה הזו על הארץ לא באמת נגמרה, זה ברור לו. ובכל זאת, מול שקיעה חורפית נרשמת לרגע רגיעה.
