בגיל עשר ישראל שרייר התחיל לחיות: הוא הלך סוף־סוף לבית הספר, וגם הצטרף לתנועת בני עקיבא בגרמניה, ששינתה את חייו. היה זה אחרי שכבר איבד את אמו ואת מרבית בני משפחתו המורחבת. הוא נולד בגליציה המזרחית, בכפר הפולני ז'ורוב, שבימי מלחמת העולם השנייה נכבש על ידי הרוסים ומאוחר יותר על ידי הגרמנים. במשך תשעה חודשים הועברו יהודי הכפר בין גטאות, ובשלב מסוים הצליח אליעזר שרייר לברוח יחד עם בניו, יצחק וישראל. האב מצא דרכים עוקפות־אוקראינים ("הם שנאו אותנו לא פחות מהגרמנים"), וחצה נהרות כשהוא נושא על גבו את שני הבנים בזה אחר זה. פרשים אוקראינים שנתקלו בהם בדרך הכו אותם מכות נמרצות, אך אליעזר שיחד אותם בתכשיטים של אשתו – האחרונים שנותרו בידו – וברח עם הילדים שוב לז'ורוב, כפר הולדתם.
"לפנות בוקר הגענו אל מיכאל בלגאיי, איכר גוי שאבא הכיר לפני המלחמה", מספר ישראל. "מיכאל נבהל מאוד, ובכל זאת הסתיר אותנו. הוא רוקן את בור הזבל, שם אותנו בפנים, כיסה בקרשים ופיזר את כל הזבל מעל. הוא השאיר חור קטן, ודרכו העביר לנו מים ומשהו לאכול. אחי הגדול יצחק היה חומק ומביא קצת אוכל". איך חיים ככה? לא חיים. השלושה שרדו במחסה הזה במשך כשנתיים, עד שהרוסים שבו והשתלטו על פולין. בסיום המלחמה שקל ישראל 17 ק"ג בלבד, ולא היה מסוגל ללכת. לימים הוא יפרסם את קורותיו בספרון תחת הכותר: "הילד שלא יכול היה ללכת, רץ".
מפולין הם הגיעו למחנה עקורים שהקימו האמריקנים בגרמניה. אז גם גילו כי מכל 11 אחיו של אליעזר, נשארו בחיים רק הדודות שהיגרו לארה"ב עוד לפני המלחמה. את הרכוש שנותר לו בפולין העביר האב למיכאל בלגאיי, כהכרת תודה. עד היום צאצאיו של אליעזר שומרים על קשר עם בתו הצעירה של מיכאל, ושניהם זכו לתואר חסידי אומות העולם.
התחברתי לבני עקיבא, וכשאבא ביקש להצטרף לאחיותיו באמריקה, לא הסכמתי. רציתי רק לארץ ישראל. אבא בכה. פה בארץ לא היה לו כלום, אבל הוא ויתר. ב־1949 עלינו ארצה. אני מקווה שהוא סלח לי"
במחנה העקורים התחתן אליעזר עם חיה, אלמנה ששרדה את השואה עם בתה, והשתיים הפכו לאם ואחות לכל דבר עבור יצחק וישראל. שם במחנה גם החלה "תקופת הפאר" של ישראל, כלשונו. "פתאום חיים חדשים. התחברתי לבני עקיבא, וכשאבא ביקש להצטרף לאחיותיו באמריקה, לא הסכמתי. רציתי רק לארץ ישראל. אבא בכה. פה בארץ לא היה לו כלום, אבל הוא ויתר. ב־1949 עלינו ארצה. אני מקווה שהוא סלח לי".
הם התיישבו בבית ערבי נטוש בחליסה, חיפה. "הייתי בגיל המתאים לכיתה ו', אבל לא היה לי שום רקע ולא ידעתי בין ימיני לשמאלי, אז רצו להכניס אותי לכיתה ב'. היה שם מנהל חכם שהכניס אותי לכיתה עם בני גילי, ואמר שזה לא יפגע בי". כעבור שנתיים סיים ישראל את לימודי בית הספר בהצטיינות. בשלב זה גם שונה שם משפחתו: "אוריד לך יו"ד אחת מה'שרייר', ואתה תהיה יהודי יותר טוב", אמר לו אחד המחנכים, ומאז הוא נושא את שם המשפחה שָריר.
לימים יהפוך ישראל למחנך מיתולוגי, אך הוא עצמו פרש מהלימודים כבר בכיתה י' ("זה היה מקובל אז בארץ. אבא נפטר, והלימודים עלו כסף"). הוא הצטרף לגרעין הנח"ל "מתנחלים" של בני עקיבא, שיועד ליישב את קיבוץ בארות־יצחק. "הקיבוץ נוסד בנגב, חרב במלחמת השחרור, והוקם מחדש ליד נחלים. השכבה הבוגרת חטפה מכה קשה במלחמה, וגרעין מתנחלים בא באמצע שנות החמישים להציל את הקיבוץ. העבירו לנו את הניהול, כדי שנעמיד אותו על הרגליים". למען האמת, כמה מחבריו של ישראל התנגדו למהלך. קיבוץ ליד פתח־תקווה? לזה קוראים יישוב הארץ? אבל ישראל ואחרים שכנעו אותם שהמקום קרוב מספיק לכפר רנתיס, קו הגבול עד ששת הימים. הם התרצו, ומהר מאוד מצא עצמו ישראל בתפקיד מזכיר הגרעין, רכז הרפת ובן זוגה של שרה דיאמנט, חברת הגרעין גם היא.
שרה, שנולדה בתל־אביב וגדלה בבני־ברק, התלהבה מהבחור שהיה רציני ובוגר יותר מהאחרים. בכורתם מילכה נולדה בקיבוץ, שאר הילדים במקווה־ישראל. למה עזבו את הקיבוץ? משום שישראל היה עסקן עסוק מאוד, מילכה שנאה את הלינה המשותפת וברחה מדי ערב הביתה, ולשרה כל זה הספיק.
כמו חבריו לגרעין, גם ישראל היה צנחן. הוא זכה לאות מצטייני הרמטכ"ל ב־1957, בזמן כהונתו של הנשיא יצחק בן־צבי, אך קיבל אותו באיחור של 58 שנים: טעות במסירת ההודעה גרמה לכך שלא נכח ישראל בטקס. ב־2015, כשהוא בן 79 שנים, זכה לסגירת מעגל כשקיבל את האות מהנשיא ראובן ריבלין ומהרמטכ"ל גדי איזנקוט.
אנחנו נפגשים בבית הספר החקלאי מקווה ישראל, היישוב העברי הראשון בארץ ישראל – ואחד המקומות המוזכרים ביותר במדור זה, בהיותו תחנת כמעט־חובה לרבים מבוני הארץ. ישראל ושרה הגיעו הנה בשנת 1961. פנחס רוזנבליט, מנהל המדור הדתי במקווה, שמע באותם ימים שישראל עוזב את הקיבוץ, והודיע לו: "אני צריך אותך". אלא שאז התחילה מלחמה פנימית: רוזנבליט ביקש לגייס את ישראל כמדריך־מורה, בעוד המנהל הכללי של מקווה ישראל רצה אותו לניהול הרפת. "המנהל כמעט זרק אותי כי לא ויתרתי, רציתי עבודה חינוכית. לא למדתי הוראה, אבל כבר הספקתי להיות מדריך בבני עקיבא, ובגיל 17 לימדתי בין היתר במעברות".
אנחנו נכנסים לבית הכנסת, וישראל ובנו שטופי הנוסטלגיה מצביעים על מקום מושבם לפני עשרות שנים. כאן חגגה משפחת שריר את בר המצווה של הבנים, וכאן בקומה למעלה שכן משרדו של ישראל, כשהפך בעצמו למנהל המדור הדתי. "מקווה־ישראל אף פעם לא היה חילוני לגמרי, ומההתחלה היה פה בית כנסת, אבל הנוער הדתי שהגיע מגרמניה עוד לפני המלחמה היה זקוק למסגרת משלו. בהמשך הגיעו גם ילדי טהרן וניצולי שואה מאירופה. מאוחר יותר גם אנשי החינוך במקום היו בעצמם ניצולים. אברהם כרמי, שניהל לפניי, שרד ארבעה מחנות השמדה".
מאמצע שנות החמישים הגיעו למקווה ישראל גם עולים מצפון אפריקה. הנערים והנערות יצרו פסיפס אנושי מורכב, שאת כולו הכילו ישראל שריר ושאר חברי הצוות, בשיתוף עם הקיבוץ הדתי. תלמידים מכאן יצאו להקים מושבים, לשרת בנח"ל וגם לייסד את גוש קטיף. במכתבים שכתבו עבור ספרו הם מתארים את ישראל כמחנך נאצל בעל מגע קסם, ויש שמעידים כי הפך אותם מפראי אדם לאנשים ערכיים ותורמים.
בני הזוג שריר הקדישו עצמם למוסד ולתלמידיו במשך שני עשורים, למעט תקופת שליחות בת שנתיים בהולנד ("כשיוסקה שפירא ז"ל פנה אליי ב־1963 בהצעה לצאת לאירופה, אמרתי: אני עושה את זה, כי אני כל כך אסיר תודה לבני עקיבא"). אלא שגם בבית הספר החקלאי, ישראל נשאב עד כלות לעבודתו האינטנסיבית, וב־1982 עברה המשפחה ליישוב הצעיר נווה־צוף. ההתיישבות תמיד הייתה יקרה לליבנו, מסביר ישראל. והייתה גם סיבה נוספת: שרה שכלה אח במלחמת ששת הימים – צנחן מהחטיבה של מוטה גור, שנפל בשער שכם ביום שחרור ירושלים – והמעבר ליישוב בשטח ששוחרר באותה מלחמה, היה עבורם הענקת משמעות לאובדן.
שרה, שצברה גם היא ניסיון חינוכי במקווה ישראל, הפכה למפקחת במנהל הנוער ופיתוח תוכניות. ישראל ניהל את בית הספר אמי"ת רחובות, הרחיב אותו ועבד שם כעשרים שנה, עד צאתו לגמלאות בשנות האלפיים המוקדמות. "מאז אני פנסיונר גאה. עבדתי מאוד־מאוד קשה כל החיים וראיתי בזה אידיאל. עכשיו אני נהנה".
היום הם מתגוררים בגבעת־שמואל לצד בתם. "אני האדם המאושר ביותר", אומר ישראל כשאנחנו מדברים על המדינה. "אני שמח שאני פה, כי בקלות יכולתי להגיע לארה"ב". בניו מעידים כי בכל פעם שישראל מוזמן לספר את סיפור הישרדותו בשואה, הוא אומר לקהל כשדמעות בעיניו: "תשמרו על המדינה שלנו". ההיסטוריונים מכנים את זה – "נקמת התקומה".
