למערכת הבינלאומית יש לוגיקה דומה למדי לזו של העולם הפיזי. גם בה יש כוחות, גופים, מסות, אנרגיה ועוד מונחים, שלא רק שאולים ממדע הפיזיקה, אלא פועלים בדרכים דומות מבחינת ההיגיון הפנימי של המערכת. התפתחויות בזירה הבינלאומית אומנם לא ניתנות לחיזוי מדויק כמו מערכות פיזיות – אנחנו יכולים לחשב במדויק את נקודת המפגש בין חללית ובין הירח, אך אין לנו כל ודאות לגבי מעמדה הבינלאומי של צרפת בעוד שלושים שנה; ועדיין, הגיאופוליטיקה הנוכחית ניתנת לתיאור ולניתוח, והדברים נכונים אפילו למערכות מסובכות כמו הבלקן.
מאז אוקטובר מעמיק המשבר הפוליטי בבוסניה והרצגובינה. מילורד דודיק, מנהיג הרפובליקה הסרבית במדינה (רפובליקה סרפסקה), החליט לפרוש מהמוסדות המשותפים בבוסניה – צעד ברור לעבר פרישתה של הרפובליקה הסרבית מהמדינה, ובעצם לפירוקה. הסיבה להשתלשלות הזאת היא שבוסניה והרצגובינה מורכבת מכמה גופים הדוחים זה את זה, ויכולים להישאר יחד רק אם יש כוח חיצוני הכופה עליהם להיצמד זה לזה – או אם יש כוח פנימי החותר לאותה מטרה.
בוסניה הייתה אזור מנהלי באימפריה הביזנטית, חבל ארץ בחסות דוכס מקומי גדול, פרובינציה כבושה באימפריה העות'מאנית, מדינה מסופחת באימפריה האוסטרו־הונגרית, חלק מסרביה ואחר כך חלק מיוגוסלביה. בשנות התשעים, בעקבות התפרקות יוגוסלביה, הפכה בוסניה לזירת קרב בין סרבים נוצרים־אורתודוקסים לבוסנים מוסלמים ולקרואטים נוצרים־קתולים. שלוש הקבוצות הללו הידרדרו למעשי טיהור אתני ורצח עם, שהגיעו לשיא ביולי 1995 בטבח סרברניצה, שם נרצחו כ־8,000 בוסנים מוסלמים בידי הסרבים הנוצרים. המערב התערב במלחמות בבלקן כבר ב־1994, אבל אחרי הטבח גבר הלחץ האמריקני, והצדדים הלוחמים חתמו על "הסכם דייטון" שהביא לקץ הלחימה – אבל לא בהכרח יצר שלום.
התוצאה המעוותת של הסכם דייטון היא מדינת בוסניה והרצגובינה של ימינו, איחוד של שלוש ישויות פוליטיות: א. בוסניה והרצגובינה; ב. רפובליקה סרפסקה (או "הרפובליקה הסרבית"); ג. מחוז ברצ'קו העצמאי. כל יחידה מייצגת את אחת הקבוצות הגדולות במדינה – בוסנים, סרבים וקרואטים, בהתאמה. הסכם דייטון הסתמך על כוח חיצוני שיכפה על החלקים הנפרדים להיצמד זה לזה: אם אחד מהם ינסה להתפצל מהאחרים, העולם ילחץ על הפורש וישמר את האיחוד. אבל לקהילה הבינלאומית אין היום קשב למתחולל בבלקן; ארה״ב ומדינות האיחוד האירופי עסוקות באוקראינה ובסין, ונשיא הרפובליקה הסרבית מבין זאת היטב.
לא רק שאין כוח שילחץ על בוסניה והרצגובינה להישאר מאוחדת, אלא שיש גם כוחות שרוצים לראות בפירוקה, ובראשם רוסיה. הקשרים בין הרוסים לסרבים נמשכים מאז ימי הביניים, ומבוססים על מוצא אתני משותף ועל דת דומה – שניהם עמים סלאביים אורתודוקסיים. רוסיה תשמח לתקוע טריז בשאיפות ההתרחבות של האיחוד האירופי בבלקן, ועוד יותר תשמח ליצור מדינת חסות חדשה באזור. מדינה דידותית בבלקנים תעניק לרוסים נוכחות באגף הדרומי של נאט״ו, ותעניק להם מנופי לחץ חדשים על האיחוד האירופי.
לכל אחת משלוש המדינות המרכיבות את בוסניה והרצגובינה יש מערך קשרים מדיניים משלה. הסרבים ברפובליקה סרפסקה קרובים כמובן לאחיהם ברפובליקת סרביה השכנה, וכאמור הם ביחסים טובים עם רוסיה – יריבה של האיחוד האירופי ונאט״ו. הבוסנים המוסלמים, מנגד, נמצאים בקשר טוב עם טורקיה, ולקרואטים יש בכלל אוריינטציה גרמנית. גם בהיעדר כוח חיצוני שילחץ עליהם לשמור על האיחוד, שלושת החלקים היו יכולים להישאר מקשה אחת אילו היה כוח פנימי המושך אותם זה לזה, אבל מוקד כזה פשוט אינו קיים.
כל מדינה צריכה מוקד המשלב כוח צבאי וכלכלי עם כוח פוליטי ותרבותי. לעיתים המוקד הוא עיר: דוד המלך הפך את ירושלים לבירתו ולמוקד הממלכה המאוחדת. שם הוקם בית המקדש, ושם ישבו הסנהדרין והמלך. לאחר פיצול הממלכה, מלכי ישראל הקימו מרכזי פולחן בבית־אל ובדן, כדרך להעמיק את הקרע ולהדגיש את העצמאות מממלכת יהודה. בוסניה והרצגובינה דומה במידת מה לממלכה המאוחדת של דוד ושלמה, שהורכבה משבטים מתחרים ואפילו עוינים; אבל במדינה הבלקנית של ימינו אפילו לא ניסו לייצר מוקד מאוחד. בראש המדינה עומדים שלושה נשיאים – נשיאי שלוש הישויות המרכיבות אותה – והם מתקוטטים ביניהם ללא הרף; כתוצאה מהמתחים האתניים היא סובלת משחיתות רבה ומפיגור כלכלי, שמעודדים הגירה שלילית נרחבת; וזו בתורה מחריפה עוד יותר את הקשיים הכלכליים והחברתיים.
האם בוסניה עומדת בפני מלחמת אזרחים נוספת? קשה להגיד. דודיק רוצה פירוק, אבל הוא רוצה גם שקט. הבוסנים אינם מעוניינים במלחמה כמו זו שהייתה בשנות התשעים. עם זאת ברור שבהיעדר כוח שיחזיק אותה מבחוץ, ובהיעדר כוח שיחזיק אותה מבפנים, בוסניה והרצגובינה לא תישאר מדינה אחת.
