תבלינים ובשמים היו אחד הסודות המסחריים הגדולים ביותר בעולם העתיק – לפעמים סוד גדול אפילו מהבטון הרומאי או האש היוונית. הסוד היה לא טעמם של התבלינים (אם כי רבים לא זכו לטעום אותם מעולם) או ריחם של הבשמים (ששימשו בעיקר בטקסים דתיים), אלא מקורם של התבלינים. אחד הסודות הגדולים ביותר היה מקור הקינמון סוד שבזכותו שגשגו סוחרים בחצי האי ערב ובקרן אפריקה (סומליה של היום), אזורים צחיחים שהקינמון בוודאות לא גדל בהם.
הסחר בתבלינים, במשך רוב ההיסטוריה האנושית, דמה מכמה בחינות לסחר בנפט ובגז טבעי כיום. המשאב היה מרוחק מאירופה, אך האירופים התאוו לו עד מאוד; לכן התפתחה מערכת שלמה שנועדה למלא את רצונם של האירופים, בתמורה לכסף רב כמובן. מנגד, באירופה נוצרה סקרנות גדולה לגבי מקורות המשאב היקר, ורצון להשתלט עליו, בין בכיבוש ממש ובין בשליטה בנתיבי הסחר בו.
התבלינים הופקו מצמחים חיים, בניגוד לנפט ולגז, אך כמותם הם שימשו למגוון צרכים, ובהם תיבול מזון, רפואה וטקסים דתיים. הקינמון, למשל, היה אחד הסממנים של קטורת הסמים במקדש בירושלים. מקורם של התבלינים האקזוטיים היה בעיקר באזורים טרופיים לחים – הודו, אתיופיה, ואפילו אינדונזיה. במשך רוב ההיסטוריה האירופים לא היו מסוגלים לשוט במי האוקיינוס ההודי ולהתחרות על השליטה בנתיביו מול ההודים והערבים. הים הערבי, בין תת־היבשת ההודית לחצי האי ערב, הפך לזירת תחרות עולמית בין הפורטוגזים, ההולנדים והבריטים רק במחצית השנייה של האלף הקודם; לפני כן נאלצו האירופים להסתפק בתשלום הון עתק על התבלינים שלהם.
מי שגזרו את הקופון היו סוחרי התבלינים, שניסו להסתיר מהאירופים את הידע שלהם על מקורות התבלינים. עץ הקינמון, למשל, גדל בדרום הודו, באי סרי־לנקה ובמיאנמר, אך תוצריו נפוצו בעולם העתיק כולו, והוא שימש במיוחד לצורכי פולחן. הביקוש לו היה גבוה, והסחר בו הביא לשגשוגן של ערי נמל בחצי האי ערב ובקרן אפריקה, שעסקו בשינוע הקינמון ותבלינים אחרים מדרום הודו ועד לרומא העשירה. הרומאים ידעו ממי הם קונים את הקינמון – מסוחרים נבטים, ערבים ואפריקנים – אך לא ידעו מה מקורו. זה היה סוד מסחרי שמור היטב.
למעשה, לא רק שזה היה סוד, אלא שמערכת שקרים שלמה נטוותה כדי למנוע מהאירופים להגיע בעצמם אל מקור הקינמון. ההיסטוריון היווני הרודוטוס, לפני כ־2,500 שנה, סיפר ליוונים שהקינמון מגיע מאתיופיה, שם "הערבים" מרמים "ציפורי קינמון" ענקיות וגוזלים את זרדי הקינמון מהקינים שלהן. הרומאים האמינו שמקורו של התבלין בסומליה של ימינו, והם כינו אותה ״ארץ הקינמון״. אבל העץ מעולם לא גדל שם: סומליה היא ארץ צחיחה, ואינה מתאימה לעץ שתול על פלגי מים. הסוחרים שחיו במזרח אפריקה טיפחו את השקר, עודדו את הזיוף ודאגו להסתיר את מקור הקינמון האמיתי, כדי לוודא שימשיכו לשמש בתור מתווכים בין האימפריה הרומית ובין מטעי הקינמון בדרום הודו. בזכות הקינמון, ערי סומליה ודרום ערב המשיכו לשגשג מאות שנים אחרי האימפריה הרומית, עד שהאירופים הגיעו והשתלטו על הסחר באוקיינוס ההודי.
